התנועה הרומנטית

	ערך ללא מקורות
	בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך זה עוסק בתנועה אינטלקטואלית ואמנותית במערב אירופה. אם התכוונתם לאהבה רומנטית, ראו אהבה רומנטית.

התנועה הרומנטית הייתה תנועה אינטלקטואלית טרנסצנדנטלית^[1] תרבותית שהתגבשה באירופה משלהי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה מרכזית באירופה ובאמריקה במהלך המאה ה-19. היוצרים הרומנטיקנים יצאו נגד הרציונליזם והאמפיריציזם של תנועת הנאורות מהמאה ה-18, ודגלו באינדיבידואליזם, דמיון יצירתי אינטואיטיבי, לבביות, מחשבה ספקולטיבית, נוסטלגיה לילדות ולתקופות קדומות, והתפעמות מהמסתורי ומהנשגב, תוך הדגשת ערכים של פשטות, קרבה לטבע, אחווה אנושית, חירות, והרואיזם.

עם המשוררים והסופרים הרומנטיקנים הבולטים נמנים ויליאם וורדסוורת', סמואל טיילור קולרידג', רוברט סאות'י, לורד ביירון, פרסי ביש שלי, ג'ון קיטס, וולטר סוואג' לנדור, וולטר סקוט, תומאס קמפבל, ג'יימס מונטגומרי, תומאס מור, גתה, שילר, נובאליס, אוגוסט וילהלם פון שלגל, פרידריך שלגל, לודוויג טיק, היינריך פון קלייסט, א.ת.א. הופמן, היינריך היינה, ליאופרדי, אלכסנדרו מנצוני, פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, ויקטור הוגו, למרטין, ז'ורז' סאנד, אלכסנדר פושקין, מיכאיל לרמונטוב, אדם מיצקביץ', ג'יימס פנימור קופר, ראלף וולדו אמרסון, אדגר אלן פו, אברהם מאפו; עם המלחינים הרומנטיקנים הבולטים: בטהובן, שוברט, מנדלסון, שומאן, ברהמס, שופן, ליסט, רוסיני, ורדי, ברליוז, ביזה, צ'ייקובסקי; עם האמנים הרומנטיקנים הבולטים: פרנסיסקו דה גויה, ויליאם בלייק, ג'ון קונסטבל, ג'וזף מלורד ויליאם טרנר, ג'ון מרטין, ריצ'רד פארקס בונינגטון, קספר דויד פרידריך, קרל שפיצווג, אנדראס אכנבאך, קרל פרידריך לסינג, האנס גודה, איוואן אייווזובסקי, איבר רובר, דלקרואה, ג'ריקו, פרנצ'סקו אייץ, ארי שפר, י. כ. דאל, תומאס פירנלי, תומאס קול; ועוד רבים אחרים.

המונח רומנטיות קשור לסוגה הספרותית של רומנסה. בימי הביניים היו שני סוגים עיקריים של יצירה ספרותית עממית: הנובלה והרומנסה. הנובלה עסקה בבעיות של החיים היומיומיים השגרתיים. הרומנסה עסקה בהרפתקאות גבורה של אבירים על רקע עולם קסום ודמיוני. באופן דומה (אך שונה, כי הנובלה והרומנסה ברובן לא היו ספרות רצינית, ואילו השירה הרומנטית שאפה לפסגת היצירה), אם הספרות של המאה ה-18 הייתה ספרות ריאליסטית שעסקה בבעיות החיים של המעמד הבורגני, הרי שהספרות הרומנטית עסקה בהתבוננות לא רגילה בדברים שגרתיים, או בדברים אקזוטיים, כגון נופים נשגבים, תקופות קודמות, ארצות ותרבויות רחוקות, תופעות על טבעיות, וכיוצא בזה.

אם לג'יימס תומסון, משורר בן המאה ה-18, פרח הוא עצם שיש לו צורה וצבע מסוימים, ציור אביבי של הבורא; הרי שלמשורר הרומנטי פרסי ביש שלי, פרח הוא דבר של אור ואהבה, בהיר בחשקו, וחיוור בתשוקתו; ולוורדסוורת' פרח הוא בריה חיה המשתתפת בחיים הרוחניים ובשמחה של ההוויה, שמחה שהיא בבת-אחת רגועה ואקסטטית^[2].

אם האידאל של הנאורות היה הפילוסוף-מדען המקדם ומשפר את החברה, ולפיכך הילד נחשב ליצור חסר דעת שיש לחנכו על מנת להופכו לאדם; הרי שהאידאל של הרומנטיות היה המשורר-חוזה, או מתקן העולם (כי החברה האנושית נחשבה על ידי הרומנטיקנים למקולקלת), ולפיכך, הילד, בגלל קרבתו התמימה לבורא, או בהיותו משקף את הפוטנציאל האינסופי של האדם שמבוגרים אינם ממשים כראוי, נחשב ביצירה הרומנטית לבריה פלאית, עד כדי כך שוורדסוורת' טבע את מטבע-הלשון "הילד הוא אבי האיש".

המשורר האנגלי הטיפוסי של המאה ה-18 היה איש-ספר שהביע באופן דידקטי ובסגנון אמנותי מבריק רעיונות שפותחו באופן שיטתי על ידי חושבים בני זמנו. למשל, "מאמר על האדם" מאת אלכסנדר פופ, שקאנט היה מצטט ממנו בהתפעלות בהרצאותיו. כותבים כאלו לא נחשבו בתקופה הרומנטית, בה חותם המקוריות היה אמת מידה לכל, למשוררים מהשורה הראשונה. לעומת זאת, המשורר הרומנטי האנגלי, מתוך תפיסה אידאלית כזו או אחרת, היה מביע רגשות חזקים באופן אינטואיטיבי, ומצרף לרגשות הרהורים רפלקטיביים עליהם ועל תהליך היצירה, בצורה מקורית הממזגת רגש ומחשבה. למשל, הפואמה הפיוטית-פילוסופית "אודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות" מאת וורדסוורת', שלדעת אמרסון היא השיא שאליו הגיע האינטלקט בזמנם.

