אור החיים על בראשית כה

(ו) ולבני הפילגשים וגו'. ולישמעאל לא אמר הכתוב שנתן לו מתנות ושלחו כי לפי מה שכתבנו (לעיל ט"ז ה') כי ישמעאל משפט קנייה יש בו ליצחק משולח ועומד הוא. ויש יום לאל איום משפט יעשה ויכיר נקנה לקוניו:

(ז) ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי. דקדק לומר [אשר] חי על פי דבריהם ז"ל (ב"ר פס"ג) שאמרו כי חסרו לו ה' שנים קודם יום שבו עשה עשו ה' עבירות, ולזה אמר אשר חי פי' לא שנים שקצבו לו כי יותר היו אלא אלה הם מה שחי:

חסלת פרשת חיי שרה

פרשת תולדות

(יט) ואלה תולדות וגו'. צריך לדעת א' במקום שיזכיר תולדות יצחק הזכיר לידת יצחק, ב' לא היה צריך להודיע כי אברהם הוליד את יצחק:

אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך ואלה תולדות יצחק פירוש האמורים בסוף הפרשה וכיון שזכר בניו של יצחק וכבר קדם לנו כי יצחק כשנולד לא היה במדרגה שיוליד כי בא מסטרא דנוקבא וכמו שכתבנו למעלה (לעיל כ"ב ב') אם כן מנין לו תולדות לזה גמר אומר אברהם הוליד את יצחק פי' הפעיל כח הלידה ביצחק שהמשיך אליו נפש שהיא במדרגת המוליד וזה היה באמצעות העקידה כמו שכתבנו:

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (יבמות דף סד.) ויעתר לו ה' לפי שאין דומה וכו' לתפלת צדיק בן צדיק ע"כ. הא למדת כי לצד היות לו אב צדיק נתרצה ה' לו ונתן לו בנים, והוא אומרו אברהם הוליד וגו', פי' באמצעות זכות אברהם הוליד וגו':

עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (בראשית, סג) בפסוק (ישעיהו כ"ט, כ"ב) אל בית יעקב אשר פדה את אברהם כי בזכות יעקב ניצול אברהם מכבשן האש וזולתו כבר היה ח"ו אברהם נשרף באור כשדים, והוא אומרו אלה תולדות יצחק בן אברהם שבאמצעות' אברהם הוליד את יצחק כי זולת יעקב שהוא תולדות יצחק כבר היה אברהם נשרף קודם שיוליד יצחק:

עוד ירמוז על עיקר תולדות הצדיקים שהם מצות ומעשים טובים, כי להיות שיצחק לא נודעו נסיונותיו וגדר צדקותו, והגם שפשט צוארו על גבי המזבח אין דבר זה מבואר בתורה ועד היום יש מפרשים (ראב"ע כב ד) כי בעל כרחו נעקד, לזה מודיע הכתוב באומרו ואלה תולדות יצחק בן אברהם הבט וראה המוליד והמורם כיוצא בו. ורמז גם כן בתיבת בן אברהם על דרך אומ' (משלי, י) בן חכם פי' כי הוא אברהם בבחינת הצדקות והפלגת חיבתו יתברך. וכפי זה ידוייק גם כן אומרו ואלה בתוספת וא"ו לומר מוסיף על תולדותיו של אברהם המפורסם לטובה בכמה נסיונות גם תולדותיו של יצחק בדומין:

עוד ירמוז על זה הדרך ואלה תולדות יצחק בן אחד היה אברהם פירוש כדומה לו שלא דמו לאברהם ב' תולדותיו של יצחק:

עוד ירמוז באומרו אברהם הוליד וגו' על זה הדרך שהגם שדימה תולדות הטוב של יצחק לשל אברהם כרמוז באומרו ואלה בתוספת וא"ו עם כל זה לא תשוה מעלתו לשל אברהם כי הוא האב זיכה לו, והוא אומרו אברהם הוליד את יצחק בחינת הטוב שבו באה מכח המוליד מה שאין כן אברהם כי אביו עובד עבודה זרה היה והוא נתעצם להשיג בוראו ומעלת אברהם נשגבה, ולזה נקרא (ישעיהו מ"א, ח') אברהם אוהבו יתברך פי' הוא קדם להיות אוהב לקונו קודם שיאיר ה' אליו אהבתו בו הוא רדף אחריו בהתעצמות נפלא מה שאין כן יצחק כי בנה בו אברהם בנין אהבת הטוב וכשפקח עינו בעולם כבר נחה עליו רוח ה':

עוד ירמוז על זה הדרך כי תולדות יצחק היה בבחינת יותר מעולה מתולדות אברהם כי אינו דומה צדיק בן צדיק לצדיק בן רשע (יבמות סד) שהוא אברהם בן תרח, והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פל"ח) שעשה תשובה עם כל זה בעת לידת אברהם עד סמוך למיתתו לא היה אלא במדרגת רשע ופעולת האב רשע תחשיך מאור נפש הבן, ובבחינה זו נתרבית הכשרת מעשה יצחק, והוא אומרו ואלה בתוספת על הראשון ונתן טעם באומרו אברהם הוליד וגו':

עוד נתכוון לומר על זה הדרך אלה תולדות פירוש מאורעות אשר עברוהו ליצחק כמפורשים בסדר הפרשה וכאומרם ז"ל שכולם שלמים בלא שום מאורע של צער וברוב טוב עושר וכבוד וכמבואר בפי' רמב"ן ז"ל (כ"ה ל"ד) מה שלא היה כן לאברהם שכמה עברוהו מהצרות, ונתן הכתוב טעם לצד כי אברהם הוליד את יצחק ולצד שאביו צדיק היה וזיכה לו העושר והכבוד וכו' מה שאין כן אברהם שלא היה לו אב שיזכה לו:

(כ) ויהי יצחק בן ארבעים וגו'. טעם שהוצרך להודיע זמן נישואיו מה שלא נהג כן באברהם, בא לתת טעם לעיכוב הזמן ששהה יצחק בלא נישואין עד עבור מ' שנה ואמר הטעם בקחתו את רבקה בשביל קיחת רבקה שהה עד מ' שנה וכמו שגמר אומר לו לאשה פי' לו מיוחדת היא בת זוגו הא למדת שקודם לה לא היתה לו בת זוג וכמו שכתבנו בפרשה הקודמת והיא קטנה היתה שנולדה בעקידה כשהוכשר לילד ומעתה אין תרעומ�� על יצחק ששהה עד מ' שנה גם על אברהם שעכב עד מ' שנה כי אז היתה בת ג' שנים כפי החשבון:

בת בתואל הארמי וגו' אחות וגו'. טעם שחזר הכתוב להודיע זה לא להשמיענו בת מי היא אלא ללמד סניגוריא על רבקה, לפי שאומר בסמוך ויעתר לו ה' לו ולא לה, ותבא הסברא לומר כי טעם הדבר לצד פחיתות רבקה ח"ו כי לא ראויה היא לשמוע אליה אלהים, לזה הקדים לומר בת בתואל לומר כי זו היא סיבה למה שהעתיר ה' ליצחק כי הוא בן אברהם והיא בת בתואל, וכפל לומר הארמי מפדן ארם להעיר כי נתכוון באומ' הארמי לומר הרמאי כי אם נתכוון לכנותו לשם עירו הרי הוא אמור, והכוונה בזה לצד שלא נתפרסם רשעותו בעולם בא להודיעו כי רשע היה ובאמצעותו לא הוכשרה תפלת רבקה כתפלת יצחק:

ואומרו אחות לבן ללא צורך ונוסף שכבר ידענו אלא הטעם הוא שבא ללמד זכות על רבקה בראותינו שילדה בן רשע מובהק, ותאמר איך מבטן ברוך יצא ארור, לזה אמר כי זה הוא סיבה לדבר היותה אחות לבן הארמי פירוש הרמאי בתוספת רשע על אביו, וכבר קדמו חז"ל (בבא בתרא דף קי.) רוב הבנים, לטעם הידוע, ולזה יצא עשו, וזולת זה צאצאיה צדיקים היו יוצאים ממנה, כי צדקת גמורה היתה, והעד לנוכח אשתו, ואמרו ז"ל (ב"ר פס"ג) וכו'. ושלא תאמר ואם כן ולמה לא נתן לב יצחק לבדוק באחיה, לזה גמר אומר לו לאשה וכמו שפירשתי למעלה, וזולת זה לא היה נושא אחות רשע:

עוד רמז בהודעת אחות לבן על דרך אומרם ז"ל (שם פ"ס) שטעם רבקה שהיתה עקרה הוא לצד ברכת לבן כדי שלא יראה כי ברכתו תעשה מעשה טוב, לזה קודם שאמר הכתוב כי עקרה היא קדם לומר טעם הדבר ואמר אחות לבן וזו היתה סיבה שנעקרה רבקה עד שהוצרכו לתפלה:

(כא) ויעתר לו וגו'. טעם שלא אמר וידע יצחק את וגו' כאומרו (בראשית ד', א') והאדם ידע (ש"א, א) וידע אלקנה וגו' אולי שהיתה התפלה אחר שידע (ברכות דף ס.) תוך ג' ימים הראשונים כאומרם ז"ל (ברכות דף ס.) שלשה ימים הראשונים יתפלל שלא יסריח, וזו היתה תפלתו של יצחק:

(כב) ויתרוצצו הבנים וגו'. צריך לדעת אומרו ויתרוצצו. גם אומרה למה זה אנכי. ורש"י פי' אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאוה ומתפללת על ההריון ע"כ. ופירושו ז"ל אין הדעת מסכמת עליו שתמאס הצדקת בהריונה לצד הצער, גם במה נחה דעתה באמור לה האלהים ב' גוים וגו' ובזה לא יוסר צערה. ורז"ל דרשו דרשות הרבה אבל פשט הכתוב לא נודע. אכן פשט הכתוב הוא ויתרוצצו לשון ריצוץ פירוש היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים ולא יתקיימו במעיה וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים, ותאמר אם כן למה זה אנכי פי' זה מורה באצבע חוזר אל ההריון למה אנכי הרה לריק יגעתי, ותלך לדרוש את ה' פי' לבקש רחמים על קיום הריונה ולדעת דבר הסובב הפסדם כי מן השמים לא יעשו נס לשקר שתפקד בדבר שאינו מתקיים, ולעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי:

(כג) ויאמר ה' לה וגו'. מקרא זה רבו בו הפירושים ועודנו בר נתינת טעם ותבלין בדרך אור ישר, והוא כי בא להשיבה על חששתה שאין הריונה מתקיים לרוב דחקם והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם כי כל הריון שיהיה מב' יהיו הב' נוחים וטבעם שוה כאומרו (שיר השירים ז', ד') תאומי צביה וידורו יחד בבטן מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי ב' גוים בבטנך כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם והוא אומרו וב' לאומים. וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים אלא שהם משונים מטבע התאומים כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם, והוא אומרו ממעיך יפרדו, ואמר ממעיך ולא אמר במעיך לומר כי תמיד הם מפורדים והתחלת הפירוד ממעים, ובאמצעות ענין זה הוא השינוי המופלא לא לצד כי אין בטנה ראוי להריון מתרוצצים הבנים:

ואומרו ולאום מלאום וגו', פי' עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד כי כל אחד מהב' מלכים חזקו ואמצו הוא מלאום שכנגדו על דרך אומרם ז"ל (מגילה דף ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חבירו כדי שיגדל ממנו זה ירחיק האחוה והתיאום יחד:

ואומרו ורב וגו' רבו בזה הפירושים ואין דבר מספיק באמיתות הכתוב. ולדרכנו יבא על נכון, הכונה בא לומר כי מלבד שיתגדל אחד במפלת חבירו גם צריך הנופל להשתעבד לפני המתגדל ממנו ולא די לו נפילתו וראות טובו ביד אויבו אלא שיכוף כאגמון ראשו לעובדו ובזה תפליג הרחקת האחוה ותעצומת השנאה, ועל זה נאמר (כתובות דף עב.) אין אדם ונחש דרים בכפיפה אחת. וזאת סיבת שינוי ההריון. וכפי דרך זה אומרו ורב יעבוד צעיר אין הכונה באומרו רב וצעיר בייחוד על יעקב או על עשו אלא על אשר יהיה רב בזמנו ועל אשר צעיר בזמנו, כפתור ופרח:

(כו) ויקרא שמו יעקב. פי' הקדוש ברוך הוא לא אביו והעד הנאמן אומ' ויצחק בן ששים וגו' ואם הוא הקורא היה לו לומר והוא בן ששים וגו' שבו משתעי קרא והבן:

(כח) ויאהב יצחק וגו'. הנה לדבריהם ז"ל (תנחומא) שאמרו שהיה צד אביו בדברים היאך מעשרין את המלח לא חש לעשות כן אלא ליצחק ולא לרבקה כי לא לצד המצוה היה חושש אלא לצד שהיה ירא מקללתו גם לתקות הברכות, מה שאין כן רבקה. ולזה תמצא שלא אמר יקרבו ימי אבל אבי ואמי אלא אבי, וטעם רבקה שלא הגידה ליצחק רשעו אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה לבל דעת סיבת אהבתו אותו להסירה. ולפי אונקלוס שתרגם ארי מצידי' הוה אכיל צריך לדעת למה לא יועיל טעם זה גם לרבקה כי מן הסתם לא יפליג עצמו יצחק מרבקה. ואולי כי רבקה חיובה על יצחק להאכילה בשר וכמו שכתב מהרי"ק באבן העזר (סי' ע' סעיף א') שחייב במזונותיה ואם בני משפחתה רגילים בגדולות צריך להנהיגה כן ע"כ, וידוע כי בתואל שר וגדול לארם לזה לא תחזיק טובה לטרף בפיה:

(כט) ויזד יעקב. אולי כי לצד שראה שהועילה לגימתו של עשו ליצחק לקח גם הוא דרך לבשל תבשילין לקרב לב אביו אליו כעשו:

(ל) על כן קרא שמו וגו'. פי' הוא עשו קרא שמו אדום, והטעם לא לצד שקרא שם האדום האדום שני פעמים אלא לצד שהיה הולך למות ובו החיה נפשו קרא שמו אדום בשמו, ועשו בדיק בשמא היה כאומרו (כ"ז ל"ו) הכי קרא שמו וגו':

(לא) ויאמר יעקב מכרה כיום וגו'. צריך לדעת אומרו כיום שאין לה משמעות. ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לזה נתחכם לומר כיום כדי שתתקיים המכירה. והוא על פי מה שאמרו במסכת מציעא דף ט"ז ופסקוהו הפוסקים (חו"מ ס' רי"א סעי' ב') הצייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שיעלה במצודתי היום מכור לך ממכרו קיים, והטעם משום כדי חייו, וכתבו הגאונים שאין הטעם תלוי באומר היום אלא הוא הדין יום אחר ממכרו קיים מטעם כדי חייו ולא אמרו היום אלא לשלול מה שיעלה במצודתו ל' יום או שנה שהוא יותר מכדי מחיית יום אחד, אבל מחיית יום אחד בכל מציאות שיהיה קיים. והוא אומרו מכרה כיום פירוש כדין יום שהרי עיף היה ומשום כדי חייו ממכרו ממכר הגם שהוא דבר שלא בא לעולם, וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה, והצדיק עשו דברי יעקב כאומרו הנה הוא הולך למות ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו:

(לג) ויאמר השבעה לי. טעם שהוצרך לשבועה. להיות כי יש בבכורה פרטים שהם דברים שאין בהם ממש, כמו הכבוד והמעלה, שעליהם הקפיד יעקב לעבודת בית אלהינו שהיא בבכורות, וכפי תורתינו הקדושה אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה דבר שאין בו ממש כידוע, (רמב"ם הלכות מכירה פ' כ"ב) לזה נתחכם לזכות בדבר על ידי שבועה וכן הוא הסכמת פוסקי התורה (יו"ד סי' רל"ט) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש, והוא אומרו השבעה לי. והנה שבועה זו לא תספיק לקנין דבר שלא בא לעולם, כי טעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היא לצד דלא סמכא דעתיה דלוקח וכו', וכן מוכח במציעא דף י"ו, אבל אם היה דעתו סומכת היה נקנה ושבועה לא תועיל בזה ולכן הוצרך לטעם כיום כמו שפירשתי. שוב בא לידי ספר הריב"ש סי' שכ"ח וז"ל כתבת שראית ר"י בן הרא"ש שכתב בשם אביו דמקנה דבר שלא בא לעולם אם נשבע קנה וכו' וראייתו ממכירת בכורה שמכר עשו ליעקב וכתיב השבעה לי עד כאן. תשובה, לא הרא"ש ולא ר"י בנו חתימי עלה ואין לתלות בגברי רברבי סברא כזו שאין לה על מה שתסמוך, גם הראיה שהביאו אין לה עיקר לפי שהיה קודם הדיבור ומאן לימא לן שלא היה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אז, והשבועה היתה לרווחא דמלתא שלא יערער לפי שהיה איש זרוע ע"כ. והם דברינו עצמן אלא שהריב"ש לא התבונן לתת טעם שהוצרך שבועת עשו כמו שכתבתי:

וטעם אומרו השבעה לי ולא הספיק לומר השבעה והדבר מובן כי לו היא המכירה, נתכוון לומר כי שבועה זו צריכה להיות על דעתו של יעקב שזולת זה יכול לבטלה בלבו ועיקר השבועה צריכה להיות בלב כדאמר רבי עקיבא (תו"כ פ' י"ב) האדם בשבועה שיהיה פיו ולבו שוים בשעת השבועה לזה אמר השבעה לי פי' לדעתי:

גם דקדק לומר לי כי דוקא הוא שיכול להתקיים מכר הבכורה בכל חלקיו אבל לא לזולת כי הזולת אינו בן קנייה אלא דברים שהם ממון אבל דברים שהם ירושה מעלות מאביהם כגון העבודה שבבית אלהים והכבוד אינם באיש נכרי ולאו כל כמיניה למכרם לזר:

וימכור את בכורתו. הצדיקה התורה המכירה שקיימת היא בידו מטעמים שכתבנו והגם שלא מכר אלא לאונסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהרי"ק (חו"מ רכז) אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור בו דידע ומחל עכ"ל. ומעתה הגם שמכר דבר מופלג הערך בלגימה אחת של נזיד ממכרו מכר כמו שגילה הוא דעתו באומרו הנה הוא הולך למות ואין לך דוחק גדול מזה, (איוב, ב) עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, והנה זולת המצאה זו לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו, ועל עשו אמר הנביא (משלי, ה) עונותיו ילכדנו את הרש�� שבסיבת עונותיו שעשה בו ביום כאומרם ז"ל (ב"ר פס"ג) בפ' אומרו והוא עיף (ויגע) זה היה סיבה להוציא ממנו הבכורה ותעמודנה ביד הראוי לה:

(לד) ויקם וילך ויבז עשו וגו'. פי' התורה מעידה עליו שביזה הבכורה בדעתו. ולזה לא הספיק לומר ויבז וחוזר אל עשו האמור בסמוך, והבן. וכונת הודעה זו לומר גם בלא טעם דלאונסו גמר כי בעיניו בזויה היא ומכור ימכרנה בדבר מה הגם שלא היה צריך להשיב נפשו וגמר ומקנה: