לדלג לתוכן

Reflektor

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Reflektor
אלבום אולפן מאת ארקייד פייר
יצא לאור 28 באוקטובר 2013
הוקלט החל מ-2011 באולפני סונובוקס במונטריאול, באולפני Dockside שב-לואיזיאנה, בטירת טריידנט שב-ג'מייקה.
סוגה אינדי רוק
שפה אנגלית, צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 75:14
חברת תקליטים Merge Records
הפקה ארקייד פייר, ג'יימס מרפי, מרקוס דראבס ו-מארק לוסון
כרונולוגיית אלבומים של ארקייד פייר
The Suburbs
(2010) 		Reflektor
(2013)
סינגלים מ-Reflektor
  1. "Reflektor"
    תאריך יציאה: 9 בספטמבר 2013
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

Reflektor (מילולית: שיבוש של המילה Reflector שפירושה מחזיר אור) הוא אלבום האולפן הרביעי של להקת האינדי-רוק הקנדית, ארקייד פייר. האלבום יצא ב-28 באוקטובר 2013. זהו אלבום כפול בהפקתו של ג'יימס מרפי (סולן ומייסד להקת LCD Soundsystem) ושל מרקוס דראבס.

אלבום זה סימן תפנית בצליל הלהקה והביא ניסיון ללכת בכיוונים מוזיקליים חדשים ביחס לאלבומים הקודמים. בעקבות כך, בין השאר, מצא את המבקרים חצויים בין ההתלהבות משבירת הנוסחה והכיוון לאלו שחשו שמדובר בניסיון גדול מדי ואף מצאו רגעים משעמים באלבום.[1]

לקראת האלבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 ביולי 2013, צייץ מעריץ תוך תיוג חשבון הטוויטר של הלהקה שהם הלהקה האהובה ביותר עליו. הלהקה, בתגובה לציוץ, כתבה לו: "תודה, האלבום החדש שלנו יצא ב-29 באוקטובר".

במהלך חודשי הקיץ, אייקון הנושא את הכיתוב 'reflektor' החל מופיע בכתובות רחוב בערים שונות בעולם כמו גם בשלטים (ללא כל אזכור של הלהקה). בסוף אוגוסט 2013, לראשונה נעשה הקישור הרשמי[2] ללהקה כשאחד מחשבונות הטוויטר שלה צייץ תמונה של כתובת גראפיטי כזו. בתחילת ספטמבר 2013 הוציאה הלהקה לאור שני קליפים מקדימים שאורכם פחות מדקה שהבהירו שנית שמי שעומדת מאחורי האייקונים, היא לא אחרת מארקייד פייר. הקליפים המקדימים סימנו את התאריך תשעה בספטמבר בשעה תשע כזמן שבו יתרחש משהו שקשור באלבום החדש.

בסמוך לשחרור הסינגל הראשון- כחלק מקמפיין רווי ה-9 ב-9 בספטמבר 2013 בשעה 9 בערב ובעבור 9 דולר, קיימה הלהקה הופעה סודית ברגע האחרון תחת השם 'The Reflektors' במועדון סלסה במונטריאול. רק בשעות הספורות שלפני ההופעה אישרה הלהקה שאכן זוהי הופעתה. דברים מסוג זה כבר נעשו בעבר על ידי הלהקה (קיום מופע חינמי תחת כיפת השמיים לקראת יציאת אלבומם הקודם וכדומה).

הכרזה ושחרור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כצפוי, בתשעה בספטמבר בשעה הנקובה, הכריזה הלהקה, רשמית על Reflektor כאלבום האולפן המלא הרביעי שלה. עם ההכרזה הוצא לאור הסינגל הראשון הנושא את שם האלבום, בליווי שני וידאוקליפים. האחד בבימויו של אנטון קורביין והשני וידאוקליפ אינטראקטיבי בבימויו של וינסנט מוריסט (ששיתף פעולה כבר בעבר, לא אחת, עם הלהקה).

לקראת האלבום הופיעה הלהקה בתוכנית Saturday Night Live בתאריך 28 בספטמבר. בהופעתם בתוכנית ביצעו את השירים Reflektor וכן את Afterlife. מיד לאחר התוכנית שודר ספיישל שארך כמחצית השעה בו ניגנו שירים נוספים מהאלבום. את הספיישל ביים רומן קופולה ולקחו בו חלק מפורסמים כגון: מייקל סרה, בן סטילר, בונו, ג'יימס פרנקו וזאק גאליפנאקיס. השירים שבוצעו בספיישל הם: Here Comes the night time, We exist, Normal Person.

הלהקה המשיכה בהופעות אחדות בהתראה קצרה בברוקלין ובמונטריאול. אליהם הגיעו בתור The Reflektors ובאי ההופעה נדרשו לבוא בתחפושות או בלבוש אלגנטי. בהופעות החליטה הלהקה, בדומה להחלטות האמנותיות באלבום, להפוך את האווירה לקלה יותר, וכחלק ממגמה זו בזמן שהקהל שנכנס ראו אנשים לובשי מסיכות ראשים (כפי שהרפלקטורז מופיעים בקליפ של סינגל הבכורה מהאלבום) ומנגנים לפתע, החלה לנגן הלהקה מאחורי הקהל. בסיום חלק מההופעות קיימה הלהקה מסיבה בה השמיעה שירים ורקדה עם הקהל.[3][4]

יצירת האלבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת האלבום, שנחשפה ביום ההכרזה גם כן, מכילה תמונה של פסלו של אוגוסט רודן, 'אורפיאוס ואורידיקה'.

לקראת יציאת האלבום, מראיונות שנתקיימו עם וין באטלר הובן הקשר. אחת מההשפעות המרכזיות לאלבום הוא הסרט אורפאו נגרו (סרט קולנוע שמבוסס על מחזה שהוא עיבוד מודרני לאורפיאוס ואורידיקה מהמיתולוגיה היוונית).

עוד מקור לאלבום הוא הביקור של וין ורז'ין בהאיטי מוצאה של משפחתה של רז'ין. שם נחשפו גם למקצבים של מוזיקת הרחוב שם, rara. להקלטות ולהופעות מתלווים מתופפים משם וחטיבת הקצב מאוד הורחבה במוזיקה באלבום. עוד ראו שם את תרבות מסיבות הרחוב שם (שיכולות להימשך עד אמצע הלילה), הימצאות המיסיונרים באזור מוכה אסון בקרב חברה לא מפותחת וכן קרבתם של אנשים אלו לדת. לאחר הביקור שם בילו חודש באולפן ג'מאייקני שממוקם בטירה יחד עם המפיק הקבוע שלהם מרקוס דראבס וכן בלואיזיאנה. ביקורים אלו מתקשרים לסרט גם כן- הסרט שעלילתו מתרחשת במהלך הקרנבל בברזיל מקביל לפסטיבלים/מסיבות הרחוב שראו בלואיזיאנה (מרדי גרא), בהאיטי ובג'מייקה.

יצירת האלבום נמשכה יחד עם המפיק ג'יימס מרפי בניו יורק. מרפי העיד על עצמו שבעיקר עזר כשנדרש והלהקה היא זו שכיוונה והביאה את החזון לאלבום.

הנושאים בהם עוסקות מילות השירים הם חיים ומוות, תקשורת ובידוד בזמנים המודרניים. עוד השפעה לנושאים בהם עוסקים באלבום היא הגותו של קירקגור בדבר 'העידן הנוכחי' שאל מולה משקף וין את התלות בחיבורים הדיגיטליים של האדם לעולם ולחברים כלא יותר מאשליה ובידוד. וין מתייחס אליו כעידן ההתבוננות (reflective age). קירקגור מתאר את ה'עידן הנוכחי' כעידן של התבוננות/ מחשבה עמוקה. המוזיקה באלבום, אמנם טיילה למרחבים חדשים (אלקטרוניקה, מקצבים ג'מייקאנים ורארא), אבל, החותם של הלהקה גורם להכל להישמע חדש ומוכר בו-זמנית. המסע שלוקחת הלהקה במהלך החלק הראשון, החלק השני ובמעבר ביניהם הוא לא פחות מניסיון לבחון את הגבולות ואת ההגדרות של המוזיקה שלהם ובכלל.[5]

עטיפת האלבום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיצובה של העטיפה הופקד שוב (כמו באלבומם הקודם של הלהקה) בידי קרוליין רוברט.[6] צילום פסלו של אוגוסט רודן בוצע על ידי קורי ריצ'י וקרוליין רוברט. הפסל שצולם ממוקם במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק.

מן הביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דירוגים מקצועיים
ציונים משוקללים
מקור ציון
Metacritic 80/100[7]
ציוני ביקורות
מקור ציון
Allmusic [8]
Drowned in Sound 4/10[9]
NME 8/10[10]
Paste 7.2/10[11]
Pitchfork 9.2/10[12]
Rolling Stone [13]
Tiny Mix Tapes [14]
Consequence of Sound [15]
The Observer [16]
מגזין קלאש 4/10[17]
בילבורד 87/100[18]
יוסי חרסונסקי [19]

באתר הביקורות Metacritic, האלבום קיבל את הציון הממוצע 80, מבוסס על 40 ביקורות.[7] בזמן שחלק מהביקורות הטילו ספק בנכונות הלהקה לייצר משהו מתוך תהליך פנימי והצביעו על אורך האלבום ועל רגעים שלדעתם נשמעים משעממים כעדות לכך שהלהקה ניסתה לחדש לשם החדשנות, חלק גדול מהביקורות הילל את האלבום ושיבח את הלהקה על שבירת המוסכמות ועל עמידתה על כך שלא תעמוד במקום.

מגזין המוזיקה Clash מגדיר את האלבום כמאכזב, לא מחדש ומציין את אובדן הדרך היצירתית.[20]

מבקר AllMusic, ג'יימס כריסטופר מונגר, יוצא נגד הניפוח של האלבום ומציין שלצד רגעים פופיים טובים יש זיהום של חוויות שמיעתיות פחות טובות. מונגר העריך את האלבום בשלושה כוכבים וחצי מתוך חמישה.[21]

מבקרי הגארדיאן נחלקו. בעוד שאלכסיס פטרידיס, טוען נגד הגרנדיוזיות שמנסה האלבום לנקוט בה ויוצא נגד הניפוח לשם הניפוח (בהתייחסו לאורך האלבום ואורך השירים). לדידו, קיצור השירים ועריכה טובה יותר של האלבום היה יכול להביא לתוצאה טובה בהרבה. אלכסיס מעניק שלושה כוכבים מתוך חמישה לאלבום.[22]

מבקרת האובזרבר (ששייך לגארדיאן), קיטי אמפייר מחלקת ארבעה מתוך חמישה כוכבים לאלבום ומלינה על האורך וקמעא על השפעתו של מרפי אך מעריכה את האמירה וההתחדשות והאופן בו נידונים הנושאים באלבום.[23]

ברוס הנדי מהמגזין ואניטי פייר, מוצא את חציו הראשון של האלבום עילאי ואילו את חציו השני יותר סטנדרטי ופחות מלהיב.[24]

מייקל רופמן מ-Consequence of sound ו-Time ציין את מרווחי השלוש שנים בין אלבום לאלבום כמתגמלים עבורם ובמקרה זה המרווח העניק להם שיבה מושלמת שמעטים מדורם יכולים לה. הוא המשיך ותיאר את וין כיו��ר שמצליח להפיק אירוע מצליח מסחרית ובו בזמן מאתגר, חכם ואמין.[5]

לינדזי זולדז, מבקרת האלבום בפיצ'פורק שדירגה את האלבום 9.2 (הציון השני הכי טוב שקיבל אלבום של הלהקה ממבקרי פיצ'פורק) פרטה שהלהקה הביאה לנו משהו שבימים אלו מרגיש לא באופנה, בצורה מצערת: אירוע- אלבום שמעז להיות מצוין ומצליח בכך בצורה יוצאת דופן.[25]

הייזל שפילד שהעניקה 8 מתוך 10 לאלבום מטעם NME, הכתירה את השיר "It's Never Over" כדבר הכי טוב שהלהקה עשתה מעולם.

דייוויד פריק, עבור הרולינג סטון, כתב שההשוואה ל-Exile on Main Street של הרולינג סטונז כמעט מתבקשת (משיקולי דמיון באורך זמן הנגינה של האלבום ונטישת הצליל המוכר) אבל ההשוואה היותר מתבקשת היא לאלבומי מפנה כמו Achtung Baby של U2 ו-Kid A של Radiohead. זוהי ההשוואה המתבקשת יותר, לפי פריק, משום שהמהלך של אלבום כזה הוא סיכון מרגש מלווה בהתחדשות על ידי להקה שכבשה את ההצלחה המסחרית ומפחדת מהממוצעות ומלהיות רק אהובה. במילותיו של השיר Normal Person, "אם זה מה שנורמלי כיום, אני לא רוצה לדעת". מה שאומר שאולי אפילו אלבום מוצלח שכזה, בפעם הבאה, לא יספיק, מסכם פריק. פריק דירג את האלבום בארבעה וחצי כוכבים מתוך חמישה.[26]

רשימת השירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ראשון

Reflektor Vol. I
מס' שם משך
1. Reflektor 7:34
2. We Exist 5:44
3. Flashbulb Eyes 2:42
4. Here Comes the Night Time 6:31
5. Normal Person 4:22
6. You Already Know 3:59
7. Joan of Arc 5:27

חלק שני

Reflektor Vol. II
מס' שם משך
1. Here Comes the Night Time II 2:52
2. (Awful Sound (Oh Eurydice 6:14
3. (It's Never Over (Hey Orpheus 6:43
4. Porno 6:03
5. Afterlife 5:53
6. Supersymmetry 11:17

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ סקירתו של קייל ג'אגר בהוליווד ריפורטר
  2. ^ http://www.rollingstone.com/music/news/arcade-fire-own-up-to-reflektor-campaign-20130827
  3. ^ סיימון ווציק לוינזון כותב על ההופעה בברוקלין במגזין רולינג סטון
  4. ^ ריאן דומבל מדווח בפיצ'פורק אודות ההופעה בברוקלין
  5. ^ 1 2 http://entertainment.time.com/2013/10/28/arcade-fires-rare-power-shines-on-reflektor/
  6. ^ http://www.caroline-robert.com/
  7. ^ 1 2 ציון האלבום וביקורות באתר metacritic
  8. ^ http://www.allmusic.com/album/reflektor-mw0002581228
  9. ^ 502872685, Album Review: Arcade Fire - Reflektor, DrownedInSound (באנגלית)
  10. ^ Arcade Fire- 'Reflektor' | NME, NME | Music, Film, TV, Gaming & Pop Culture News, ‏2013-10-28 (באנגלית בריטית)
  11. ^ Arcade Fire: Reflektor, pastemagazine.com, ‏2013-10-29 (באנגלית)
  12. ^ Arcade Fire: Reflektor, Pitchfork (באנגלית)
  13. ^ http://www.rollingstone.com/music/albumreviews/reflektor-20130927
  14. ^ http://www.tinymixtapes.com/music-review/arcade-fire-reflektor
  15. ^ http://consequenceofsound.net/2013/10/album-review-arcade-fire-reflektor/
  16. ^ http://www.theguardian.com/music/2013/oct/27/arcade-fire-reflektor-review
  17. ^ Arcade Fire - Reflektor, Clash Magazine (באנגלית)
  18. ^ Arcade Fire, 'Reflektor': Track-By-Track Review, Billboard (באנגלית)
  19. ^ http://www.yosmusic.com/article.asp?id=12097&xyz=100
  20. ^ http://www.clashmusic.com/reviews/arcade-fire-reflektor
  21. ^ ג'יימס כריסטופר מונגר על רפלקתור
  22. ^ אלכסיס פטרידיס על רפלקטור
  23. ^ קיטי אמפייר על רפלקתור
  24. ^ ברוס הנדי על רפלתור בואניטי פייר
  25. ^ לינדזי זולדז בביקורתה על האלבום בפיצ'פורק
  26. ^ ביקורתו של דייוויד פריק עבור רולינג סטון


פרס ג'ונו לאלבום השנה
1980: אן מארי – New Kind of Feeling ‏• 1981: אן מארי – Anne Murray's Greatest Hits ‏• 1982: לאברבוי – Loverboy ‏• 1983: לאברבוי – Get Lucky ‏• 1984: בריאן אדמס – Cuts Like a Knife ‏• 1985: בריאן אדמס – Reckless ‏• 1986: גלאס טייגר – The Thin Red Line ‏• 1987: קים מיטשל – Shakin' Like a Human Being ‏• 1989: רובי רוברטסון – Robbie Robertson ‏• 1990: אלנה מיילס – Alannah Myles ‏• 1991: סלין דיון – Unison ‏• 1992: תומאס קוקריין – Mad Mad World ‏• 1993: קיי די לאנג – Ingénue ‏• 1994: ניל יאנג – Harvest Moon ‏• 1995: סלין דיון – The Colour of My Love ‏• 1996: אלאניס מוריסט – Jagged Little Pill ‏• 1997: דה טרג'יקלי היפ – Trouble at the Henhouse ‏• 1998: שרה מקלכלן – Surfacing ‏• 1999: סלין דיון – Let's Talk About Love ‏• 2000: אלאניס מוריסט – Supposed Former Infatuation Junkie ‏• 2001: ברנייקד ליידיז – Maroon ‏• 2002: דיאנה קרול – The Look of Love ‏• 2003: אבריל לאבין – Let Go ‏• 2004: סם רוברטס – We Were Born in a Flame ‏• 2005: בילי טלנט – Billy Talent ‏• 2006: מייקל בובלה – It's Time ‏• 2007: נלי פורטדו – Loose ‏• 2008: פייסט – The Reminder ‏• 2009: ניקלבק – Dark Horse ‏• 2010: מייקל בובלה – Crazy Love ‏• 2011: ארקייד פייר – The Suburbs ‏• 2012: מייקל בובלה – Christmas ‏• 2013: קארלי ריי ג'פסן – Kiss ‏• 2014: ארקייד פייר – Reflektor ‏• 2015: לאונרד כהן – Popular Problems ‏• 2016: דה ויקנד – Beauty Behind the Madness ‏• 2017: לאונרד כהן – You Want It Darker ‏• 2018: ארקייד פייר – Everything Now ‏• 2019: שון מנדס – Shawn Mendes ‏• 2020: אלסיה קארה – The Pains of Growing ‏• 2021: דה ויקנד – After Hours ‏• 2022: שרלוט קארדין – Phoenix ‏• 2023: דה ויקנד – Dawn FM ‏• 2024: שרלוט קארדין – 99 Nights
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Reflektor&oldid=37979583"