על אף ההבדלים הגדולים בין הרומנטיות לבין הנאורות, התנועה הרומנטית לא נולדה יש מאין, אלא הייתה במידה לא מעטה, לכל הפחות בתחילתה, פיתוח, העמקה, העדנה, העשרה, והאצלה של רעיונות ורגשות שהובעו בכמה יצירות משפיעות שחוברו במהלך המאה ה-18, ביניהן: הפילוסופיה של ז'אן-ז'ק רוסו שהדגישה את חשיבות כבוד האדם כאדם ואת הכוח של נוף טבעי לענות לצרכיו^[3], השירים התיאוריים של ג'יימס תומסון וג'ון דייר על תיאורי הנוף רבי ההשראה, השיטה הפילוסופית של קאנט שבמרכזה הפרט החושב המאחד הכל בתודעתו^[3], הספרים הרבים שחוברו על הנשגב כגון ספרו של אדמונד ברק, "שירי אוסיאן" מאת ג'יימס מקפרסון, אוסף הבלדות העתיקות של פרסי, "המשורר" מאת ג'יימס ביטי שחזה את המשורר הרומנטי, היצירות המוסיקליות של באך על הטרנסצנדנטליות שלהן, וספרי תאוריית האמנות של ג'ונתן ריצ'רדסון שקישרו אמנות ושירה.

מאחר שהתנועה הרומנטית כוללת יוצרים שמרנים ויוצרים רדיקלים, כפריים ועירוניים, אנשי מוסר ואסתטיקנים, אנשי מחשבה ואנשי מעשה, אנשי-דת אדוקים ורוחות חופשיות, בעלי-בתים ונודדים, משוררים העוסקים ברוח וסופרים העוסקים בנפש, אנשי חזון הפרושים מעסקי העולם הזה ומדינאים הבקיאים בהוויות העולם הזה, מאז ומעולם התקשו להגדיר במדויק את הרומנטיות. להלן מספר הגדרות מקובלות:

• שירה אוניברסלית מקורית, המצרפת שירה ופרוזה, השראה וביקורת, שירה של אמנות ושירה של טבע, העושה את השירה לחיונית וחברתית ואת החיים והחברה לפיוטיים^[4].
• תנועה טרנסנדנטלית (מנוגדת לדרך המחשבה האמפירית) שהרחיבה וגאלה את רוח האדם, על ידי בקשת מה שנעלה יותר ונשגב יותר באדם מאשר החושים וההבנה^[2].
• פליאה והכרה, המבדילים אותנו מהעולם המציאותי הממשי, ומשיבים אותנו למציאות רוחנית נעלה יותר^[3].
• התעוררות מחודשת של הדמיון, לתחושת היופי והמוזרות בדברים טבעיים, ובכל הדחפים של השכל והחושים^[5].
• שירה של החיים הפנימיים, תרבות-נפש הנותנת עולם פנימי: אמיתות של חירות, אמונה, אהבה, נצחיות, התלהבות, חזיונות, ומשמעויות רוחניות^[6].

על אף הנטייה הנפוצה לייחס לרומנטיקה באשר היא את ההיאחזות ברגש והאדרתו על חשבון השכל, ולרומנטיקנים את הרגשנות המופלגת כסימן היכר מובהק, הרי שהרגשות האישיים העזים של היוצרים הרומנטיקנים אינם התרסה כנגד הרציונליות באשר היא, או כנגד ההסתמכות על התבונה בכלל (שהרי לדוגמה גתה, שילר, האחים שלגל, קולרידג' ולנדור היו אינטלקטואלים ששובחו בתבונתם הביקורתית), ואפילו לא סתם תגובת-נגד לרוח הנאורות המאופקת בדרך כלל^[7], אלא ביטוי לאינטלקט גדול ולשאיפה לחיים אמיתיים ושלמים. הלב האנושי היה במרכז היצירה הרומנטית, ותשומת הלב לילד, לאשה, לאדם הכפרי הפשוט, לנודד, לזר, לעבד, לפטריוט מוכה המלחמה, לעלובי החיים, לצעיר המתבגר, לזקן הסובל, לעשוקים, לאידאלים של חירות וצדק, שדוכאה במשך דורות, התפרצה ביצירה הרומנטית ובאה לידי ביטוי ברגשות עמוקים, כבירים ואמיתיים של אמפתיה.

נהוג לקשר את הרומנטיות ל'קשר אותנטי לטבע', למרחבים טהורים פתוחים, ולסלידה מהשתעבדות האדם ליצירי כפיו-הוא כמו המסורות העירוניות, או המיכון והנוף העירוני. הזיקה לטבע של הרבה משוררים רומנטיקנים הייתה מעין המשך של המסורת העתיקה של השירה הפסטורלית, ונבעה מקשר בלתי-אמצעי מיוחד לטבע שחוו בילדותם ובנערותם. עבור רבים מהם טבע הוא המקור השופע והתמידי של חסד: זיכוך וריפוי, טהרה ותיקון, נחמה ועידוד, התעוררות והארה^[8]. מה שלימדם הטבע הביא את חלקם לסלוד מהחברה העירונית, ואת חלקם בכל זאת לסובלה. לדוגמה, עבור ויקטור הוגו הצעיר טבע היה מקור להשראה ולמחשבה על הנשגב, אולם יצירתו המאוחרת, כגון "עלובי החיים" ו"שירי רחוב", נסובה סביב העיר פריז; עבור וורדסוורת' הכפרי מילדותו עד זקנתו: "הטבע לעולם אינו בוגד / בלב שאוהבו; זו זכותו / כל שנות חיינו, להוליך / משמחה לשמחה, כך יכול ללמד / את השכל והלב שבנו, כך להרשים / שקט ויופי, וכך להזין / במחשבות נעלות"^[9].

לכאורה המרכזיות של האדם הפרטי ביצירה הרומנטית, לעתים תכופות אינדיבידואל המחפש חירות ואמת, סותרת את הרעיון של אוניברסליות. אלא שישנם סוגים שונים של אינדיבידואלים ביצירה הרומנטית, וכולם משקפים, פחות או יותר, מיקרוקוסמוס של האנושות. עבור וורדסוורת', בדידות ופרישות מהחיים העירוניים מביאים להשפעה מרוממת ורוחנית של הטבע המטהרת את האדם, לקרבה עמוקה לרוחני, להרמוניה בין מה שאוניברסלי למה שאנושי, ומכאן לאמפתיה ולרגש של אחווה אנושית. הגיבור הביירוני הוא מרדן נודד המצוי מחוץ לחברה, שלבטיו הנפשיים משקפים בעיות אוניברסליות. הגיבור באפוסים של סאות'י נאבק בעריצות של רשעים, ואינו אלא שליח של תיקון מוסרי אוניברסלי. הגיבור ברומנים של סקוט הוא אדם המצוי בניגודים בין שתי תפיסות עולם הנאבקות זו בזו, בין ערכים סותרים, בין שאיפותיו האישיות לבין חובותיו האוניברסליות ותהליכים אוניברסליים של סדר חברתי ושינוי היסטורי וזהות לאומית, וניסיונו האישי הולך ומגלה הבנה עמוקה ורחבה יותר של האוניברסלי. הגיבורים ברומנים של ויקטור הוגו הם דמויות הנמצאות בשולי החברה, אשר סיפורן מגלם את העריצות של מערכות חברתיות; מאבקן את הערכים האוניברסליים של חירות, צדק, שיויון, וכבוד האדם; ואהבתן אוניברסליות המתעלה על הבדלים חברתיים וסבל אנושי.

יוצרים רומנטיקנים בחיפושם אחר הרוחני, הנשגב, האינסופי, התפעמו מנופים נשגבים, כגון הרים, ים, אגמים, על האופקים המתפשטים עד האפסיים. ההתפעמות מנופים נשגבים נפוצה בשירה, בספרות, במוזיקה, ובאמנות הרומנטית. להלן דוגמאות לשירים ליריים רומנטיים העוסקים בנופים נשגבים:

• "מון בלאן" מאת פרסי ביש שלי (1816) - הרהור על הכוח השקט והיפה והנורא של הגבוה שבהרי האלפים כסמל לשכל האנושי על סגולותיו ומגבלותיו.
• "האינסוף" מאת ליאופרדי (1819) - המשורר משקיף מגבעת מקום הולדתו ומהרהר על הנשגב, על הא��נסוף, על הנצח, ועל כוח הדמיון להתעלות על מגבלות המציאות.
• "האגם" מאת למרטין (1820) - המשורר רואה באגם השתקפות נפש אהבתו האבודה, טוהר השמיים, הנצח, האהבה הנצחית, אך ההשתקפות רגעית לנוכח הזיכרונות המלנכוליים של אהובתו שכבר אינה.
• "מה ששומעים על ההר" מאת ויקטור הוגו (1831) - המשורר מאזין בשקט לשיר הטבע העמוק והשמח הנשמע מההר והשמיים ועד לתהום האוקיאנוס ומהרהר עליו לנוכח הזעקה של הגזע האנושי.

יוצרים רומנטיקניםהתפעלו מחורבות היסטוריות מהטעמים הבאים:

• כהתגלמות מהלך ההיסטוריה המאפס כל דבר, מה שמביא ליראה ולתחושת נשגבות
• כנוסטלגיה ואידאליזציה של העבר, כך שהחורבה מסמלת את ההווה ביחס לתפארת העבר המסתורי
• כמטפורה לשקיעת המלוכה וכל סוג של עריצות
• כהמחשה להבדל בין הישגי האדם החולפים לבין הטבע המתחדש ושב לאיתנו
• כהרהור על ארעיות החיים בעולם הזה

לראשונה מאז הרנסאנס החלו הוגים ואמנים לשאת עיניהם אל ימי הביניים, שאנשי הנאורות הדביקו להם שמות גנאי נוסח "חשכת ימי הביניים", או הביטוי "ימי הביניים" (Middle Ages) בעצמו, שלפיו אלף שנה של היסטוריה אירופאית מצטיירים כתקופת מעבר נטולת חשיבות ואופי. אותה התקופה עצמה נעשתה לפתע מושא הערצה. תחיית ספרות הא��ירים והרומנסה של ימי הביניים לכאורה מקורם ברומנטיקה, אלא שמדויק יותר לומר שהרומנטיקנים העריצו את אריוסטו, טאסו, וספנסר, המשוררים הגדולים של הרנסאנס, ומהם למדו להעריך את הרומנסה האבירית. יתירה על כך, העניין בימי הביניים נבע אצל יוצרים רומנטיקנים שונים ממניעים שונים. אצל וולטר סקוט, מהתעוררות הדמיון ההיסטורי שבתקופה המודרנית. אצל ויקטור הוגו, מתגובה לנורמות קלאסיות ומביקוש מודרני לחיים עשירים יותר באמנות. אצל לודוויג אוהלנד, כביטוי לתחיית החיים הלאומיים בגרמניה. אצל משוררים גרמנים אחרים, רגש דק המאוחד עם רצון לחדש את האמנות באמצעות דת דמיונית^[2]

