אמרי במערבא/מסכת קידושין

בכסף מניין? כי יקח, מגיד שנקנית בכסף.

בבבלי - הביא גם גזירה שווה קיחה קיחה משדה עפרון, ובירושלמי גזירה שווה זו לא הוזכרה כלל. ושיירי קרבן (ה"א [א.] ד"ה כסף, וה"ה [טז.] ד"ה חוץ) דן בזה.

בביאה מניין? ובעלה, מגיד שנקנית בביאה.

בבבלי - הביא גם את הפסוק הזה וגם את "בעולת בעל".

הייתי אומר על ידי זו ועל ידי זו (שצריך לקדשה גם בכסף וגם בביאה יחד), כסף בלא ביאה ביאה בלא כסף מניין? וכו' הא למדנו ביאה בלא כסף וכו'.

בבבלי - לא היתה הו"א כזו¹.

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ד ה"ח (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.

קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה וכו'! תלמוד לומר ובעלה - בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה. קל וחומר בשפחה כנענית שתקנה בביאה וכו'! תלמוד לומר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו' - בחזקה היא נקנית ואינה נקנית בביאה.

בבבלי - לא היו הו"א כאלו² (אמנם בדף כב: דן האם שפחה תיקנה בביאה, אך הוא רק מדין הגבהה), ותוס' (ג. ד"ה ואשה) הביאו הו"א דומה שאשה תיקנה בחזקה מגזירה שווה.

הרי למדנו גוים אין להן קידושין (בכסף, אלא בביאה), מהו שיהא להם גירושין? (מחלוקת אמוראים:) רבי יודה בן פזי ורבי חנין בשם רבי חונה רובה דציפורין (מציפורי): או שאין להן גירושין (הפני משה פירש שאינם מגרשים כלל, וקרבן העדה פירש שאינם מגרשים בכתב אלא באמירה), או ששניהן מגרשין זה את זה (גם האשה יכולה לגרש את הבעל).

בבבלי - סנהדרין נז: גם כן מפורש שאין לגויים נערה מאורסה אלא בעולת בעל, אך דין גירושין בגויים לא הוזכר כלל.

כתבו (לגט) על דבר שהוא איסור הנאה, תני רבי חנין מעשה בא לפני רבי ואמר הרי זו מגורשת, רבי אלעזר אמר אינה מגורשת.

בבבלי - גיטין כ. פשוט שמגורשת.

עיין מה שכתבנו בנדרים פ"א ה"א (ב.).

עיין מה שכתבנו בנדרים פ"א ה"ב (ב.).

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ו ה"א (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ט ה"ג (נ:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"ה (כז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"א (כה:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ו ה"ה (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ה ה"ו (ל:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ה ה"ד (לד:), ועיין מה שכתבנו שם.

מחלפה שיטתהון דבית שמאי, תמן (שם, בקידושי כסף) אינון אמרין כסף דינר וכא (כאן, בשבועת הדיינים) אינון אמרין (הטענה) כסף מעה, מחלפה שיטתהון דבית הלל תמן אינון אמרין כסף פרוטה וכא אינון אמרין (הטענה) כסף שתי מעין! רבי יעקב בר אחא בשם רבי חנינא: בית שמאי למידין מתחילת מכירתה של עברייה, מה תחילת מכירתה בדינר אף קידושיה בדינר. בית הלל למידין מסוף גירועיה (גרעון כסף, שנותנת כסף לאדון ויוצאת), מה סוף גירועיה בפרוטה אף קידושיה בפרוטה.

בבבלי - הובאו טעמים נוספים לבית שמאי, ולא הוסבר טעמם של בית הלל. כמו כן בבבלי לכו"ע הטענה שתי כסף, ולא הקשה את הסתירה בין קידושי כסף לשבועת הדיינים³.

הירושלמי כאן הובא גם בשבועות פ"ו ה"א (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ו (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ו (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג ה"ח (לט.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"א (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

ובמיתת הבעל - דכתיב או כי ימות האיש האחרון וכו'. אמר רבי חונה: קרייה (פסוק) אמר שהמיתה מתרת, דכתיב כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו, הא אם יש לו בן מיתה מתרת. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אם אומר את שאין מיתה מתרת מנן אנן משכחין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. אמר רבי יוחנן בר מרייה: תיפתר ביבמה.

בבבלי - רצה ללמוד מסברא שהוא אסרה והוא שרתה, ודחה, הביא את הלימודים מיבמה ומאלמנה לכה"ג (כירושלמי כאן) ודחה גם אותם, והסיק שיש שני מקורות: פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה, והיקש של מיתה לגירושין⁴.

שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות ולבא עליה מן האשם? פשיטא שאינה יוצאה בגט וכו', פשיטא שהיא יוצאה במיתת בעלה וכו'. מהו שתקנה עצמה במיתת רבה ובהשלים שש? (ונשאר בספק).

בבבלי - גיטין מג. דן בדיני שפחה חרופה, אך לא הזכיר במה היא קונה את עצמה.

הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בגיטין פ"ד ה"ה (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ה ה"א (ל.), ועיין מה שכתבנו שם.

בשטר מנלן? עברייה למידה מבת חורין, ועברי למד מעברייה. נמצא למד מלמד, עד כדון כרבי עקיבה דאית ליה למד מן הלמד, כרבי ישמעאל דלית ליה למד מן הלמד (מנלן)?

בבבלי - זבחים מט: דן בכך שבחלק מהילפותות לא לומדים מן הלמד בקודשים, אך בחולין פשוט שלומדים מן הלמד (וכן בשבועות י.). שיירי קרבן (כאן ד"ה ה"ג) נשאר בצ"ע כיצד הירושלמי כותב שלא לומדים מהלמד בחולין⁵. יפה עיניים (זבחים שם ד"ה אר"י) דן בזה, והביא ספרי (חוקת קכז) שלא לומדים מהלמד בטומאה, וכתב שאולי הוא סובר כירושלמי.

והיה כסף ממכרו - בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים.

בבבלי - דורש מכסף מקנתו - בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, והבבלי מאריך לדון על דרשה זו. והרמב"ם (עבדים פ"ב ה"ח) גרס כירושלמי כאן.

סדר מכירה כך הוא: אני פלוני מכרתי בתי לפלוני, סדר קידושין כך הוא: אני פלוני קידשתי בתי לפלוני. רבי חגיי בעא קומי (לפני) רבי יוסי: החליף ואמר אני פלוני לקחתי בתו של פלוני, אני פלוני קידשתי בתו של פלוני (האם לשון זו תועיל)? אמר ליה: ומה בכך? (המכירה והקידושין יועילו).

בבבלי - ט. מפורש שבקידושין דווקא הבעל כותב, ובדף טז. במכירה היא מחלוקת אמוראים האם אדון כותבו או אב כותבו.

