ECM (חברת תקליטים)

ECM
נתונים כלליים
מייסדים	מאנפרד אייכר
תקופת הפעילות	1969–הווה (כ־55 שנים)
חברת אם	יוניברסל מיוזיק גרופ
מיקום המטה	מינכן
	www.ecmrecords.com

ECM ‏(Edition of Contemporary Music; בתרגום חופשי: מהדורות למוזיקה עכשווית) היא חברת תקליטים המתמקדת בהוצאת מוזיקת ג'אז חופשי ומוזיקה קלאסית עכשווית ואמנים הנעים בין שתי הסוגות. כמו כן עוסקת החברה בהוצאת הקלטות של "מוזיקת עולם", שיתופי פעולה חוצי-סוגות והקלטות של אמנים מבצעים ומלחינים מארצות צפון אירופה (גרמניה, סקנדינביה, אסטוניה ועוד).

החברה נוסדה ב-1969 במינכן על ידי המפיק מאנפרד אייכר. במשך רוב שנותיה הונהגה על ידי צוות קטן שיצר לה סגנון צלילי וצורני מובחן וייחודי. הצוות מונה את המפיק המייסד אייכר, את טכנאי ההקלטה הנורווגים יאן אריק קונגסהאוג (Jan Erik Kongshaug) ומרטין וילאנד (Martin Wieland) ואת המעצבים הגרפיים דיטר רֵהם (Dieter Rehm) וברברה ובוקהרט ווירש (Barbara and Burkhart Wojirsch). חברי צוות זה עובדים באופן אישי על רוב תקליטי החברה.

המוטו של החברה, המצוטט מסקירה אודותיה משנת 1971 הוא "הצליל היפה ביותר, פרט לדממה". ואכן סקירות על המוזיקה של ECM כוללות דימויים של צלילות, טוהר, שקיפות, בהירות ודימויי נופים קרחוניים ומישורים נרחבים של טונדרה.

עד שנת 2009 הוציאה החברה למעלה מ-1,000 תקליטים.

תחילת הדרך

מאנפרד אייכר, יליד גרמניה 1943, היה בעל חנות תקליטים במינכן והחליט לייסד חברה קטנה עבור סוג המוזיקה שאהב.

האומנים הראשונים שהקליטו ב-ECM היו הפסנתרנים מאל ולדרון, קית' ג'ארט, צ'יק קוריאה ופול בליי, הסקסופוניסט יאן גרברק, נגן הויברפון גארי ברטון, המתופף פול מושן, הגיטריסטים ראלף טאונר, ג'ון אברקרומבי, פט מתיני וטרייה ריפדאל ונגני הקונטרבס אברהרד וובר, צ'ארלי היידן ודייב הולנד. ההקלטות, שהוקלטו כולן באולפני Rainbow באוסלו, היו בעלות צליל צלול, גבישי ונקי ביותר וכללו בדרך כלל לחנים מקוריים של האמנים המבצעים, רובם חדשניים מבחינת הסגנון, ההרכבים הלא-שגרתיים בג'אז (רובם הרכבים קטנים וסולו) והגישה שכונתה "מינימליסטית", "קרה" ו"אירופאית". עטיפות התקליטים היו מינימליסטיות גם הן וכללו איור מופשט או אלמנט גרפי עדין פרט לכיתוב וללא דמותו של האמן המבצע, צעד חריג באותה תקופה. יסודות אלה ממשיכים לאפיין במידה רבה את החברה עד היום.

אייכר החתים את האמנים על חוזה לתקליט אחד בכל פעם וכך נמנע המסתבכויות עסקיות ומצורך להוציא תקליטים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו האמנותי של החברה.

חלק מהקלטות החברה אינן ניתנות לשיוך לסוגה מסוימת, כמו מוזיקה של היוצרת מרדית מונק וחלק מתקליטיו של קית' ג'ארט כמו למשל רב-המכר קונצרט קלן.

מוזיקת עולם ב-ECM

חלק מאמני החברה ובראשם יאן גרברק, דון צ'רי וסטפן מיקוס החלו באמצע שנות השבעים לחקור מוזיקה שמקורה מחוץ לאירופה, בדרום-מזרח אסיה, דרום אמריקה ,המזרח התיכון וכדומה, ולהקליט שילוב בין לחנים מקוריים לבין השפעות זרות אלה. הדבר הקדים את גל "מוזיקת העולם" שהפך אופנתי במערב במחצית השנייה של שנות השמונים. אמנים נוספים שהקליטו ב-ECM הם אמן העוד התוניסאי אנואר ברהם, נגן כלי ההקשה הברזילאי ננה וסקונסלוס ואחרים.

"הסדרה החדשה"

בשנת 1980 החליט אייכר לפתוח חברת-בת בשליטה מלאה של ECM שתקרא "הסדרה החדשה" (ECM New Series) ושתתמקד במוזיקה קלאסית, באופי המתאים לקו האסתטי של ECM. בסדרה החדשה הוקלטו מלחינים של מוזיקה עתיקה שלא הוקלטו כמעט בכלים מודרניים עד אז כתומאס טאליס ומלחינים מודרניים-עכשוויים, שחלקם "מדלגים" מעל מאות שנות התפתחות מוזיקלית ומתחברים אל יסודות קדומים כארוו פרט וסטיב רייך ומלחינים צעירים רבים מארצות אירופה הצפונית כארקי-סוון טיור, לייף זגרסטאם, וליו טורמיס ועוד.

בסדרה החדשה מוקלטות גם יצירות להרכבים קטנים או סולו מאת מלחינים כבאך, מוצארט, בטהובן ושוסטקוביץ'. הסדרה החדשה שומרת על אותו קו אסתטי וצלילי המאפיין את ECM.

אחד החידושים שהביאה הסדרה החדשה היה שילוב בין יוצרים מתחום הג'אז למוזיקה קלאסית. כך פסנתרן הג'אז קית' ג'ארט הקליט יצירות קלאסיות בסדרה החדשה בנגינת פסנתר וצ'מבלו. יאן גרברק ליווה בסקסופון את זמרי אנסמבל היליארד, השרים מזמורים גרגוריאניים (למשל ברב-המכר Officium משנת 1994). בשנת 1999 הוקלט האלבום In Darkness Let Me Dwell ובו ביצועים לשיריו של המלחין בן המאה ה-17 ג'ון דאולנד, בביצועם של הטנור ג'ון פוטר, נגן הלאוטה סטפן סטבס והכנרת מאיה הומבורגר, יחד עם מוזיקאי הג'אז האנגלים ג'ון סורמן וברי גאי.

עיצוב העטיפות

עטיפת האלבום Diary ("יומן") של הגיטריסט ראלף טאונר, מייצג של הקו האסתטי של החברה

אחד מסמלי ההיכר של ECM הוא עיצוב העטיפות המוקפד שלה. לצוות העיצוב הגרפי המקורי שכלל את בני הזוג ברברה ובוקהרט ווירש הצטרף ב-1978 דיטר רֵהם, אשר התמנה לממונה על העיצוב הגרפי בחברה. העטיפות, שהיו עד אז מורכבות מאלמנטים גרפים ואיורים הוחלפו בצילומים אומנותיים של נושאים כאופק, ים, שדות וכדומה. הביטוי הגרפי מקיים דו-שיח עם המוזיקה המוקלטת. רק לעיתים רחוקות מצולם על גבי העטיפה האמן המבצע.

עיצוב האות, כולל זה של הלוגו, מורכב מגופנים פשוטים, חסרי-תגים (sans serif). על עיצוב העטיפות של ECM לבדו יצאו לאור שני ספרים (ראו פרטים להלן): Sleeves of Desire ו-The Cover Art of ECM.

ECM היא לא חברת תקליטים. היא הגדרה אסתטית של החיים. היא ניסוח-מחדש של מהות ומשמעות.

— שדרן הרדיו בועז כהן^[1]

ביקורת

הביקורת על החברה באה בדרך כלל מצד מומחי ג'אז אמריקאים. הטענה המרכזית והאופיינית של המבקר סקוט יאנאו (Scott Yanow), למשל, היא ש-ECM אינה מציעה ג'אז. ג'אז אמורה להיות מוזיקה "מלוכלכת" המגיעה ממקום חם ומיוזע, מוזיקה של עבדים, של אנשים פשוטים. המוזיקה של ECM נקיה מדי, סטרילית מדי וקרה מדי מכדי להיות ג'אז.^[^{דרוש מקור]} כמו כן מובעת ביקורת על כך שאין למעשה "הצליל של ECM" אלא רק "טעמו האישי של מנפרד אייכר".^[^{דרוש מקור]}

לקריאה נוספת

Lars Muller (ed.), ECM Sleeves of Desire, Princeton Architectural Press, 1996 ISBN 978-1-56898-064-5
Lars Muller (ed.), The Cover Art of ECM, 2009 ISBN 978-3-03778-157-9
Steve Lake, Paul Griffiths (eds.), Horizons Touched: The Music of ECM, Granta UK, 2007, ISBN 978-1-86207-880-2