העניין בימי הביניים היה כרוך בתחיית הטעם הגותי. האמנות היוונית הקלאסית הייתה מושלמת בצורתה, והרומנטיקנים העריכוה, אולם האמנות הגותית הייתה נשגבת ודיברה לליבם. כתב קולרידג': "הגותים חופשיים מהערצת גיבורים, מביטים בהריהם המחוספסים, מוקפים ביערות עבותים, מורגלים בעונות שנה עגמומיות, חיו בחיק הטבע, והעריצו אל בלתי נראה ולא נודע. נחושים באמונתם, ביתיים בהרגליהם, חיי הגותים היו פשוטים ומכובדים, ועם זאת עדינים ומלאי רגש... אף פסל, שום צלם מלאכותי, לא יכל להשביע את השכל של איש הצפון; תמונות הטבע הפראיות שהקיפו אותו, והחירות של חייו, העניקו לו נטייה אל האינסוף, כך שהוא מצא מנוחה רק במה שהציג אין סוף, ושאב הנאה ממה שאיננו מוגדר"^[10].

הטעם הגותי התאים לחיפוש הרומנטי אחר האינסוף ולהתפעמות הרומנטית מהנשגב או מהמסתורי. יוצרים רומנטיקנים חיברו יצירות שאווירתן גותית וסגנונן מערבי, כך דימויים בנופך גותי והרמוניה בנוסח קלאסי חברו יחדו ליצירות שנעמו לאוזני קוראיהן ושילהבו את דמיונם. למשל, הרומנסות של וולטר סקוט, "האיילה הלבנה של ריילסטון" מאת וורדסוורת', "רודריק אחרון הגותים" מאת רוברט סאות'י, "קריסטבל" מאת קולרידג, "הערב של סנט אגנס" מאת ג'ון קיטס, "פאוסט" מאת גתה, "הגיבן מנוטרדאם" מאת ויקטור הוגו, "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה, "אנקת גבהים" מאת אמילי ברוטה, ועוד.

מבחינה פוליטית, נהוג לייחס חשיבות ליחסם של חסידי הרומנטיקה למהפכה הצרפתית, שהיה, בקרב הראשונים, חיובי ביותר, אוטופי אפילו, עד לימי שלטון הטרור של רובספייר, ולאחר מכן מסויג ומפוכח יותר. בעקבות המהפכה הצרפתית, המשורר הסקוטי תומאס קמפבל חיבר את "הנאות התקווה" (1799) בציפייה להתקדמות אנושית ותיקון; ושלי את "מרד נגד האיסלאם" (1817), יצירה אוטופית העוסקת במהפכה כנגד כל סוג של עריצות, שלהבדיל מהמהפכה הצרפתית אינה מתרחשת בכוח, אלא ברוח אידאלית. בעקבות התפכחותו מהמהפכה הצרפתית, וורדסוורת' סבר שהתקדמות אנושית אמיתית יכולה להיות מושגת רק על ידי התפתחות מוסרית ורוחנית, ולפיכך שום מהפיכה פוליטית לא יכולה להביא לשינוי אמיתי, אלא רק תיקון עצמי וחברתי. בקרב רומנטיקנים מאוחרים שימשה המהפכה הצרפתית מאורע מכונן להוויה המהפכנית, החדשה של אירופה. וליתר דיוק: ההתהוות, שתפסה להבנתם את מקומה של ההוויה הסטאטית בפוליטיקה ובמחשבה האירופאית. למרות מה שנאמר, בפועל, חלק מהיוצרים הרומנטיקנים היו אנשים שמרניים, שמלכתחילה סלדו מהרעיונות של המהפכה הצרפתית, וחלקם מיסטיקנים שחיפשו עולמות רוחניים בלתי נראים וממילא לא התעניינו כלל בפוליטיקה. עבור כל הרומנטיקנים חירות פרטית וכללית היא אידאל, אולם הם לא בהכרח הסכימו מהי חירות.

מקובל לומר שהרומנטיות, לכל הפחות בצורתה המאוחרת, כביטוי לייחודי ולאותנטי שב"רוח העם" המבדיל אותו מעמים אחרים^[11], הייתה אחת מהתנועות שהביאו להתעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19. אצל חלק מהיוצרים הרומנטיקנים היצירות הרומנטיות לעתים תכופות עוסקות בארצות ותרבויות אחרות. לדוגמה, האפוסים של סאות'י המתרחשים באמריקה, ערב, הודו, ספרד, פרגוואי, ותרגומיו מהספרות הספרדית; האפוס "גביר" מאת לנדור המתרחש במצריים, השיר "קובלאי חאן" מאת קולרידג' המתרחש בסין, המחזה הטרגי "צנצי" מאת שלי המתרחש ברומא האיטלקית, האפוס הסקנדינבי "גרינלנד" של ג'יימס מונטגומרי, הסיפורים הספרדיים של פרוספר מרימה, ועוד כהנה וכהנה. ביירון עצמו היה לגיבור לאומי ביוון לאחר שהשתתף במלחמה לעצמאותה. העיסוק הרומנטי בלאומים ותרבויות אחרים נבע מרצון להרחבת אופקים, או מתודעה לאומית שהתעוררה עקב המלחמות של נפוליאון. מחד, היו יוצרים רומנטיקנים, כגון ג'וזפה מציני וחוזה דה אספרוסדה, שקידמו זהות לאומית בארצם. תומאס קפמבל, לאחר שהתאכזב מהמהפכה הצרפתית, חיבר את "הקרב הבלטי" (1801), על קרב קופנהגן הימי, יצירה פטריוטית החוגגת את הלאומיות הבריטית. יצירות מאוחרות של רוברט סאות'י משקפות לאומיות בריטית אימפריאלית וסלידה מהרעיונות של המהפכה הצרפתית. באירופה ובאמריקה חוברו כמה אפוסים לאומיים, שהמשפיעים שבהם היו "קולומביאד" האמריקאי מאת ג'ואל בארלו, ו"פן טדיאוש" הפולני מאת אדם מיצקביץ'. מאידך, משוררים רומנטיקנים, כגון קולרידג', ביירון ושלי, ביקרו את הלאומיות, אם בגלל הפוטנציאל שלה לטפח מחלוקות ומלחמות, או כי ביקשו אחדות אנושית רחבה יותר, והיינריך היינה אף הגה את הרעיון של אירופה המאוחדת. גם היו יצירות רומנטיות שגינו אימפריאליזם לאומני, כגון "הנודד משוויץ" (1806) מאת ג'יימס מונטגומרי: סיפורו של זקן שוויצרי גיבור, שנלחם ואיבד את חתנו ואת יישובו במלחמה נגד הפולשים הצרפתים, וכבר אינו יכול למצוא שלום לו ולמשפחתו בשוויץ, ומחליט להגר עם משפחתו לאמריקה, שם האנושות תיבנה מחדש.

המזרח שימש באירופה של שלהי המאה ה-18 והמאה ה-19 כמושא לדמיון אקזוטי ולאידאליזציה פנטסטית כנגד תרבות אירופה הרציונלית והחומרנית. תופעה זו השאירה גם חותם בשירה, בספרות, במוזיקה, ובאמנות הרומנטית. למרות זאת, היו יוצרים רומנטיקנים שהמזרח שימש עבורם מקור השראה לחיפוש משמעות נשגבת, או למחשבה רפלקטיבית, או למבע רגשות עמוקים, והם חיברו יצירות ששוחחו עם שירה פרסית, סופיות, הינדואיזם, והתנ"ך. להלן הנודעות שבהן:

• "דיוואן המערב-מזרחי" מאת גתה (1819) - אוסף שירים ליריים שחובר בהשראת המשורר הפרסי חאפז, נפש תאומה עבור גתה. היצירה מורכבת משני-עשר ספרים, אליהם גתה צירף הסברים. היצירה ניסיון שאפתני ליישב בין מזרח ומערב, בין הרציונלי והמיסטי, בין קודש וחול, בין אינדיבידואליזם ואוניברסליות.
• האפוסים הליריים "תלבה המהרס" (1801) ו"קללת קהמה" (1810) מאת רוברט סאות'י - האפוס הראשון, הכתוב בסגנון אקזוטי של סיפורי אלף לילה ולילה, עוסק בתלבה, צעיר מוסלמי, שנבחר על ידי ההשגחה להביס מכשף רשע שרצח את הוריו ולבטל את עולם הרוע, ובמסעו לביצוע משימתו. האפוס השני עוסק בקהמה, כהן הינדי, החפץ לנקום באלים על היותו אנושי ובנפילתו בגלל הכוח המשחית של גאוותו.
• "לאלה רוק" מאת תומאס מור (1817) - היצירה מורכבת מארבעה שירים סיפוריים ופרוזה. סיפור המסגרת: הנסיכה ההודית לאלה רוק נוסעת לבוכרה להתחתן עם מלך הבוכרים, ארוסה שמעולם לא פגשה; במהלך הדרך היא מתאהבת בעבד פרמורז, משורר המקסים אותה במעשיות שהוא מספר לה; בהגיעה למלא את חובתה, היא מגלה להפתעתה שמלך הבוכרים הוא הוא פרמורז.
• "מנגינות עבריות" מאת לורד ביירון (1815-6) - אוסף שירים ליריים שביירון חיבר למנגינות של אייזק נייתן בהשראת נושאים מקראיים. השירים תורגמו לעברית על ידי שלמה מנדלקרן. להלן תרגומו לשיר "She Walks in Beautry" (מהשירים הליריים הנודעים ביותר של השירה האנגלית הרומנטית):

בִּיקָר תִּפְאַרְתָּהּ כְּלִילַת-יֹפִי מִתְהַלֶּכֶת
כְּלֵיל בָּהִיר בַּשְּׁחָקִים, כּוֹכְבֵי-אוֹר כִּי יִנְהָרוּ,
צִלֲלֵי נֹעַם וּנְגֹהוֹת יַחְדָּו בַּמּעֲרֶכֶת
עַל-הוֹד פָּנֶיהָ וְעֵינֶיהָ תֹּאֲמִים חֻבָּרוּ;
מֵחֹם הַיּוֹם, עֵת הַש��ּׁמֶשׁ בָּעֹז דֹּרֶכֶת,
נְעִמוֹת עֵדֶן כָּאֵלֶּה אַף-אֻמְנָם נֶעְדָּרוּ.

בַּעֲדֹף הַצֵּל אוֹ בִמְעֹט הָאוֹר כִּמְלֹא-שַׂעַר
מֵהִין עֵרֶךְ הֲדָרָהּ הַחֵצִי יִגָּרֵעַ, –
מֵקְּוֻצּוֹתֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת כְּעוֹרֵב הַיַּעַר
וּמִזִּיו צַחְצָחוֹת עַל-פָּנֶיהָ יִזָּרֵעַ;
נָוֶה לְרַעְיוֹנֵי טֹהַר מִצְחָהּ אַגַּן הַסַּהַר,
“מַה-נָּעִים שֶׁבֶת פֹּה!” קוֹל דְּמָמָה יִשָּׁמֵעַ.

וְעַל-רַקָּתָהּ, אַף עַל-לֶּחְיָהּ כְּגֶפֶן פֹּרַחַת
גַּם-בְּדוּמִיָּה וָשֶׁקֶט דֵּי-בָאֵר יַבִּיעַ –
שְׂחוֹק לֹקֵחַ לֵב, יִפְעָה כָּאֶקְדָּח זוֹרַחַת,
אוֹת כִּי כָל-יָמֶיהָ אַךְ טוֹב נַפְשָׁה הִשְׂבִּיעַ;
רוּחָהּ מִכֹּל בָּאָרֶץ יִרְוֶה שָׁלוֹם וָנַחַת
וּבְלִבָּהּ אַהֲבָה בָרָה – כְּזֹהַר הָרָקִיעַ!

— שלמה מנדלקרן, שירי ישורון, שולמית

ערך מורחב – התקופה הרומנטית במוזיקה

התקופה הרומנטית במוזיקה השתרעה לכל אורך המאה ה-19, ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א', בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת-מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, והתבסס בצורה קפדנית על הרמוניה. המלחינים הרומנטיקנים שאפו לפרוץ את כבלי הנורמות והאידיאלים הקלאסיים; ביקשו מבע לירי, תוך הגמשת הצורה לטובת מבע רגשי; וביססו את יצירותיהם על מלודיה. המוזיקה התקרבה לשירה, בסוגות מוזיקליות כגון בלדות או פואמות סימפוניות או מזורקות. "שירים ללא מילים" מאת מנדלסון, הנוקטורנים של שופן, "תמונות ילדות" מאת שומאן, הביעו בליריות את הרגישות הרומנטית. הפסנתר המודרני נהיה לכלי הנגינה הראשי, כביטוי האינדיבידואל הרומנטי שהוא עולם מלא, ומיטב המלחינים חיברו יצירות לפסנתר סולו, ובמיוחד בטהובן, שופן, ושוברט. בסוגת הקונצ'רטו הפסנתר או הכינור כבר לא התחרו עם התזמורת, אלא היו לב היצירה. הסימפוניות הביעו מחשבות ורגשות דרמתיים עזים, להבדיל מהסימפוניות הקלאסיות המונוטוניות למדי.

ערך מורחב – הזרם הרומנטי באמנות
ג'ון ראסקין, אולי גדול מבקרי האמנות של המאה ה-19, ניתח לעומק את הציור הרומנטי בספריו "הציירים המודרניים", שם טען שהאמנות הרומנטית, ובמיוחד ציורי נוף, מביעים את האמת טוב יותר מאשר אמנות קלאסית, תוך תשומת-לב מיוחדת ליצירה של ויליאם טרנר.

באדריכלות, הרומנטיקה העריצה מחדש את אדריכלות ימי הביניים ובפרט את האדריכלות הגותית. אדריכלות ימי הביניים נהפכה למושא למחקר ולשימור, לצד בנייה מחדש בסגנונות העתיקים. בולטת במיוחד היא התחייה הגותית בה נוצקו משמעויות חדשות לאדריכלות הכנסיות הדתית הגותית, ומבנים רבים שוחזרו, חודשו והושלמו בסגנון זה. דוגמאות בולטות למבנים שהושלמו בתחייה הגותית כוללות את קתדרלת קלן, נוטרדאם דה פארי, קתדרלת מילאנו וקתדרלת פראג. בין הבולטים בתחיית אדריכלות ימי הביניים הם פרוספר מרימה והאדריכל והמשמר ויולה לה-דוק.

מעבר לתרומתה לגיבוש רעיון הלאומיות, נגזרות של השילוב בין רומנטיקה ונאורות מתבטאות גם באידאולוגיות פוליטיות. צד אחד של ההשפעה הפוליטית של הרומנטיות על המחשבה הפוליטית הוא המדינה הרומנטית הליברלית. באופן פרדוקסלי, דווקא הלהט המאפיין את הרומנטיקה עשוי להוביל לסובלנות פוליטית. כיוון שעקרונות רומנטיים רדיקלים ערערו על תפיסות מסורתיות הטוענות שאמת אחת אובייקטיבית מצויה רק בחזקתן, ועוררו הערצה לנאמנות לאידיאלים באשר הם, דרך החשיבה הרומנטית מובילה לכיבוד המאבק של האחר למשמעות, ולאי כפייה רעיונית של המדינה על אזרחיה. צד אחר של ההשפעה הפוליטית של רעיונות רומנטיים מאוחרים הוא הקצנה לאומנית, כגון פאשיזם ואף נאציזם, או גרסאות אחרות של "מדינה אומנת". מדינה כזו נתפסת כאידיאל לשם עצמה, מבטאת את רוח האומה ומותר לה להכתיב לאזרחיה את תפקידם ולהשתמש בהם כרצונה, שכן יש להם משמעות רק בהקשר אליה. מכל מקום, התנועה הרומנטית הייתה תנועה אינטלקטואלית תרבותית שדגלה בחירות פרטית והבינה חירות כללית באופנים רוחניים אידאליים, כללה אנשים שתמכו במוסד המלוכה ואנשים שקידמו את הדמוקרטיה, אנשים שקידמו את הלאומיות ואנשים שהסתייגו ממנה, כך שאי-אפשר לייחס ל"רומנטיות" השפעה פוליטית מוחלטת כזו או אחרת.

הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, הוא רומן היסטורי רומנטי שחובר בהשפעה צורנית של הסופרים הצרפתים הרומנטיקנים אז'ן סי, אלכסדר דיומא האב, וגם ויקטור הוגו. לרומן מאפיינים רומנטיים מובהקים: אידאליזם פנטסטי, גיבורים אינדיבידואלים המביעים רגשות כבירים והוגים מחשבות נעלות, התפעמות מהנשגב, נוסטלגיה לעבר, קרבה לטבע, התרחשויות יוצאות-דופן, לשון שירית, מאבק על צדק ושאיפה לתיקון עולם, ועוד. כתב פישל לחובר: "כמזיגה ואחדות בין חיי התום ובין החיים המלאים תשואות, בין חיי־הטבע הפשוטים ובין רקמת החיים, המרהיבה עיניים ולב, יש לראות גם זה, שמאפו לא יתאר לרוב את היפה, אלא את הנשגב. לא די לו ביפה, שהוא יפה בעלמא, אלא עליו להיות גם נשגב. עליו גם לעורר את הרגשות, להעלות אותם ולרוממם. על הרגש להיות רגש כביר, המביא את האדם לידי תימהון והשתוממות. הטבע, כמו שרואה אותו מאפו, לא זה בלבד שהוא שופע רֹב טובה וברכה, אלא שהוא גם שופע חיים; הוא לא רק משׂביע את עיניו ואת לבו של האדם, אלא גם מעורר אותו למחשבות ורגשות, מוציא אותו מעולמו הקטן והפשוט ומכניסו לעולם יותר גבוה ונעלה"^[12].

תרגומים לעברית מהשירה הרומנטית האירופאית היו נדבך מכונן בתהליך היווסדות הספרות העברית החדשה. כאמור שלמה מנדלקרן תרגם את "מנגינות עבריות" מאת ביירון. דוד פרישמן תרגם את מחזותיו של ביירון, ומהשירה הלירית של היינריך היינה ושל אלכסנדר פושקין, משורר שהיה חביב במיוחד על המשוררים העברים, ואשר כל יצירותיו תורגמו מאוחר יותר על ידי אברהם שלונסקי. "בן אבויה", עיבודו של מאיר לטריס לחלקו הראשון של "פאוסט" מאת גתה, היה בזמנו מאורע גדול בספרות העברית. ביאליק תרגם את המחזה "וילהלם טל" מאת שילר, משורר רומנטי שהיה חביב מאוד על המשוררים העברים. דוד שמעוני תרגם את לרמונטוב.

ישנן תכונות המשותפות לתנועה הרומנטית ולתנועת החסידות, ולפיכך לא בכדי הסופרים י. ל. פרץ, הלל צייטלין, ואליעזר שטיינמן, היו רומנטיקנים מובהקים. כתב שלום שטרייט על ההבדל בין הרומנטיות של פרישמן לרומנטיות של פרץ: 'פרישמן הנהו רומנטיקן, רק כל כמה שנכלל במושג “רומנטיות”: יחס לירי או תפיסה סמלית של העניינים. אולם ביחד עם זה הריהו פיכח למדי לא להשתתף, למשל, ביצירת הרומנטיקה של החסידות, שבשעתו היו נגעיה עוד בולטים יותר מדי. לא כן פרץ, שבלבד שהיה בעל תפיסה סמלית – בלאו הכי לא יתואר רומנטיקן אמיתי – היה גם רומנטיקן שבהכרה, בתור בעל שיטה. הוא היה נוהה אחרי תוכן שהנהו גם כשלעצמו, – בלי יחס האמן, – רומנטי, מוזר ומופלא. הוא היה בוחר לעצמו “טימות” מיסטיות, למען הגדיל את המקצוע הרומנטי בספרותנו ולהאדירו'^[13].

המשורר מרדכי צבי מאנה, חסיד של המשוררים הרומנטיקנים, הביע במסותיו, ובמיוחד במסות "על חכמת השיר והמליצה" ו"הגיון על הבדידות", את הרוח הרומנטית.

הפואמות "מתי מדבר" ו"מגילת האש" מאת ביאליק הן יצירות רומנטיות. משה גליקסון הבחין בין שני מיני רומנטיקה: יש רומנטיקה של כמישה וכליה, ויש רומנטיקה של הפראה ויצירה, וקישר את ביאליק לרומנטיקה של חיים העולה ומפכה מחביון הנשמה, וכתב על ביאליק: "אין כמוהו כפות לרומנטיקה החיונית, הקושרת את פתילה בערכים ובצורות המתחדשים ומתעוררים לחיים חדשים. ביאליק יודע להבחין בחושו האינטואיטיבי העמוק בין משא מיותר של נכסים מתים ובין יצירות וצורות לאומיות הנובעות ממעמקי נשמתה של האומה וחותכות חיים וחלק לעולם-הבא לזו. הוא יודע להבחין בין מסורת שהתאבנה לצורות-חיים תפלות ונובלות, שאין מיצר על חורבנן ואין דואג לתיקונן, ובין מסורת המקיימת את חוט-השדרה הלאומי ומרטיבה את הגזע העתיק, הוא יודע ומרגיש את כל החיוני, המקורי, הרענן והאיתן שבעבר, יודע להבחין, מה מנחלת העבר יש בו כדי להיעשות מעיין לחיים חדשים וליופי חדש"^[14].

אם יצירת ביאליק היא רומנטיקה של הפראה ויצירה, כל שכן האידיליות של דוד שמעוני (שמעונוביץ). כתב עליו דוד אריה פרידמן: "היה מי שמצא ביסוד שירתו את הרומנטיקה. ובצדק. מצע הנפש של שמעונוביץ, מסכת הלב של האיש, הם באמת מאותו הסוג הנקרא רומנטי. אבל רומנטיות זו שביסוד לא הצעיפה על עיניו לולא כיסתה ממנו את עין המציאות, ובארץ־ישראל הלא המציאות עצמה היא פלא. על כן כה קל היה לו למצוא פה את עצמו"^[15].

• ספרות גותית
• ויליאם וורדסוורת'
• וולטר סקוט
• המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
• הזרם הרומנטי באמנות
• התחייה הגותית

• גאורג ברנדס, ראשי הזרמים בספרות המאה התשע עשרה (תרגם: א’ ראובני), תל אביב: מסדה, תשי"ד.
• ג'רג' לוקאץ', הרומן ההיסטורי – התפתחות המגמות והצורות בענפי הספרות, ספרית פועלים 1955.
• יעקב טלמון, המשיחיות המדינית: השלב הרומנטי, עם עובד ודביר, 1965. (הספר בקטלוג ULI)
• יעקב טלמון, רומנטיקה ומרי: אירופה 1815-1848, מאנגלית: יונה שחר-לוי, עם עובד, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
• ישעיה ברלין, שורשי הרומנטיקה, מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
• דרור פימנטל, אסתטיקה (פרק ח': רומנטיקה: האמנות כביטוי), מוסד ביאליק, 2014. (הספר בקטלוג ULI)
• יוסי מאלי, מעבר לתבונה: הבארוק, ההשכלה־שכנגד והרומנטיקה, מוסד ביאליק, 2020. (הספר בקטלוג ULI)

• מלכה לוקר, תרגום: עזרא פליישר, פני הרומאנטיקה: (גרמניה, צרפת, אנגליה), ירושלים: מוסד ביאליק, 1962; גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר". (הספר בקטלוג ULI)
• Paul Hamilton, Realpoetik: European Romanticism and Literary Politics, Oxford University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Jeffrey Steele, Unfolding the Mind: the Unconscious in American Romanticism and Literary Theory, Routledge, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
• Carmen Casaliggi, Romanticism: a Literary and Cultural History, Routledge, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
• Ann Wierda Rowland, Romanticism and Childhood: the Infantilization of British Literary Culture, Cambridge University Press, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Dorri Beam, Style, Gender and Fantasy in Nineteenth-Century American Women's Writing, Cambridge University Press, 2010 (הספר בקטלוג ULI)
• Richard C. Sha, Perverse Romanticism: Aesthetics and Sexuality in Britain, 1750-1832, Johns Hopkins University Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
• Brittany Pladek, The Poetics of Palliation: Romantic Literary Therapy, 1790-1850, Liverpool University Press, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
• Dale Townshend, Angela Wright (eds.), Ann Radcliffe, Romanticism and the Gothic, Cambridge University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Susan Manning, Poetics of Character: Transatlantic Encounters, 1700-1900, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• David Aram Kaiser, Romanticism, Aesthetics, and Nationalism, Cambridge University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• Jerome John McGann, Byron and Romanticism, Cambridge University Press, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
• Yohei Igarashi, The Connected Condition: Romanticism and the Dream of Communication, Stanford University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
• Michael Gamer, Romanticism and the Gothic: Genre, Reception and Canon Formation, Cambridge University Press, 2000 (הספר בקטלוג ULI)
• Alan Richardson, British Romanticism and the Science of the Mind, Cambridge University Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
• Damian Walford Davies (ed.), Counterfactual Romanticism, Manchester University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
• Andrew Franta, Romanticism and the Rise of the Mass Public, Cambridge University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• Julie Kipp, Romanticism, Maternity, and the Body Politic, Cambridge University Press, 2003 (הספר בקטלוג ULI)
• Michelle Levy, Literary Manuscript Culture in Romantic Britain, Edinburgh University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
• Onno Oerlemans, Romanticism and the Materiality of Nature, University of Toronto Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• Joel Faflak, Marking Time: Romanticism and Evolution, University of Toronto Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
• Joel Faflak, Julia M. Wright (eds.), Nervous Reactions: Victorian Recollections of Romanticism, State University of New York Press, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
• Jeffery N. Cox, Romanticism in the Shadow of War: Literary Culture in the Napoleonic War Years, Cambridge University Press, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
• Kevin Gilmartin, Writing Against Revolution: Literary Conservatism in Britain, 1790-1832, Cambridge University Press, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• J. Douglas Kneale, Romantic Aversions: Aftermaths of Classicism in Wordsworth and Coleridge, McGill-Queen's University Press, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
• Denise Gigante, Taste: a Literary History, Yale University Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
• Adam Rounce, Fame and Failure 1720-1800: the Unfulfilled Literary Life, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Ross Greig Woodman, Sanity, Madness, Transformation: the Psyche in Romanticism, University of Toronto Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
• Peter Heymans, Animality in British Romanticism: the Aesthetics of Species, Routledge, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
• Orianne Smith, Romantic Women Writers, Revolution and Prophecy: Rebellious Daughter, 1786-1826, Cambridge University Press, 2013 (הספר בקטלוג ULI)
• Alan Richardson, Literature, Education, and Romanticism: Reading as Social Practice, 1780-1832, Cambridge University Press, 1994 (הספר בקטלוג ULI)
• Jonathan Sachs, The Poetics of Decline in British Romanticism, Cambridge University Press, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
• Julie Carr, Jeffrey C. Robinson (eds.), Active Romanticism: the Radical Impulse in Nineteenth-Century and Contemporary Poetic Practice, University of Alabama Press, 2015 (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: רומנטיקה
ציטוטים בוויקיציטוט: רומנטיקה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רומנטיקה

• מידע על רומנטיסיזם בקטלוג הספרייה הלאומית
• topic/romantisme התנועה הרומנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• רומנטיסיזם, דף שער בספרייה הלאומית

זרמים באמנות
אמנות העת העתיקה	יוון העתיקה • רומא העתיקה • מצרים העתיקה • הסהר הפורה
אמנות ימי הביניים	אמנות מרובינגית • אמנות קרולינגית • אמנות רומנסקית • אמנות גותית • ביזנטיון
הרנסאנס	מנייריזם
אמנות מזרחית	אמנות סינית • אמנות יפנית
אמנות העת החדשה	בארוק • רוקוקו
אמנות מודרנית	נאו-קלאסיציזם • רומנטיציזם • פרה-רפאליטים • אר נובו • אר דקו • ריאליזם (אמנות) • פוינטיליזם • אימפרסיוניזם • פוסט-אימפרסיוניזם • נאו-אימפרסיוניזם
אמנות המאה ה-20 וה-21	אמנות מופשטת • קוביזם • אקספרסיוניזם • פוטוריזם • קונסטרוקטיביזם • סוריאליזם • אקספרסיוניזם מופשט • פוביזם • פופ ארט • אופ ארט • נאו-גאו • דאדא • אסתטיקת יחסים
פורטל האמנות