אתייא כמאן דאמר אין היובל עולה ממיניין שני שבוע, ברם כמאן דאמר היובל עולה ממיניין שני שבוע - פעמים שהוא בא באמצע שני שבוע (שלדעתו היובל הוא השנה החמישים מהיובל הקודם).

בבבלי - נדרים סא. הובאה המחלוקת האם יובל עולה ממניין שני שבוע, אך לבבלי לכו"ע היובל תמיד לאחר שנת השמיטה, ומחלוקתם רק אם הוא נמנה כבר בתור שנה ראשונה לשמיטה.

אית תניי תני נמכר בפחות משש ואינו נמכר יותר על שש, ואית תניי תני אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש. אמר רבי ירמיה: טעמיה דהדין תנייא (שנמכר בפחות משש) פעמים שהוא נמכר שתים או שלש שנים לפני היובל והיובל בא ומוציא על כורחו (וזה המקור שיכול להימכר לפחות משש. כך פירש קרבן העדה. אמנם הפני משה פירש שיוצא בפחות משש רק ע"י היובל).

בבבלי - אין דעה שנמכר לפחות משש, ואדרבה, יש דעה שהמוכר עצמו נמכר ליותר משש (ודעה זו לא הובאה בירושלמי).

ובגירעון כסף - דכתיב אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים.

בבבלי - המקורות הם "והפדה" ו"מכסף מקנתו".

מניין בנמכר לישראל כשהוא נגאל ידו לעליונה (שאם העבד התייקר - נגאל לפי דמי המכירה, ואם הוזל - לפי דמיו כעת)? שכיר שכיר לגזירה שוה, מה שכיר האמור לגוי כשהוא נגאל ידו לעליונה, אף שכיר האמור לישראל כשהוא נגאל ידו לעליונה.

בבבלי - האריך הרבה בגזירה שווה הזו, דן האם כולם סוברים אותה, והוסיף שאינה רק בין נמכר לישראל לנמכר לעכו"ם, אלא בין שלושה עבדים - מוכר עצמו, מכרוהו בי"ד ונמכר לעכו"ם. ובירושלמי נזכרה רק במקום זה.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"ז (נט.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ח ה"א (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.

שמואל בר אבא בעא קומי (לפני) רבי יסא: הכא כתיב וחשב והכא כתיב וחשב, והכא את מחשב חדשים ושנים ויוצא (בעבד עברי), והכא לית את מחשב חדשים ושנים ויוצא (בשדה אחוזה מחשבים רק שנים)! אמר ליה: שנייא היא שהקשיתה תורה לשכיר, מה זה מחשב חדשים ויוצא אף זה מחשב חדשים ושנים.

בבבלי - לא הובא.

על דעתיה דרבי יוסי בי רבי יהודה בסוף נותן לה כסף לייעודים, על דעתון דרבנין (רבנן) משעה ראשונה ניתן כסף לייעודים.

בבבלי - הלשון "מעות הראשונות לקידושין ניתנו" או "מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו"⁶.

ואם לבנו ייעדנה לבנו מייעדה אינו מייעדה לאחיו. ויעדינה לאחיו מקל וחומר, מה אם הבן שאינו קם תחתיו לחליצה ולייבום הרי הוא מייעדה לו, אחיו שהוא קם תחתיו לחליצה ולייבום אינו דין שייעדנה לו? לא אם אמרת בבן שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה, תאמר באחיו שאינו קם תחתיו בשדה אחוזה.

בבבלי - שאל את הק"ו הזה לגבי עבד עברי (כאן) ולגבי ירושה (בבא בתרא קח:), ודחה כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום. והירושלמי לא הביא את דחייה זו.

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ג ה"ח (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

ואם לבנו ייעדנה - ואינו מייעדה לבן בנו.

בבבלי - לא הובא.

אמר רבי זעירא מאן דמר (דאמר) לי הדא מילתא אנא משקי ליה קונדיטון.

בבבלי - לא הובאה לשון זו.

רבי יוחנן אמר: מייעדה בין לבנו גדול בין לבנו קטן בין לדעת בין שלא לדעת, רשב"ל אמר: אינו מייעדה אלא לבנו גדול ובלבד לדעת.

בבבלי - הסתפק האם מייעד לבנו קטן, והסיק שאין יעוד אלא בגדול ואין יעוד אלא מדעת.

הירושלמי כאן הובא (בשינוי) גם בבבא מציעא פ"ז ה"ז (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.

תני רבי שמעון בן יוחי: כשם שאינו מוכרה לשפחות אחר אישות אף לא שפחות אחר שפחות. מה טעמא דרבי שמעון בן יוחי? בבגדו בה - פעם אחת הוא בוגד בה ואינו בוגד בה פעם שנייה, מה מקיימין רבנן טעמא דרבי שמעון בן יוחי? בבגדו בה - מכיון שפירש טליתו עליה עוד אין לאביה בה רשות.

בבבלי - גם כן הביא זאת, והוסיף להקשות במאי קמיפלגי, ותירץ שנחלקו האם יש אם למקרא או למסורת⁷.

רשב"ל בעא קומי (לפני) רבי יוחנן: אמה העברייה יוצאה בנישואים מקל וחומר, מה אם הסימנין שאינן מוציאין אותה מרשות האב הרי הן מוציאין אותה מרשות האדון, נישואין שהן מוציאין מרשות האב אינו דין שיוציאו אותה מרשות האדון. אמר ליה: אני אין לי אלא של משנה - יתירה עליו אמה העברייה שהיא קונה את עצמה בסימנין.

בבבלי - לא הובאה דעה שיוצאת בנישואין.

היוצא בגירעון כסף ובמיתת האדון אין מעניקין להן.

בבבלי - סובר שהיוצא במיתת האדון מעניקים לו, וביוצא בגרעון כסף היא מחלוקת.

כתיב והגישו אדוניו אל האלהים (בבית דין), והגישו אל הדלת וגו' (בינו לבין עצמו). הא כיצד? זה שהוא נמכר בבית דין והגישו אדוניו אל האלהים, וזה שהוא מוכר את עצמו והגישו אל הדלת.

בבבלי - לא חילק ביניהם היכן רוצעו.

פשיטא - זה שהוא נמכר בבית דין בית דין כותבין שטרו, זה שהוא מוכר את עצמו מי כותב את שטרו? (ונשאר בספק).

בבבלי - יש מחלוקת מי כותב את השטר של אמה עברייה, אך לא דן בשטרו של עבד עברי.

רבו משיאו אשה כנענית וכו'. הגע עצמך שהיה קונה (עבד שהוא) כהן? אמר ליה: וישראל לא היתר מכלל איסור הוא? (והותר בשפחה כנענית, ואם כן גם כהן מותר).

בבבלי - לא הובא.

בשלשה מקומות התורה עוקפת למקרא ובמקום אחד למדרש: התורה אמרה בספר (בגירושין) והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש, התורה אמרה בעפר (בכיסוי הדם) והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים, התורה אמרה במרצע (בעבד עברי) והלכה אמרה אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית, ובמקום אחד למדרש תני רבי ישמעאל והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו (במצורע) וכו'.

בבבלי - סוטה טז. גרס הלכה (במקום תורה) עוקבת מקרא, והם: עפר כיסוי הדם, תער נזיר וספר כריתות בגירושין. ורש"י (שם ד"ה והלכה) הביא את הירושלמי הזה.

הירושלמי דן בזה בקידושין השמטות ד"ה בתוספות, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

מניין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה? שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים - וחתום אילו עידי שטר, והעד עדים אילו עידי חזקה.

בבבלי - במקור לכסף גם כן לומד מפסוק זה, במקור לשטר הביא פסוק זה דחה והסיק שנלמד מ"ואקח את ספר המקנה"⁸, ובמקור לחזקה לא הביא את הפסוק הזה כלל אלא את הפסוקים "ושבו בעריכם" ו"וירישתם אותה".

אית מתניתין אמר עבדים כקרקעות, אית מתניתין אמר כמטלטלין, אית מתניתין אמר לא כקרקעות ולא כמטלטלין.

בבבלי - בבא קמא יב. דן האם כקרקעות או כמטלטלין, ולא הביא את הצד השלישי.

בכסף - רבי ירמיה אמר: מאחר לרבו, הא מרבו לאחר לא. אמר רבי זעירא: אפילו מרבו לאחר.

בבבלי - אין דעה שמרבו לאחר⁹.

דרבי מאיר עביד יד עבד כיד רבו.

בבבלי - בבא מציעא צו. וצט. פשוט שיד עבד כיד רבו, ומשמע שהוא לכו"ע.

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ב ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

משוך את הבהמה זו לקנותה - קנה, לקנות וולדותיה - לא קנה, לקנותה היא וולדותיה - קנה וכ��'. אמר רבי יוסי: הדא דתימר (זה נאמר) בשלא היתה הבהמה עוברה (מעוברת), אבל אם היתה עוברה - עשו אותה כמשאה (וקנה).

בבבלי - לא הובא. למסקנת הירושלמי נחלקו המפרשים מה הדין כשהבהמה מעוברת, והביאם מראה הפנים (בבא בתרא פ"ג ה"א (ח:)).

אילו האומר לחבירו משוך את הבהמה זו שתקנה משוי (משא, כמו "משאוי" בבבלי) שלה שמא לא קנה? (פשיטא שקנה).

בבבלי - בבא מציעא ט: הסתפק בזה ונשאר בספק.

המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה וכו'. המוכר בור לחבירו כיון שמסר לו דליו קנה וכו'. המוכר בית לחבירו וכו' מסר לו את המפתח מהו וכו'.

בבבלי - בבא קמא נב. הביא דין זה והקשה אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה, ותירץ שקונה בחזקה, והמפתח הוא רק במקום אמירת לך חזק וקני (וכן לגבי צאן ובור). קרבן העדה פירש את הירושלמי כאן כבבלי, שהוא רק במקום אמירת לך חזק וקני, אך מראה הפנים (כאן) ויפה עיניים (בבא קמא נא:) פירשו שהירושלמי חולק וסובר שמסירת המפתח וכד' היא קניין בעצמה¹⁰ (ואינו מדין קניין חזקה, שבקניין חזקה הקונה עושה את המעשה, וכאן המקנה הוא שמוסר)¹¹.

המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה כלום, ולד שפחתו של חבירו לא עשה כלום, עוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום (משום שהוא דבר שלא בא לעולם), אויר חרבתו לחבירו לא עשה כלום (משום שאין לקניין על מה לחול). אלא מוכר שדהו ומשייר מעשרותיה, מוכר לו שפחה ומשייר לו וולדה, מוכר לו בהמה ומשייר לו וולדה, מוכר לו חורבה ומשייר לו אוירה.

בבבלי - קניין אוויר לא הובא, והובא בשו"ע (חו"מ סי' ריב סעיף ב). האחרונים (קובץ שיעורים בבא בתרא אות רעו) נחלקו מה הטעם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - האם משום שאין לקניין על מה לחול או משום שאין גמירות דעת, ומהירושלמי כאן - שדימה זאת למוכר אוויר חורבתו - משמע קצת שהוא משום שאין לקניין על מה לחול.

רבי שמואל ורבי זעירא רבי חייה בר אשי בשם רב: אין משיכה קונה בחצר שאינה של שניהן (וכן ברשות הרבים), תני רבי חייה ופליג: אימתי אמרו המטלטלין ניקנין במשיכה - ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהן.

בבבלי - בבא בתרא עו: ופד: לכו"ע משיכה לא קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם (והיפה עיניים בבא בתרא עו: כתב שבירושלמי כאן "רשות הרבים" פירושו רה"ר ממש, ולא סימטא).

וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה - מה טעמון דרבנין (רבנן)? משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם.

בבבלי - לא הובא לזה מקור, ואדרבה, בבבלי בכמה מקומות (בבא מציעא מו: ועוד) מפורש שרק לריש לקיש משיכה היא דאורייתא, אך לרבי יוחנן היא דרבנן¹².

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ג ה"ד (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.

רב יהודה שלח לרבי אלעזר: שומר שמסר לשומר? אמר ליה הראשון חייב. רבי יוחנן אמר הראשון חייב. רשב"ל אמר השני חייב (והראשון פטור) וכו'. רבי אילא בשם רבי ינאי: והוא שנתן לו רשות להשאיל, אבל אם לא נתן רשות להשאיל לא בדא (לא נאמר שפטור אלא חייב). ותני רבי חייה כן: אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר וכו' וכולן ששינו שלא מדעת הבעלים חייבין וכו'. רבי זעירא בעא קומי (לפני) רבי יסא: היך עבדין עובדא (איך נפסוק)? אמר ליה: תריי כל קביל ארבעה לא עבדין עובדא בסוגייא (נפסוק שפטור כי הם שניים שפוטרים - ריש לקיש ורב יהודה שמסתפק, נגד ארבעה שמחייבים - רבי אלעזר רבי יוחנן רבי ינאי ורבי חייה). אמר ליה: תריי כל קביל תריי אינון - רבי לעזר תלמידיה דרבי חייה רבא, רבי יוחנן תלמידיה דרבי ינאי (הם רק שניים נגד שניים, כי רב ותלמידו נחשבים לדעה אחת).

בבבלי - בבא מציעא לו. נחלקו בשומר שמסר לשומר האם פטור או חייב, אך תוס' (גיטין כט. ד"ה כאן ומעין זה בבא קמא יא: ד"ה את) כתב שלכו"ע אסור לכתחילה, ובירושלמי כאן מוכח שלדעה שפטור גם מותר לכתחילה (שהרי מרבי חייה שאוסר הוכיחו שגם חייב). בסנהדרין לו. כתב שלגבי דיני ממונות בבית דין רב ותלמידו נחשבים לדעה אחת, אך לא מפורש שהוא גם בפסקי הלכה.

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ט ה"ה (נד:), ועיין מה שכתבנו שם.

רב יהודה שלח שאל לרבי לעזר: האחין שחלקו ואחר כך ייבם אחד מהן (האם היבם יזכה בחלק אחיו המת)? אמר ליה: כניכסי כולם כניכסי המת (חולקים בשווה והיבם ויתר על חלק המת). עולא בר ישמעאל אמר מצוית דעתיה על דרבי לעזר, ולא שנייא היא שחלקו ואחר כך ייבם אחד מהן הוא שייבם אחד מהן ואחר כך חלקו זכו כולן בניכסי המת.

בבבלי - לא הובא.

ושאין להן אחריות אינן נקנין אלא במשיכה.

בבבלי - הקשה לדעת רבי יוחנן שמשיכה קונה רק מדרבנן מדוע הוזכרה במשנה, והירושלמי לא הקשה זאת¹³.

בראשונה היו קונין בשליפת המנעל, הדא היא דכתיב וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו וכו'. חזרו להיות קונים בקצצה, מהו בקצצה? בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו וכו'. חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה.

בבבלי - לא הובא¹⁴ (בכתובות כח: נזכרה קצצה רק לגבי הנושא אשה (וזה הוזכר גם כן בירושלמי כאן), אך לא לגבי קניינים)¹⁵.

הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ב ה"י (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

עד כדון כשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, היו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר? וכו'.

בבבלי - הלשון "בעינן צבורים או לא"¹⁶.

ומאן דלא סבר דא מילתא לא סבר (מבין) בנזיקין כלום.

בבבלי - לא הובאה לשון זו.

גיזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש בכל מקום שהוא, שנאמר לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה.

בבבלי - נלמד מהפסוק "ונתן הכסף וקם לו".

תני רבי ישמעאל: ובחרת בחיים - זו אומנות.

בבבלי - המקור ללימוד אומנות הוא הפסוק "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

תמן תנינן: האב זכה לבן בנוי, בכח, בעושר, ובחכמה, ובשנים וכו'. וכשם שהוא זכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים, ואילו הן: מאכיל, ומשקה, מלביש, מנעיל, מנהיג.

בבבלי - לא הובא.

כל השומע פרשה מן בן בנו כאלו הוא שומעה מהר סיני.

בבבלי - הלשון: כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קבלה מהר סיני.

אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה - שלשלה, ואם לאו תפוש או ראשון ראשון, או אחרון אחרון.

בבבלי - נזיר נו: כתוב לומר את הראשון ואת האחרון, ולא מזכיר שם "אם יכול את", ומשמע שגם לכתחילה אפשר להשמיט את הדורות שבאמצע¹⁷.

דמה בן נתינה ראש פטר בולי הוה פעם אחת היתה אמו מסטרתו לפני בולי שלו ונפל קורדקסין שלה (המנעל שלה, שבו הכתה אותו) מידה, והושיט לה כדי שלא תצטער. אמר רבי חזקיה: הגוי האשקלוני היה (דמא בן נתינה) וראש כל פטר בולי (ראש שרי החייל) היה, ואבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו, וכיון שמת (אביו) עשה אותה יראה (עבודה זרה) משלו.

בבבלי - לא הובא כלל המעשה עם האבן שישב עליה אביו. המעשה שאימו סטרה לו הובא גם בבבלי אך לא הביא שנפל לה המנעל והושיט לה (ומסורת הש"ס על הבבלי הביא שהעין יעקב גרס כך גם בבבלי). והמעשה הנוסף שהובא עליו בבבלי, שלא העיר את אביו, הובא גם בירושלמי כאן (בשינויים קלים).

אמו של רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין (מנעל) שלה, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה.

בבבלי - מעשה זה לא הובא, ותוס' (לא: ד"ה רבי) הביאו את הירושלמי.

כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? חד בר נש הוה מייכל לאבוי תרנגולין פטימן (האכיל את אביו תרנגולים מפוטמים), חד זמן אמר ליה אבוי: ברי, אילין מנן לך? אמר ליה: סבא סבא, אכול ואדיש (אכול ושתוק), דכלבייא אכלין ומדשין וכו'. כיצד כודנו (מטחינו) בריחיים ויורש גן עדן? חד בר נש הוה טחין בריחייא, אתא מצוותא לטחונייא (באו לקחת את האב למצוות המלך). אמר ליה: אבא, עול וטחון תחתיי (ואני ילך למצוות המלך), אין מטת מבזייה (אם יבוא ביזיון) טב לי אנא ולא את, אין מטת מילקי (אם אתחייב מלקות) טב לי אנא ולא את.

בבבלי - כתב רק את הדין, שיש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם וכו', אך לא סיפר את המעשה¹⁸. ותוס' (ד"ה וטורדו) הביאו את הירושלמי.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"א (כג:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ג ה"ד (כו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"א ה"ג (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"ג ה"א (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בסוטה פ"ג ה"א (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.

הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה? אמר רבי זעירה: מי שבאת לידו ספק עבירה ולא עשאה.

בבבלי - תירץ שבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה.

עשה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ וכו' - מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו (לדעה זו, על זה נאמר שעל מצוה אחת מטיבין לו וכו'). מה אית לך (איזו מצוה)? אמר רבי מר עוקבן: כגון כיבוד אב ואם (שהיא מצוה חמורה).

בבבלי - לא הובאה דעה זו. מעלתו של מי שלא עבר על מצוה אחת מימיו הוזכרה במגילה כז:-כח. "במה הארכת ימים? מימי לא עברתי על וכו'"¹⁹.

עיין מה שכתבנו בפסחים פ"א ה"א (ב:).

הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

בעולם הזה אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלאכים מלמדין עליו חובה ומלאך אחד מלמד עליו זכות הקב"ה מכריעו לכף זכות וכו'. הדא דאת אמר (זה נאמר) בעולם הזה, אבל לעולם הבא רובו זכיות יורש גן עדן רובו עבירות יורש גיהנם.

בבבלי - כאן ובשבת לב. הובאו המקורות לשני הצדדים הללו - האם נידון ע"פ הרוב או שנידון לזכות, אך לא חילק בין עולם הזה לעולם הבא.

שומר את עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושנייה ושלישית, מיכן והילך הקב"ה משמרו.

בבבלי - יומא לח: כתב שכיוון שבאה לידו עבירה פעם ראשונה ושניה (ולא מוזכר שלישית) ואינו חוטא שוב אינו חוטא.

הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"ז (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.

מניין ששלוחו של אדם כמותו? אמר רבי לעזר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים - וכי כולן שוחטין אותו, והלא אחד הוא שהוא שוחט על ידי כולם, אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו. ויידא אמר דא: ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית - וכי כולם היו לוקחין, והלא אחד הוא שהוא לוקח על ידי כולם, אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו.

בבבלי - יש מקורות נוספים.

הירושלמי דן בזה בכתובות פי"א ה"ד (סב:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ז ה"י (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.

בית שמאי אומרים אין השליח עולה משם עד, ובית הלל אומרים השליח עולה משם עד.

בבבלי - היא מחלוקת אמוראים.

נראין דברים בשקידשה בשטר (יש דעה ששליח נעשה עד), אבל אם קידשה בכסף (של המשלח) נעשה כנוגע בעדותו (שצריך להישבע היסת).

בבבלי - לא חילק בין כסף לשטר, אך חילק בין לפני שתיקנו שבועת היסת לאחרי שתיקנוה. ותוס' (ד"ה וכן) הביא את הירושלמי.

אית מתניתא אמרה ששלוחו של אדם כמותו, ואית מתניתא אמרה שאין שלוחו של אדם כמותו.

בבבלי - פשוט לכו"ע ששלוחו כמותו.

ואם המר ימירינו יפר יפירינו - הוינן סברין מימר שאין שלוחו של אדם כמותו אלא שמיעט הכתוב (קרבן העדה: רק בתמורה והפרה יש שליחות אך בשאר התורה לא. והפני משה לא גרס "שאין" אלא "ששלוחו", כמו בהמשך הסוגיא לגבי פסוקים אחרים, שרק בתמורה ובהפרה אין שליחות אך בשאר התורה יש).

בבבלי - נדרים עב: היא מחלוקת תנאים האם יש שליחות בהפרה.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ו ה"ב (לה:), ועיין מה שכתבנו שם.

קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות אביה ממאן לא היא.

בבבלי - היא מחלוקת האם רק אביה ממאן או גם אביה וגם היא.

קידשה לדעת וכנסה שלא לדעת, מהו שתאכל בתרומה? רב אמר אוכלת ושמואל אמר אינה אוכלת. אמר רבי מנא: טעמא דרב מכיון שקידשה לדעת חזקה שכנסה לדעת, אמר רבי יוסי בירבי בון: טעמא דרב שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה. מה נפק מן ביניהון? מעשה ידיה - על דעתיה דרבי מנא כרב מעשה ידיה לבעלה, על דעתיה דרבי יוסי בירבי בון כרב מעשה ידיה לאביה.

בבבלי - גם כן נחלקו האם אוכלת בתרומה, אך לא דן לגבי מעשי ידיה.

מאן תנא ווי"ן (שהלשון "בזו ובזו" היא כלל ומצטרפות לפרוטה)? רבי יודה, ברם כרבי מאיר או בזו או בזו או בזו (לרבי מאיר היא לשון פרט, כמו הלשון "או בזו", ולא מצטרפות).

בבבלי - לא הזכיר את רבי יהודה ורבי מאיר, אלא ביאר שהמשנה כרבי שמעון²⁰.

הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) בשבועות פ"ה ה"ד (כו.), ועיין מה שכתבנו שם.

התקדשי לי בסלע זו ואמרה וכו' תניה לעני הרי זו מקודשת.

בבבלי - ח: סובר שאינה מקודשת.

שאין שליחות לחרש וכו' שאין זכיות (דין זכין לאדם שלא בפניו) לחרש.

בבבלי - לא הובא, וציון ירושלים הקשה מירושלמי אחר שיש זכין לחרש. ונשאר בצ"ע.

חטף הסלע מידה ונתנו לה בשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי - הרי זו מקודשת.

בבבלי - יג. חילק שמקודשת דווקא בשדיך, שדיבר עימה קודם ונתרצתה להתקדש לו.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"ט ה"ד (לח:), ועיין מה שכתבנו שם.

בכוס זה ובמה שבתוכו - אם יש בכוס זה ובמה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת, ואם לאו אינה מתקדשת. זכה בו ובמה שבתוכו - אם יש במה שבתוכו שוה פרוטה מתקדשת, ואם לאו מתקדשת.

בבבלי - חילק בין כוס מים, יין וציהרא.

בבבלי - הביא כאן שעשרה קבין חכמה ירדו לעולם, וכן יופי, עשירות, עניות, גסות וכו'. ובירושלמי לא הובא.

ניחא בן כרך ונמצא בן עיר (שהטעה לגנאי), בן עיר ונמצא בן כרך (הרי הוא לשבח)? יכולה היא מימר בעייא הוינא מצטנעא (רצוני להיות בעיר שהיא יותר בצנעה).

בבבלי - לא הובא, ורש"י (ד"ה בן כרך) פירש שהיא באמת טעות לשבח, ואעפ"כ לא מקודשת.

בקידושי מלוה לחומרין (מספק מקודשת לחומרא. ויפה עיניים בבא קמא צט. ביאר שהוא מקדש במלווה ממש, ולא בהנאת מלווה שבזה גם הבבלי קידושין ו: סובר שמקודשת).

בבבלי - פשוט שאינה מקודשת.

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג ה"ד (לה:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ח ה"א (לט:), ועיין מה שכתבנו שם.

את שמע מינה חמש: את שמע מינה שחמש נשים מתקדשות כאחת, שהאשה מקבלת קידושיה וקידושי חבירתה, ומקדשין בגזילה (בגזל דידה), ומקדשין בפירות עבירה, ואין קידושין תופסין בעריות.

בבבלי - לגבי גזל הוכיח להיפך, שאין מקדשין בגזל דידה. וקרבן העדה הגיה שגם בירושלמי צריך לגרוס "ואין מקדשין בגזילה", כדעת הבבלי. כמו כן הוסיף שמע מינה על קידושין שאין מסורין לביאה. וקרבן העדה כאן (ד"ה ואין קידושין תופסין) בפירושו השני פירש "אין קידושין תופסין בעריות" - שלירושלמי קידושין שאין מסורין לביאה לא מועילים (מחלוקת אביי ורבא בזה לא הובאה בירושלמי כלל).

הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פי"א ה"ג (לז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ה (סז:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ה הי"ב (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.

לפיכך (במקרה של המשנה, שקידש אשה לעוד ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך השלושים, שמקודשת לשני) אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עליה קידושי ראשון לאחר שלשים יום. מת לאחר שלשים ולא גירש (בתוך השלושים) לא חלו עליה קידושי הראשון.

בבבלי - לא הובא.

כל תנאי שנתקיים אף על פי שבטל לאחר מיכן הרי זו מקודשת, וכל תנאי שבטל בשעת קידושין אף על פי שמתקיים לאחר מיכן אינה מקודשת.

בבבלי - לא הובא.

הרי זו עולה לאחר שלשים יום, ומכרה בתוך שלשים יום הרי זו מכורה והקדישה (אם הקדישה) הקדש. חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עליה הקדש וכו'. לא דמייא עולה לאשה (שהמקדש אשה לאחר שלושים יום ונתקדשה לאחר בתוך שלושים וגירשה או מת - מקודשת לראשון גם בלי שיחזור ויקדשנה) וכו'. מה בין הקדש ומה בין אשה? מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט.

בבבלי - לא הובא.

הרי את מקודשת לי שלשים יום - הרי זו מקודשת וכו'. הרי זו גיטך שלשים יום - אין זה גט כריתות. אמר רבי יצחק ברבי לעזר: הדא דאת אמר מקודשת (במה דברים אמורים שמקודשת) - בשקידשה בכסף, אבל אם קידשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת.

בבבלי - לא הובא. כמו כן הבבלי סובר שאיתקוש הוויות להדדי, ואין חילוק בין קידושי כסף לקידושי שטר. ואכן השיירי קרבן כאן הקשה על הירושלמי שהרי איתקוש הוויות להדדי²¹.

אית תניי תני הראשון ביום וביומיים, ואית תניי תני השני ביום וביומים, אית תניי תני זה וזה אינו ביום וביומיים, אית תניי תני זה וזה ביום וביומיים. מאן דמר (דאמר) הראשון ביום וביומים - ומת תחת ידו, מאן דאמר השני ביום וביומיים - כי כספו הוא, מאן דאמר זה וזה ביום וביומיים - הראשון כמת תחת ידו השני כי כספו הוא, מאן דאמר זה וזה אינו ביום וביומים - הראשון שאינו כספו והשני אינו מת תחת ידו.

בבבלי - בבא קמא צ. גם כן הובאו ארבע הדעות הללו, אך לשלוש הדעות הראשונות לא הביא שום פסוק, אלא תלה זאת במחלוקת בסברא האם קניין פירות כקניין הגוף. הפני משה כאן פירש שגם לירושלמי נחלקו האם קניין פירות כקניין הגוף, וקרבן העדה (וכן בשיירי קרבן) פירש שהירושלמי חולק וסובר שלא נחלקו בקניין פירות אלא בגזירת הכתוב.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ד ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ד ה"ב (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

סדר הסימפון (שטר קידושין עם תנאי) כך הוא: אנא פלן (פלוני) בר פלן, מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן, על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומנכסיניך ליום פלן, ואין (ואם) אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום.

בבבלי - לא הובא. והרשב"א (גיטין עה: ד"ה ואכתי) והשיירי קרבן (לקמן ה"ג [לה:]) דנו בזה שבלשון הירושלמי כאן המעשה קודם לתנאי, ובבבלי גיטין עה. מפורש שהתנאי קודם למעשה.

רבי חגיי וכו'. אמר ליה רבי הילא: קבל חגיי, דחגיי אינשי סבורה הוא (רבי חגי הוא בעל סברא ומקבל האמת).

בבבלי - לשון זו לא הובאה.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ג ה"ד (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.

שנייא היא (מקורו של רבי חנינא בן גמליאל שלא צריך תנאי כפול) דכתיב לתת לתשעת המטות וחצי המטה (ולרבי מאיר שסובר שכן צריך תנאי כפול לא מביא פסוק).

בבבלי - להיפך - לרבי מאיר מביא את הפסוק "בארץ כנען", ולרבי חנינא בן גמליאל לא מביא פסוק.

הכל מודין שאם אמר לאחר שירדו גשמים (שאינו תנאי אלא תלייה בזמן) מקודשת ואם לאו אינה מקודשת (אע"פ שלא כפל את תנאו).

בבבלי - לא הובא.

בכל אתר אית לר"מ ממשמע לאו את שומע הין, והכא (בתנאי כפול) לית ליה? אמר רבי מתניה: חומר (חומרא) הוא בעריות (פני משה: תנאי שאינו כפול מועיל בכל שאר הדינים. קרבן העדה: תנאי שאינו כפול בממונות - המעשה קיים גם אם לא יתקיים התנאי, בעריות - לחומרא, באסור שאינו ערווה - התנאי מועיל. ותוס' (גיטין עה. ד"ה לאפוקי) גרסו בירושלמי כאן "בכל אתר לית ליה וכו'").

בבבלי - לא הובא, ובפשטות רבי מאיר מצריך תנאי כפול בכל הדינים. והרמב"ם (אישות פ"ו הי"ד) כתב בשם מקצת גאונים אחרונים שצריך לכפול את התנאי רק בקידושין וגיטין אך לא בממונות (והרמב"ם עצמו חלק עליהם)²².

המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו. מקודשת אפילו בעדים (קרבן העדה: אפילו אם יש עדים שאמר בפניהם "על מנת שהיא כהנת" מקודשת, כי לא פירש בשעת הקידושין. אמנם הפני משה פירש באופן האופן אחר).

בבבלי - לא הובא.

המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוייה וכו' הרי זו מקודשת וכו' (משום שהם דברים שבלב). רבי לעזר אומר: מקודשת אפילו בעדים (קידושין גמורים), רבי שמואל בשם רבי זעירא: מקודשת לחומרין (לחומרא, מספק).

בבבלי - נ. ועוד מקומות לכו"ע דברים שבלב אינם דברים. אמנם רצה להביא ממשנה זו ראיה שדברים שבלב אינם דברים, ודחה "דילמא לחומרא"²³.

הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"א ה"ה (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.

בת יומה מתקדשת בכסף (ובשטר), בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה.

בבבלי - לא מפורש שבת יום אחד מתקדשת בכסף, אמנם במשנה בנידה (מד:) כתוב שבת שלוש שנים מתקדשת בביאה, ומשמע שבכסף מתקדשת גם בפחות משלוש שנים.

אמר רבי יוחנן לרבי ינאי ואית מתניתא אמרה כן (לפרש משנה בתרי טעמי, דהיינו את הרישא באופן אחד ואת הסיפא באופן אחר)? אמר ליה: ולינאי עליבא את שאיל מילה בקידושין (השיב לו דרך ענווה)? חזר רבי ינאי ופתר מתניתא על מנת שירצה אבא וכו' (פירש את המשנה בחד טעמא).

בבבלי - רבי ינאי פירש בתרי טעמי, לא הקשו עליו והוא לא חזר בו.

אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה, בא אחד ואמר אני לקחתיה - לא הכל ממנו (אינו נאמן).

בבבלי - לא הובא.

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ב ה"ו (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.

רב אמר המקדש בעד אחד לא עשה כלום. התיב רב ששת: והא מתניתא פליגא, קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו (ולא תירץ קושיא זו, ומשמע שסובר שבאמת מקודשת).

בבבלי - תירץ על קושיא זו²⁴.

מר עוקבא בשם שמואל אמר תלת: המקדש בלא שידוכין לוקה, והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, והמבזה שליח בית דין לוקה.

בבבלי - קידושין יב: במקום "הבא על ארוסתו בבית חמיו" כתב "המקדש בביאה" (והרמב"ם אישות פ"י ה"א פסק כירושלמי שהבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו), כמו כן הבבלי הביא עוד כמה איסורים שלוקה עליהם.

הירושלמי דן בזה ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"ה (נז.), ועיין מה שכתבנו שם.

עיין מה שכתבנו ביבמות פ"א ה"א (ב.).

כשירין הוזהרו על הפסולות ופסולות על הכשירין, אבל לא כשירות על הפסולין ולא פסולין על הכשירות (וביבמות פ"ט ה"א (נא.) הגירסא שונה).

בבבלי - עג. נקט רק "לא הוזהרו כשרות להינשא לפסולים".

אמר רבי אבהו: מהו ממזר - מום זר (שכאשר נושא כשרה המום נשאר עד סוף הדורות). ופליג על ההוא דאמר רבי יודה בר פזי: אלהים מושיב יחידים ביתה - אפילו ממזר בסוף העולם וממזרת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזווגן זה בזה (ואם כן לא יתכן שממזר ישא כשרה).

בבבלי - בכמה מקומות פשוט שיתכן שממזר ישא כשרה, ואין דעה שחולקת על כך.

הירושלמי כאן הובא (עם בתוספת) גם ביבמות פ"ח ה"ג (מט:), ועיין מה שכתבנו שם.

תני: גר שמל ולא טבל, טבל ולא מל - הכל הולך אחר המילה, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר אף הטבילה מעכבת.

בבבלי - יבמות מו. הגירסא: גר שמל ולא טבל - רבי אליעזר אומר הרי זה גר, טבל ולא מל - רבי יהושע אומר הרי זה גר, וחכמים אומרים טבל ולא מל, מל ולא טבל - אין גר עד שימול ויטבול.

כיני מתניתא (פירוש המשנה): ממזר מותר לו לישא שפחה (לכתחילה).

בבבלי - הסתפק בזה, והסיק גם כן שמותר לכתחילה.

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ד ה"ב (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.

בבבלי - הביא שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, ובירושלמי לא הובא²⁵.

ולמה נקרא שמו (של נחמיה) התרשתה? שהתירו לו לשתות ביין (של גויים), התרשתא ואני הייתי משקה למלך (משום שהיה משקה למלך והיה חייב לשתותו).

בבבלי - לא הובא.

ואני הייתי משקה למלך אשר לא יאכלו מקדשי הקדשים הא בקדשי הגבול יאכלו וכו' כמאן דאמר מאיליהן (מדרבנן) קיבלו את המעשרות.

בבבלי - לא הובא. והגר"א (על הרמב"ם תרומות פ"א הכ"ו) כתב שזה מקורו של הרמב"ם שגם בזמן עזרא תרומות ומעשרות היו מדרבנן.

המתגייר לשם אהבה וכן איש מפני אשה וכן אשה מפני איש וכן גירי שולחן מלכים וכן גירי אריות וכן גירי מרדכי ואסתר, אין מקבלין אותן. רב אמר: הלכה גרים הן ואין דוחין אותן כדרך שדוחין את הגרים תחילה, אבל מקבלין אותן וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם.

בבבלי - יבמות כד: גם כן הובא, אך שם אין את התוספת "שמא גיירו לשם".

תל חרשא - תני רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי: על שם ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכו'. בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרים: בעון עובדי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ופוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין וכו'. שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים וכו'. אמר דוד: הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי וכו'. יהושע ריחקן וכו'. ויאמר איש ישראל אל החוי וכי חוי היו (הגבעונים)? אלא שעשו מעשה חיוי (שרימו את ישראל כמו שהנחש רימה את אדם וחווה) וכו'.

בבבלי - סוגיית הגבעונים לא הובאה כאן אלא ביבמות עח: - עט: ושם ישנם כמה שינויים: לא הובא שגשמים נעצרים משום שפיכות דמים אלא רק משום שלוש העבירות האחרות, הלשון "שלושה סימנים (ולא "מתנות") באומה זו", ולא העבירן לפני המזבח והמזבח קולט לחיים, אלא העבירן לפני הארון והארון קולט למיתה (ובעניין זה כתב מראה הפנים שיתכן ששניהם אמת). בכתובות כט. רש"י (ד"ה נתינה) סובר שדוד גזר על הגבעונים ור"ת סובר שהם אסורים מדאורייתא, ותוס' (ד"ה אלו) הביא ראיה לרש"י מהירושלמי כאן.

גדול הוא קידוש השם מחילול השם (בדבר שיש בו קידוש השם וחילול השם, לא דוחים את מצוות קידוש השם משום חילול השם).

בבבלי - לא הובא.

מה אם אילו (הגבעונים) שלא נתגיירו לשם שמים (אלא כדי שלא יהרגו) ראו היאך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שמיים על אחת כמה וכמה.

בבבלי - לא הובא.

הירושלמי כאן הובא (בשינוי לשון) גם בכתובות פ"ג ה"א (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"א ה"ו (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בסנהדרין פי"א ה"ג (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ד ה"ו (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ז (יח:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"ג (מט:), ועיין מה שכתבנו שם.

אף לעתיד לבוא אין הקב"ה נזקק (לטהר את הפסולים) אלא לשבט לוי.

בבבלי - הלשון: שבטו של לוי מטהר תחילה, אך משמע שמטהר גם את שאר השבטים.

חמשת אלפים עבדים היו לפשחור בן אימר וכולם נשתקעו בכהונה גדולה, הן הן עזי פנים שבכהונה.

בבבלי - הלשון "וכולם נטמעו בכהונה", ולא "בכהונה גדולה".

הירושלמי דן בזה בקידושין פ"ג הי"ב (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.

שלשה הן שהן נאמנין על אתר: חיה ושיירה (אסופי) והמטהרת חברותיה. חיה - ותקח המיילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה.

בבבלי - לא הובא לכך מקור מפסוק.

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"ב (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בברכות פ"ז ה"א (נג.), ועיין מה שכתבנו שם.

רבי מאיר אומר: בודק עד ארבע אימהות ומשיא, וחכמים אומרים: בודק לעולם (אפילו לא יצא שם פסול על המשפחה. פירוש אחר: עד שמגיע לאותן נשים שהיו בזמן שהתערבו בפסולים).

בבבלי - דעת חכמים להיפך, שמקילים יותר מרבי מאיר וסוברים שכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות, ואין צריך לבדוק כלל.

הירושלמי כאן הובא (לגבי מעשה אחר) גם בברכות פ"ב ה"ט (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.

לויים וישראלים מוסיפין עליה עוד אחת. ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהנים? אמר רבי יוסי בי רבי בון: אחת זו ואחת זו קנס קנסו חכמים בהן כדי שיהא אדם דבק בשבטו ובמשפחתו.

בבבלי - סברא זו של קנס²⁶ לא הובאה²⁷.

כתיב שום תשים עליך מלך. אין לי אלא מלך, מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה מניין, תלמוד לומר מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל שתמניהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: כתיב והתייחשם בצבא במלחמה - זכות יחסיהם עומדת להם במלחמה.

בבבלי - הביא לכך מקורות אחרים, והדרשה אינה "מהברורים שבאחיך" אלא "מקרב אחיך".

הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"ב (מח.), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ז ה"ז (לג:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי דן בזה בפסחים השמטות ד"ה פ"ה, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).

הירושלמי דן בזה ביבמות פ"י ה"ה (נו:), ועיין מה שכתבנו שם.

הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ד ה"א (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.

הרי היא זו ואילו בניה, אינו צריך להביא ראייה לא על האשה ולא על הבנים וכו' - חזקה אין אשה שותקת על בני חבירתה (לומר שהם בניה).

בבבלי - מבאר שמדובר שהבנים כרוכים אחריה, ולכן נאמנת שהם בניה, ולא משום חזקה.

ומניין שהורגין על החזקות? רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון אמר: כתיב ומכה אביו ואמו מות יומת, וכי דבר בריא הוא שזה הוא אביו, והלא חזקה היא שהוא אביו ואת אמר הורגין, אף הכא הורגין.

בבבלי - לא מביא לכך מקור, אך בחולין יא: מביא את מקור זה לרובא דליתא קמן ודוחה זאת²⁸ (בית מאיר אה"ע יט כתב שחזקה זו היא מדין רובא דליתא קמן (וא"כ הירושלמי כאן הוא כהו"א בבבלי שם), אמנם יש חולקים על כך).

הביא ראייה על (הבנים) הגדולים (שהם בניה) - יביא ראייה (גם) על הקטנים.

בבבלי - סובר שמביא ראיה על הגדולים ואין להביא ראיה על הקטנים. והמפרשים (שיירי קרבן, מראה הפנים, יפה עיניים) תלו את מחלוקת התלמודים הזו במחלוקתם לעיל (ה"ט [מז.]) שלירושלמי יש חזקה שהם בניה ולבבלי הם כרוכים אחריה.

רוב ממזירין פקחין, רוב עבדים נאים (פני משה וקרבן העדה הגיהו: גאים), רוב בני אבות (מיוחסים) בויישנים וכו'. תני רבי שמעון בן יוחי: הכשר שבגוים הרוג, הטוב שבנחשים רצץ את מוחו, הכשירה שבנשים בעלת כשפים.

בבבלי - כל זה לא הובא.

וכן אתה מוצא באבינו אברהם ששימר את התורה עד שלא באת לעולם.

בבבלי - יומא כח: הוסיף שקיים אפילו עירובי תבשילין²⁹.

אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין. אמר רבי יוסי בי רבי בון: אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק.

בבבלי - סנהדרין יז: הוסיף עליהם גם: קופה של צדקה, בית כנסת, בית הכיסא, אומן, לבלר ומלמד תינוקות.

עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל, רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא (מקבץ פרוטות לקנות מהן מכל דבר המתחדש פעם בשנה).

בבבלי - לא הובא.

קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך

פעמים אין לו אלא כר אחד, אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום. נמצא שעל כרחו צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו.

בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה כל) הביאו את הירושלמי.

אבוה דשמואל הלך למדינת הים ובא ע"י שם ושימש והוליד את שמואל.

בבבלי - לא הובא, ותוס' (קידושין עג. ד"ה מאי) הביאו את הירושלמי.

1 שיטת הבבלי שמעשי קניין הם ע"פ הסברא (ומסברא די במעשה אחד בלבד, כמו בכל הקניינים), אך לירושלמי מעשי קניין הם ללא סברא (ולכן היתה הו"א שצריך גם כסף וגם ביאה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יא‎.

2 שיטת הבבלי שמעשי קניין הם ע"פ הסברא (ומסברא לא שייך חזקה באישה וביאה בשפחה), אך לירושלמי מעשי קניין הם ללא סברא (ולכן היתה הו"א כזו). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יא‎.

3 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.

4 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

5 דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סז‎.

6 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (בסוף נותן כסף לייעודים) במקום שלילית בבבלי (מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עו‎.

7 בירושלמי לא הובאה כלל המחלוקת האם יש אם למקרא או למסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סה‎.

8 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

9 שיטת הבבלי שמעשי קניין הם ע"פ הסברא (ומסברא האדון צריך לקבל כסף תמורת שחרור העבד), אך לירושלמי מעשי קניין הם ללא סברא (ולכן שייך גם שהאדון ישלם). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יא‎.

10 ולדבריו הבבלי כאן דוחה את מסקנת הירושלמי, כדרך הבבלי במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

11 מצאנו כמה קניינים שהוזכרו בירושלמי ואינם בבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יב‎.

12 נראה שלדעת הירושלמי משיכה קונה מדאורייתא לכו"ע, שלא כבבלי שהיא מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יג‎.

13 נראה שלדעת הירושלמי משיכה קונה מדאורייתא לכו"ע, שלא כבבלי שהיא מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יג‎.

14 מצאנו כמה קניינים שהוזכרו בירושלמי ואינם בבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יב‎.

15 שיטת הבבלי שמעשי קניין הם ע"פ הסברא (ומסברא מעשה קניין צריך להיות ע"י הקונה או המקנה, ככל שאר הקניינים, ולא ע"י קרוביו של המוכר), אך לירושלמי מעשי קניין הם ללא סברא (וקונה גם ע"י קרוביו). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יא‎.

16 דרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎עז‎.

17 הירושלמי מדגיש יותר את חשיבות קבלת התורה ע"י מסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סט‎.

18 כדרך הירושלמי להאריך יותר במעשים מאשר הבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לד‎.

19 דרך הבבלי לספר שאריכות ימים היא בזכות שלא עבר עבירה מסוימת כל ימיו, והירושלמי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נו‎.

20 בכמה מקומות הירושלמי מביא את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר בווים, והבבלי לא מביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ג‎.

21 הבבלי סובר שאיתקוש הוויות להדדי, והירושלמי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יח‎.

22 בבבלי פשוט שלרבי מאיר מכלל לאו אי אתה שומע הן, ובירושלמי דין זה אינו פשוט. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎יז‎.

23 מצאנו בעוד מקום שלבבלי דברים שבלב אינם דברים, ולירושלמי אין זה פשוט. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎ח‎.

24 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

25 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והוא מחודש לומר שבמציאות א"י וביהמ"ק גבוהים יותר), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.

26 בכמה וכמה חיובי תשלומים, לירושלמי הם קנס ולבבלי לא. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כח‎.

27 מצאנו בעוד מקום בירושלמי את סברא זו - שקנסו כדי שאדם ידבק בשבטו ובמשפחתו, ובבבלי לא הובאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎כט‎.

28 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.

29 דרך הירושלמי לא להביא אגדות מחודשות (והוא מחודש לומר שאברהם קיים תקנה שניתקנה ע"י חז"ל), והבבלי מביאן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎נא‎.