קרבות רמלה

קרבות רמלה הוא שם המתאר סדרה של עימותים צבאיים שנערכו סביב העיר רמלה בין צבא ממלכת ירושלים לצבא מצרים הפטימית. קרבות אלו שנערכו בעשור הראשון של המאה ה-12, היו הניסיון המצרי העיקרי להשיב לאחור את הגלגל של מסע הצלב הראשון, כיבוש ירושלים ולהרוס את המדינה הצלבנית. ההיסטוריוגרפיה מונה שלושה קרבות עיקריים ובמקביל נערכו מספר עימותים בהיקף קטן יותר באזור בין יבנה, רמלה, לוד ויפו.

ערך מורחב – רמלה

מאז נוסדה, בראשית המאה ה-8, הייתה רמלה הגדולה והחשובה בערי הארץ. המקורות המוסלמים מכנים אותה "עיר עצומה" (מדינה עט'ימה). שטחה עלה על 2,000 דונם ומספר תושביה עלה, קרוב לוודאי על 50,000. היא הייתה המרכז הפוליטי והכלכלי, לא רק של ג'נד פלסטין כי אם של אזור נרחב ביותר, ושמה נודע ברחבי העולם המוסלמי. מי שרצה לשלוט בארץ צריך היה להחזיק בה, ופעמים רבות עברה העיר מיד ליד. יושביה נפגעו מהכיבושים השונים ומכוחות הטבע העזים, אך שבו ושקמו את עירם.

חומות העיר נבנו סביב 1029. ב-749 ושוב ב-5 בדצמבר בשנת 1033 ובמספר פעמים נוספות בשנת 1034, נהרסו חלקים גדולים מן העיר בשל רעידות אדמה. שליש מהעיר נחרב, והחומות והמסגד נפגעו. התאוששות העיר מהרס זה הייתה זריזה, שכן במרץ 1047 מדווח הנוסע הפרסי, נאסר א-חוסרו, שרמלה היא "עיר גדולה, עם חומות חזקות הבנויות מאבן מטויחת, בעלות גובה רב וחומות עבות, עם שערי ברזל הנפתחים פנימה". מסגד יום שישי שופץ, ומעל אחד משעריו נקבעה כתובת המזכירה את רעידת האדמה.אך בשנת 1068 הכה רעש עז כל כך ברמלה עד שחרבה כליל. רבים נספו באסו�� (המקורות מדווחים על 15,000–25,000 הרוגים). העיר הוקמה מחדש ארבע שנים מאוחר יותר באתר סמוך, אולם לא שבה עוד להיות בירת הארץ. מייסדיה החדשים, הסלג'וקים, העבירו את בירת הג'נד לירושלים. שטחה של רמלה הצטמצם מאוד והיא איבדה את ��רכזיותה. עד כמה ירדה העיר מגדולתה אפשר ללמוד מן העובדה, שבשנים 1077–1266, העדיפו שליטיה ותושביה השונים להימלט ממנה, בכל פעם שקרב אליה אויב, או למוסרה ללא קרב - והדבר קרה לא פחות משש פעמים. ביצוריה היו דלים ותפקידה במדרג המנהלי והגאוגרפי היה נמוך דרגה. בשנת 1077 התקוממו תושביה נגד הקצין הטורקמני אאסיז, וכאשר הוא הגיע לעיר, מצאה נטושה ופגע בחומותיה.

לפי ויליאם מצור, כאשר הגיעו הצלבנים מסוריה במסע צלב, רמלה הייתה עיר מיושבת. אולם עם הגעת הצלבנים, ברחו התושבים לאשקלון (זו הייתה הפעם הראשונה בה ננטשה העיר, לאחר מכן ננטשה העיר עוד כחמש פעמים. בין השנים 1099 ל-1266) ביחד עם המשמר המוסלמי. העיר אפוא ננטשה ושעריה נמצאו פתוחים עם כיבושה ב-3 ביוני 1099. הצלבנים זיהו את רמלה, כנראה בעקבות זיהוי קדום יותר, כעיר "הרמתיים צופים" (יוונית: ארימתיאה), עיר הולדתו של שמואל הנביא. בה בעת זיהו אותה גם בתור "הרמה" - העיר בה מת ונקבר שמואל. לזיהוי זה חשיבות רבה עבור הנוצרים, שכן הרמתיים צופים נחשבת לפי המסורת גם עיר הולדתו של יוסף הרמתי, האיש שדאג להורדת גופת ישו מן הצלב ולקבורתה. ביומן המסע של הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, בעודם עוברים דרך רמלה, שזוהתה על ידם כ"הרמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותם יחד איתם, וקברום מחדש בנבי סמואל – היא מצפה המשקיפה על ירושלים ליד גבעון (נחמיה ג', ז). תחת שלטון הצלבנים הייתה רמלה כפופה, לתקופה מסוימת, לרוזן של יפו, וגם כאשר נעשתה נחלה עצמאית, לא נמנתה על הבולטות בסניוריות. המסגד הלבן, שהכתבים של הגאוגרפים הערבים המוקדמים וחפירות ארכאולוגיות יותר אחרונות הראו שהיה מרכז העיר האומיית והעבאסית, הפך למבודד בתקופה זו, במרחק מסוים מערבה מהמרכז. האזור המערבי המאוכלס, שהכיל את הקתדרלה הצלבנית (כיום אזור המסגד והתחנה המרכזית), הופך להיות מרכז העיר. נראה שבבנייתם את המבצר והכנסייה במקומות אלו, הצלבנים הכריעו באופן יעיל היכן יהיה הגרעין של רמלה הממלוכית והעת'מאנית. הסיבה לתזוזה של מרכז העיר בתקופה הצלבנית נתונה למחלוקת בקרב החוקרים. החוקר ארליך טוען שרק אחרי 1102 הוקם המרכז הצלבני של רמלה; לדעתו הפרנקים מצאו את רמלה באתרהּ המקורי כעיר בנויה היטב, אשר יכלה לספק את צורכיהם, ולמרות זאת הם הדירו את רגליהם ממנה. לשיטתו, בערים שנכנעו להם בלא קרב ונשארה בהן אוכלוסייה מקומית, נהגו הצלבנים להקים רובע משלהם. לעומת זאת, בערים שהתרוקנו מיושביהן בחרו להתיישב בתוך המבנים הקיימים ולימים היה הופך אותו רובע למרכז הכובד של הערים והמרכז הקודם היה ניטש. כך לדעתו אירע גם ברמלה, אף שכאשר נכנסו אליה צבאות הצלבנים ב-1099 הם מצאוהּ ריקה ולא הייתה להם עילה להקים בה רובע חדש ונפרד. פרינגל לא סובר ש-30 שנה לאחר רעידת האדמה של 1068 הצלבנים מצאו את העיר ריקה לחלוטין, אלא שהעיר הייתה מאוכלסת חלקית ולכן הצלבנים הזיזו את מרכזה. גת מסביר שהסלג'וקים היו אלו שבנו מחדש את העיר שנחרבה ברעש האדמה. פיטרסון לעומתו גורס שפגיעת הרעש החריבה כליל את המרכז הישן ופינוי ההריסות היה כרוך במאמץ רב מדי, ולכן הצלבנים בנו את המרכז מערבה.^[1]

ערך מורחב – ממלכת ירושלים

המלך הצלבני בלדווין הראשון, מלך ירושלים ירש ממלכה קטנה חסרת רצף טריטוריאלי האוחזת בגב ההר‚ ובקטע מאזור שפלת החוף קומץ מבצרים בטריטוריה עוינת‚ צבא קטן של אבירים חסרי משמעת ואוצר מדינה ריק ממשאבים. האתגר הצבאי היה הבטחת הדרך אל ירושלים מרמלה. האיום העיקרי שכן במערב - ממצרים הפטאמית שגדודי צבא ושודדים הקשורים אליהם פשטו על שיירות מסחר ועולי רגל נוצריים ממבצרים ומאחזים בדרום ארץ הקודש‚ שמים ללעג ובמבחן את השלטון הצלבני. מבחן ראשון נסתיים בניצחון צלבני ברור בקרב אשקלון במהלכו נהדף צבא משלוח מצרי מגבול הארץ בשנת 1099.

בחודש נובמבר 1100 פנה באלדווין הראשון אל לב הבעיה ותקף את קיני השודדים הבדואים שישבו במערות בית גוברין. הצבא הצלבני הרג את יושבי המערות וסתם את פתחיהן. בשנת 1101‚ דחקו הצלבנים את רגלי הפטאמים בארץ הקודש וכבשו את עיר הנמל ארסוף ביום 29 באפריל לאחר מצור קצר של שלושה ימים. עם כיבוש ארסוף פנו הצלבנים בסיוע צי גנואזי לכיבוש קיסריה.

ערך מורחב – קיסריה

בתקופה הצלבנית – תחילת המאה ה-12 נשארו רק שרידים מועטים מקיסריה ההרודיינית והנמל העתיק. קיסריה הערבית הייתה – ככל הנראה – דומה בגדלה לקיסריה הצלבנית שהריסותיה מעטרות היום את חוף הים. לאחר מצור של שבועיים נכבשה העיר בהתקפה על החומות ב-17 במאי 1101. אוכלוסיית העיר שנמלטה למסגד נטבחה. ממוות ניצלו רק הנשים, הקאדי, ומפקדה הצבאי של העיר. העיר עצמה נבזזה ובתוך השלל מצאו המלחים הגנואזיים, באחד מבתי העיר, כלי זכוכית בצבע ירוק. הכלי נלקח לג'נובה וזוהה כגביע הקדוש שממנו שתה ישו (ישוע) בסעודה האחרונה ואליו אסף יוסף הרמתי את דם ישו לאחר הצליבה.

מסגד קיסריה הפך לקתדרלה שהוקדשה לפטרוס הקדוש, והעיר הוכרזה מרכז בישופות קיסריה.^[2]

ערך מורחב – צבא ממלכת ירושלים

הצבא הצלבני, של ממלכת ירושלים נבנה על פי המסורת של אירופה בשינויים שהתחייבו מנסיבות שקשורות לקיומה של הממלכה במזרח התיכון ומלחימה באויב מוסלמי. עמוד השדרה של הצבאות הצלבנים היו האבירים עליהם התווספו סרז'נטים רכובים או רגליים ובעתות של "גיוס כללי" הצטרפו לצבא הצלבני כל הווסלים וכל הגברים היכולים לשאת נשק.

דוקטרינת הלחימה הצלבנית וגודלה הפיזי המוגבל של ממלכת ירושלים הביא לכך כי במאבק מול צבא פולש – בניגוד ללחימה מול גדודי פשיטה ושוד – התרוקנו ערי ובעיקר מבצרי ממלכת ירושלים מלוחמים תוך חשיפה והימור כי במקרה של תבוסה יישארו מאחזיהם ללא הגנה.

ערך מורחב – צבאות מוסלמיים במזרח התיכון בימי הביניים

בתחילת המאה ה-12 קיים הבדל ניכר בין הצבא המצרי לצבא הסורי, הצבא המצרי הפטאמי היה בעיקרו חיל פרשים הנלחם מהסוס בחרב או חנית – בדומה לאבירים הצלבניים.

ההבדל העיקרי בין הצבאות היה נעוץ בשימוש בקשתים, בעוד שהצבא הצלבני מיעט בשימוש בקשתות השתמשו המצרים בקשתים סודניים.

עם זאת הצבא המצרי נכשל בטקטיקת הקרב מול הצבא הצלבני, הפעלת הקשתים הלא רכובים בעמדות נייחות כפה עמדות נייחות על הפרשים המצריים, ובכך הפך אותם חשופים ופגיעים להתקפת התנגשות ישירה של האבירים הצלבניים. אלו דהרו במהירות הולכת וגדלה בחניתות שלוחות קדימה. רגע הפגיעה הוא שהכריע את שורות האויב.

תוכניות המצרים וניסיונות כיבוש רמלה ויפו נכשלו כל פעם מחדש בעיקר בגלל פיקוד כושל והססני לצד חוסר תיאום בסיסי בין כוחות היבשה לצי.

סיבה אחרת לכישלון המצרי הוא חוסר שיתוף פעולה מצד שליט דמשק - האמיר טוגתכין שישב במבצריו מבלי נקוף אצבע ומבלי לתקוף את ממלכת הצלבנים מצפון, תקיפה שהייתה מאלצת את הצבא הצלבני הקטן להתפצל לשניים על מנת לקדם - בו זמנית - את האיום מצפון ומדרום ושולל מהצבא הצלבני אפשרות תמרון או הכרעה.

ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל

קרבות רמלה נערכו בשדה קרב שנבחר על ידי הצבא הפולש –הצבא המצרי ונגזר מתוכנית הפעולה שהכתיבה – ללא גמישות - חדירה עמוקה מבסיס ההתארגנות באשקלון ותנועה לאורך הדרכים צפונה אל מרכז הארץ. תנועה זו כוונה כלפי המישור באזור שפלת החוף התחום ממזרח על ידי קו של גבעות שמפרידות בין השפלה להרי ירושלים וממערב על ידי הדיונות הטובעניות של חולות החוף. שפלה זו נחתכת לאורכה על ידי דרך המובילה ממצרים צפונה ובמקביל לה דרך החוף הנמתחת במקביל לה דרך החולות והביצות של החוף. דרכים אלו נחתכות ממזרח למערב על ידי דרך היורדת מירושלים אל כוון נמל יפו – הנמל העיקרי של ממלכת ירושלים ונשלט על יד שורה של ביצורים קטנים שתפקידם שיטור ושליטה העיקריות שבהן היו המגדל שברמלה ובסמוך לו הקתדרלה המבוצרת של לוד.

גאוגרפיה זו היא שתחמה את זירת הקרבות על פי האסטרטגיה המצרית שגרסה כיבוש ושליטה במרכז הארץ, בידוד ירושלים מתגבורות מתוך מחשבה כי העיר תיפול ללא קרב או במאמץ קטן. תנועת הצבא המצרי לאורך מישור החוף אמורה הייתה להיות מגובה בתנועה של צי עד ליפו, משם עתיד הצי להטיל מצור על נמל יפו ולרתק את הצבא הצלבני לעיר.

מביצורי העיר רמלה הצלבנית של תחילת המאה ה -12 לא נותר אלא מעט שלא מאפשר לשחזר את המגדל הפשוט שהקים המלך בלדווין הראשון להגנת העיר בתקופה בין כיבוש קיסריה וקרב רמלה הראשון.

מגדלים מסוג זה היו הפשוטים בביצורים והנפוץ ביותר. מצדים אלו היו בדרך כלל מבנה קטן ומרובע בדרך כלל בן שתי קומות שאיפשרו תצפית למרחק, מבנה זה שמר על דרכים ושיכן חיל מצב קטן ששימש ככוח שיטור ואבטחה לזרוע המנהלית. הלחימה מתוך המגדל נערכה מתוך חרכי ירי ועמדות על הגג אך המבנה לא נועד לעמוד במצור שיטתי או הרעשה.

קרב רמלה הראשון

כיתוב תמונה
מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים ומצרים הפטימית
תאריכים	7 בספטמבר 1101
קרב לפני	כיבוש קיסריה על ידי הצלבנים
קרב אחרי	קרב רמלה השני
מקום	רמלה
קואורדינטות	31°55′29″N 34°51′59″E / 31.924794°N 34.866379°E / 31.924794; 34.866379
תוצאה	ניצחון הצלבנים
הצדדים הלוחמים מצרים הפטימית צלבנים מפקדים סעד אדולה אל-קואסי בלדווין הראשון, מלך ירושלים כוחות 11,000 פרשים, ו 21,000 חיילים רגלים כ 260 פרשים ו 900 חיילים רגלים אבדות לא ידוע לא ידוע
(למפת גוש דן מוגדלת)   קרב רמלה הראשון (למפת גוש דן רגילה)   קרב רמלה הראשון (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב רמלה הראשון (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב רמלה הראשון

במחצית השנייה של חודש מאי 1101 הגיע לאשקלון צבא מצרי בפיקודו של הממלוכ סעד אדולה אל-קואסי שתפקידו הקודם היה מפקדה הפאטימי של העיר ביירות. מאשקלון התקדם הצבא לאיטו עד לפאתי העיר רמלה, תוכנית הפעולה של המפקד המצרי (בהנחה כי הוא פעל על פי תוכנית מובנית) לא ברורה אך אין ספק כי הוא ניסה להקל על הלחץ הצלבני על קיסריה שהייתה תחת מצור. הצבא הצלבני יצא לקראת האיום במסע זריז לכוון רמלה, המפקד המצרי נמנע ממגע ונסוג לכוון אשקלון על מנת להמתין לתגבורת.

בלדווין ביצר את רמלה על ידי בניית מגדל אחד, ביצור שאין ביכולתו לעמוד בהתקפה של צבא מוסלמי ונועד - ככל הנראה לשמש לתצפית והתרעה. לאחר סיום מלאכת הבניה פנה המלך הצלבני ליפו שם קבע את מיפקדתו, מנקודה זו יכול היה הצבא הצלבני הקטן לעקוב אחר תנועות הצבא המצרי ולהגיב להתפתחויות ומאידך לשמור על קשר עם אוניות של הקומונות האיטלקיות ששייטו תכופות בחופי ממלכת ירושלים. לקראת סוף אוגוסט הגיע לידי המלך הצלבני הידיעה כי תגבורות מצריות הגיעו לצבא המצרי החונה באשקלון וכי המצרים מתארגנים לתנועה מתוך מטרה להתקיף את ירושלים.^[3]

ביום 7 בספטמבר 1101 הגיע הצבא המצרי אל פאתי העיר רמלה. צבא זה היה בין הגדולים שנאספו עד לאותה עת כנגד ממלכת ירושלים, מקורות נוצריים של אותה תקופה ובעיקר פולשה משרטרז בספרו "ההיסטוריה של ירושלים" (Historia Hierosolymitana)^[4] מעריך את גודלו של הצבא המצרי ב 11,000 פרשים, ו-21,000 חיילים רגלים, צבא זה היה - למרות גודלו לא מוכן למלחמה וככל הנראה לוקה באימון ובציוד ולא מוכן לעימות עם פרשים צלבניים חמושים ומשוריינים בכבדות. במועצת מלחמה שנערכה ביפו יומיים לאחר מכן החליט המלך לצאת להתקפה על מנת ליטול את היוזמה ולנצל את גורם ההפתעה - היתרון היחיד שעשוי היה לעמוד לצד הצבא הצלבני. הצבא הצלבני מנה כמאתיים ושישים פרשים וכתשעה מאות חיילים רגלים. ההבדלים בסדרי הגודל של הצבאות - הבדלים שילוו את רוב העימותים בין ממלכת ירושלים לצבאות המוסלמיים בעימותים העיקריים הם - על פניו מספיקים על מנת להכריע את המערכה, ואף על פי שחוסר האימון וההכנה של הצבא המצרי וההססנות שלא לומר הפחדנות של מפקדיו עמדו בעוכריו בעימותים אין אלא להעריך את יכולם הצבאית אומץ לבם והאמונה העיוורת של האבירים הצלבניים.

צי מצרי יצא מאשקלון צפונה וספינות מלחמה מצריות עמדו מול חומות יפו לרתק כוחות צבא צלבני ולאיים על הנמל העיקרי של ממלכת ירושלים.

מלך ירושלים חילק את צבאו הזעיר לחמישה גדודים: הראשון תחת פיקודו של אביר בשם ברוולד (Bervold); הגדוד השני תחת פיקודו של אדון חיפה, גלדמר קרפנל; הגדוד השלישי תחת פיקודו של הוגו סנט עומר, נסיך הגליל; והגדודים הרביעי והחמישי תחת פיקוד המלך.

הצבא הצלבני התכונן לקרב בטקס דתי שכלל דרשה מעוררת השראה מפי ארנולף מרוהן, הפטריארך של ירושלים, וטקס מחילה על העוונות שניתנה למשתתפי הקרב על ידי קרדינל נציג האפיפיור.

מלווים ומעודדים על ידי הצלב האמיתי תקפו הצלבנים בהפתעה את הצבא המצרי שחנה דרומית-מזרחית בין יבנה (איבלין) לרמלה. למרות התעוזה והשימוש המושכל בהפתעה כאמצעי טקטי הרי שתוכנית הקרב הצלבנית הייתה פשוטה - על גבול ההתאבדות - תקיפה ראש בראש של המערך המצרי. הגדוד של ברוולד הוביל את ההתקפה על המערך המצרי וכל האבירים והחיילים של הגדוד נקצרו על ידי הצבא המצרי ונמוגו כלא היו ומבלי להותיר רושם על הצבא המצרי, אחריו נעלם הגדוד של גלדמר קרפנל. הגדוד של האבירים הגליליים בפיקודו של סנט עומר ספג אבדות כבדות והניצולים ניתקו מגע עם המערך המצרי וברחו אל יפו שם המתינה המלכה עם קומץ אבירים שנותרו כחיל מצב.

בהגיע הכוחות הגליליים אל יפו הם דיווחו כי הצבא הצלבני הובס ושדה הקרב נתון לחסדי המוסלמים. המלכה הצלבנית ארדה מאדסה החליטה להזעיק את טנקרד מנסיכויות הצפון.

צי צלבני המורכב מאוניות איטלקיות פיזר ללא קרב של ממש את הצי המצרי ממול חומות יפו והסיר את האיום מהעיר.^[5]

בעוד האבירים הצלבניים מהגליל בורחים משדה הקרב תקפו הגדודים הצלבניים בפיקודו של המלך בלדווין הראשון את המחנה המצרי. לאחר תפילה קצרה ווידוי אישי על חטאיו בפני הצלב הקדוש עלה המלך על סוסתו "גזל" ותקף את המרכז המצרי עם שארית האבירים הצלבניים, המצרים שהעריכו כי המערכה הוכרעה הופתעו ונפוצו לכל עבר, המרכז התמוטט והבהלה אחזה באגף הימני, המצרים לא הצליחו להתאושש מההלם שאחז בהם והחלו בנסיגה לכוון אשקלון בעוד הצלבנים נמנעים מביזת המחנה רודפים אחריהם עד גבולות העיר.

הצלבנים חזרו מהמרדף לשדה הקרב שם חילקו המלך והאבירים הצלבניים את שלל המלחמה ולמחרת בבוקר הופיע הצבא הצלבני בראשות בלדווין הראשון מול חומות יפו, לרווחת המלכה ואצילי הממלכה.

תוצאות הקרב - מוחלטות ככל שיהיו לא השיגו הכרעה. המשאבים של מצרים איפשרו לווזיר אל אפדל לתכנן ולארגן צבא חדש למתקפה מחודשת על המדינה הצלבנית.

בתקופת הביניים בין עונת המלחמה של שנת 1101 לשנת 1102 הגיעו לחופי הארץ שרידי הכוחות של מסע הצלב של 1101 ובלדווין קיבל את פניהם של הנסיכים הצרפתיים וחגג עימם את חג הפסחא בירושלים, כוחות אלו נשארו בארץ בזמן לסייע בעימות הבא שנערך מול רמלה.^[6]

קרב רמלה השני

קרב רמלה השני, ציור צרפתי מהמאה ה-15
מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים ומצרים הפטימית
תאריכים	17 במאי 1102 – 27 במאי 1102 (11 ימים)
קרב לפני	קרב רמלה הראשון
קרב אחרי	קרב רמלה השלישי
מקום	רמלה
קואורדינטות	31°55′29″N 34°51′59″E / 31.924794°N 34.866379°E / 31.924794; 34.866379
תוצאה	ניצחון הצלבנים
הצדדים הלוחמים מצרים הפטמית צלבנים מפקדים שארף אלמעאלי בלדווין הראשון, מלך ירושלים אטיין השני, רוזן בלואה † כוחות בין 20,000 ל-30,000 חיילים כ 500 פרשים אבדות לא ידוע לא ידוע
(למפת גוש דן מוגדלת)   קרב רמלה השני (למפת גוש דן רגילה)   קרב רמלה השני (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב רמלה השני (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב רמלה השני

בתחילת חודש מאי 1102 נאסף צבא מצרי חדש שמנה כעשרים אלף חיילים ערבים מצרים, בדואים וסודאנים בפיקודו של שארף אלמעאלי - בנו של הווזיר אל אפדל, ולאחר כינוס והתארגנות באשקלון יצא הצבא אל האזור של רמלה - בית דגן, והצליחו להגיע ללוד מקום מושבו של הבישוף המקומי ולהצית את הכנסייה הביזנטית המשוקמת על שם סנט ג'ורג. משם המשיך הצבא המצרי לכוון רמלה בעוד הבישוף של רמלה-לוד מזעיק עזרה.^[7]

בלדווין היה מודע לצבא המצרי שנאסף באשקלון והתכונן לעימות על ידי גיוס אבירי ממלכת ירושלים ומספר מאות אבירים חנו ביפו בהמתנה להתקפה המצרית, בעוד אבירים נוספים מערי הגליל ונסיכיות הצפון הועמדו במצב הכן.

ההתקפה ההססנית על לוד ורמלה הטעתה את בלדווין שהעריך כי ההתקפה בוצעה על ידי כוח חלוץ קטן בגודלו יצא מירושלים בראש כוח של פרשים מקומיים עם האבירים הצרפתיים -אורחיו, פליטי מסע הצלב של 1101 ו בסך הכל כ 500 פרשים.

ביום 17 במאי נתקלו הפרשים הצלבניים בצבא המצרי, ומגע נוצר באופן מיידי, בעוד הפרשים הקלים המצרים מבצעים תמרון של איגוף לסגירת נתיב הנסיגה בחרו הצלבנים לתקוף את מרכז הכוח המצרי. תמרון זה הפתיע את המצרים וזרע בלבול בשורותיהם אך משהוברר כי הכוח התוקף זעיר בגודלו ואין הוא מגובה בכוחות נוספים הם סגרו על הפרשים המסתערים ובלמו את ההתקפה. אבירים מעטים הצליחו לברוח תוך כדי לחימה דרך הצבא המצרי ולהגיע ליפו. כמחצית מהאבירים הצלבניים נהרגו בעוד המלך ואבירים אחרים הצליחו לסגת אל הביצורים החלשים של רמלה שהוקפה על ידי הצבא המצרי והושמה במצור.^[8]

על פי סיפור רומנטי המצוטט בכתבי היסטוריונים צלבניים, בעת שבלדווין היה במצודת רמלה הגיע לשער לוחם מוסלמי שביקש לדבר עם המלך. בשיחה הזהיר המוסלמי את המלך כי הצבא המצרי עתיד לתקוף את רמלה עם בוקר והציע למלך להימלט בדרך סתרים.

הרקע למעשה החסד מצד הערבי היה מעשה חסד מצד המלך באביב של שנת 1101, אז תקף גדוד צלבני בפיקודו של בלדווין שיירה שעשתה את דרכה בעבר הירדן, רוב נוסעי השיירה ומלויה נטבחו והנשים והילדים נמכרו לעבדות. בשיירה הייתה גם נסיכה ערבית - אשתו של הלוחם המוסלמי שהופיע ברמלה והיא בחודש האחרון להריונה. בלדווין שחרר אותה ואת המשרתות שלה עם אספקה של מזון ומים ונאקה שתישא אותן למקום מבטחים. הנסיכה ילדה לצד הדרך ובעלה אסיר התודה הבטיח למלך כי הוא ישיב לו תודה בעתיד.^[9]

ירידת החשיכה מנעה התקפה מצרית מיידית והמלך הצלבני ניצל את ההזדמנות ובלווית שלושה בני לוויה הסתנן דרך הקווים המצרים, כשהוא משאיר את חבריו לנשק לגורלם. במהלך הבריחה נתקל המלך בפטרול של חיילים פאטימים ובלב החשיכה החל קרב כאוטי. בלדווין, רכוב על סוסו, גאזאלה, הצליח להימלט מיד הפטרול בליווי אביר נוסף בשם יו מברוליס. הוא רכב לאורך מישור החוף תוך שהוא מתחמק מסיורים מצרים, משנכשלו ניסיונותיו להגיע לירושלים ואז ליפו הוא פנה צפונה ורכב במשך יומיים עד שהגיע למבצר ארסוף.

למחרת יום הקרב הסתערו המצרים על המגדל המבוצר של רמלה והעלו באש את הביצורים. הצלבנים בחרו בקרב במקום מוות בשריפה ופרצו מהמגדל, מפקד המבצר קונרד ומאה אבירים נפלו בשבי ונלקחו למצרים, בעוד אבירים אחרים נהרגו תוך כדי הלחימה, ביניהם אטיין השני, רוזן בלואה. כך הושמד מחצית כוחה הלוחם של ממלכת ירושלים המוערך על ידי יהושע פראוור ב-200 עד 400 פרשים.^[10]

המלכה וחצר המלוכה עימה שהו ביפו וקיבלו את הבשורה על המפלה מול רמלה מהאבירים שהצליחו לברוח משדה הקרב אך לא היו כל ידיעות על גורל המלך. התוכנית לסגת מיפו נתקלה בבואו של צי מצרי שצר על העיר מצד הים וב-20 במאי הגיע הצבא המצרי אל מול חומות העיר וסגר את כל דרכי הנסיגה. כדאי להוריד את מורל תושבי העיר, רקח שארף אלמעאלי בטקטיקה ערמומית- אביר אחד שנהרג, שמו גרבוד מוינדיק, דמה בצורה יוצאת דופן למלך הנמלט. המוסלמים השחיטו את הגופה, הלבישו אותה בבגדי מלך סגולים וערכו מסדר חגיגי בפני חומות העיר כשהם טוענים כי מדובר בגופת המלך ודורשים כניעה מיידית.^[11]

כמעט באותו רגע שבה הופעל התכסיס- כך על פי כתבי היסטוריונים בני התקופה, פרץ המלך בלדווין את המצור הימי המצרי באמצעות ספינה של הרפתקן אנגלי. במרדף הימי שהתפתח במימי יפו ניצלה הספינה הנוצרית רוח חזקה שדחפה את ספינת המפרש אל תוך נמל יפו דרך ההסגר המצרי.

במקביל הגיעו לאזור יפו כ-80 פרשים צלבניים מנסיכות הגליל בפיקודו של הוגו סנט עומר, האדון של טבריה, שהצליחו לרוץ את המצור ולחבור למלך הצלבני בתוך מצודת יפו. נזיר מקומי התנדב להסתנן דרך קווי המצור המצרי ולהזעיק אבירים נוספים מחיל המצב של ירושלים. הוא חזר לאחר שלושה ימים ועמו 90 אבירים ומספר לא ידוע של סרגנטים רכובים מירושלים הגיעו אף הם לאזור יפו ועימם פיסה מהצלב האמיתי. בהגיעם אל מול חומות יפו הצליחו האבירים לפרוץ את המצור ולהיכנס לעיר בעוד הפרשים הקלים נאלצו לזנוח את הסוסים ולשחות אל העיר דרך הנמל.

במקביל - צי בן מאתיים ספינות אירופאיות שעיקרן נושא עולי רגל וחיילים מאנגליה, צרפת וגרמניה פרץ את המצור הימי על יפו, הצי המצרי התפזר ללא קרב ואפשר לכוחות הנוצריים להיכנס אל תוך העיר.^[5]

ב-27 במאי פרצו האבירים הצלבניים בראש צבא שמנה כ-8,000 חיילים מתוך יפו ותקפו את הצבא המצרי שצר על העיר. מהלך הקרב איננו ברור דיו אך ככל הנראה הצבא המצרי ניסה - באמצעות נסיגה מבוקרת - למשוך את הפרשים הנוצריים אל השטח הפתוח ובו לנהל קרב כיתור והשמדה, התקפה מוחצת של חיל הפרשים הצלבני שברה את שורות הצבא המצרי ולאחר שעות מספר של לחימה עיקשת נסוגו המצרים וברחו לכוון אשקלון בהותירם את המחנה מול העיר בידי הצלבנים.^[12]

קרב רמלה השלישי

קרב רמלה השלישי
מלחמה: מלחמות ממלכת ירושלים ומצרים הפטימית
תאריכים	27 באוגוסט 1105
קרב לפני	קרב רמלה השני
קרב אחרי	מצור על צידון 1108
מקום	רמלה
קואורדינטות	31°55′29″N 34°51′59″E / 31.924794°N 34.866379°E / 31.924794; 34.866379
תוצאה	ניצחון הצלבנים
הצדדים הלוחמים מצרים הפטמית צלבנים מפקדים סינה אל מליכ חוסיין בלדווין הראשון, מלך ירושלים כוחות כ 5000 פרשים 1300 קשתים רכובים מדמשק ומספר לא ידוע של רגלים כ 500 פרשים ו 2000 רגלים אבדות לא ידוע לא ידוע
(למפת גוש דן מוגדלת)   קרב רמלה השלישי (למפת גוש דן רגילה)   קרב רמלה השלישי (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב רמלה השלישי (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום קרב רמלה השלישי

בסתיו של קיץ 1103 יצא צבא מצרי בפיקוד כפול - הממלוכ תאג' אל עגם מפקד צבא היבשה והקאדי אבן קאדוס כמפקד הצי. בהגיעו לאשקלון החליט מפקד צבא היבשה שלא להמשיך במסע ולא להיכנס אל תחומי ממלכת ירושלים - ככל הנראה במחאה על פיצול הפיקוד ומתוך קנאה במפקד הצי שקיבל את התואר אדמירל. הצי שהגיע עד ליפו הטיל מצור על העיר אך הניסיון היה בחצי לב ולאחר שנתגלה כי הצבא שאמור היה לנהל התקפה סימולטנית על יפו לא הופיע סב על עקביו וחזר למצרים.

ערך מורחב – המצור על עכו (1104)

התבוסה המצרית בקרב רמלה השני והפיאסקו של המסע באביב 1103 החלו לגבות את מחירם על יכולתה של מצרים להמשיך במסעי מלחמה כושלים. ומאידך עורר את הצלבנים להעמיק את אחיזתם במישור החוף וערי הנמל הפזורות לאורכו. בשנת 1103 יצא בלדווין במסע כנגד עכו ששימשה ריכוז לגדודים מצרים ומוסלמיים מקומיים שהיו פושטים על אזור חיפה ומנתקים את הדרך בין חיפה ונסיכויות הצפון לקיסריה. תחילה פעל בלדווין לטיהור הכרמל משודדים ובאותה שנה הטיל מצור על עכו עצמה. המצור נכשל מחוסר צי צלבני שמנע הטלת הסגר על העיר מצד הים.^[13] בחודש מאי 1104 הופיע בחופי הארץ צי מג'נובה ואחר חתימת הסכם על חלוקת שלל העיר עכו לאחר נפילתה הושמה העיר במצור פעם שנייה. הפעם ברח מפקד העיר המוסלמי - מצרי ט'הר אדאולה אל-גיושי ומצא מקלט בדמשק, נכבדי העיר שנותרו ללא מפקד פתחו במשא ומתן עם בלדווין וסוכם כי הרוצה להישאר בעיר יוכל לעשות כן וכל החפץ לעזוב יוכל לקחת את מטלטליו. ביום 26 במאי לאחר 20 ימי מצור נכנעה עכו אך האיטלקים, שיכורים מניצחון טבחו בתושבי העיר. עכו, מקום הולדתו של הווזיר המצרי אל אפדל נפלה לידי הצלבנים, ועתה היה בידם נמל עמוק יחסית הניתן לשימוש בכל עונות השנה. עכו הפכה לנמל העיקרי של ממלכת ירושלים והעיר נכנסה לתקופת פריחה העיקרית בתולדותיה.

עליית כוחה של ממלכת הצלבנים שכיבוש עכו היה שיא חדש בהתגלמותה הכתה גלים בעולם המוסלמי השכן לממלכת ירושלים. קולות מרמור עלו על אי יכולתם של הפטאמים לסלק את הפולש ושאננותם של שליטי דמשק, קולות אלו מהווים את ניצני ההכרה כי ממלכת ירושלים נאחזה בארץ ישראל ובירושלים בפרט, וכי החזקתם בארץ ישראל היא בעלת אספקטים של מלחמה בין דתות.

במהלך שנת 1104 השתנתה התמונה הפוליטית בדמשק ועם שינוי התמונה השתנתה גישתה הנייטרלית כלפי ממלכת ירושלים ושיתוף הפעולה עם מצרים. באותה שנה מת אמיר דמשק דקאק והותיר את מושכות השלטון בידי האתאבך (מפקד הצבא) טגתכין שמשל כעוצר ואפוטרופוס לבנו בן השנה של דקאק. כנהוג אצל השבטים הטורקים נשא טגתכין את אלמנת אדונו, במערבולת הפוליטית שסחפה את העיר מרדו בני משפחת דקאק בשלטון החדש וחברו לשליט בוסרה ואף כרתו ברית אסטרטגית עם ממלכת ירושלים.

טגתכין שנותר בדמשק ללא בעל ברית ותחת איום עם שטחי הגולן והחורן שהם בעלי חשיבות כלכלית אסטרטגית לדמשק חבר אל הווזיר המצרי אל אפדל וכוחות צבא מדמשק - כ 1300 קשתים רכובים נשלחו אל אשקלון דרך עבר הירדן ומדבר הנגב בשנת 1105 להשתתף בקרב השלישי על רמלה.^[14]

הצבא המצרי מנה כחמשת אלפים פרשים ומספר לא ברור של חיילים רגלים מסודאן בפיקודו של סינה אל מליכ חוסיין בנו של הווזיר אל-אפדל וחנה באשקלון שם נפגש עם כוחות דמשק, מאשקלון יצא הצבא המאוחד צפונה לכוון רמלה.

הצבא הצלבני חנה בסמוך לעיר יפו כשהוא ממתין לפריסת הכוחות המוסלמיים. עם הופעת הצי המצרי מול חופי יפו יצא המלך מהעיר אל כוון רמלה כשהוא מותיר ביפו 300 חיילים בלבד.

הצבא הצלבני כלל את כל האבירים והלוחמים של ממלכת ירושלים, לבד ממספר קטן של לוחמים שנותרו כחיל מצב במבצרים ברחבי הארץ. סה"כ כלל הצבא כ 500 פרשים וכאלפיים חיילים רגלים אליהם הצטרף חיל המצב של ירושלים בפיקוד הפטריארך הלטיני-צלבני כמאה וחמישים לוחמים ועימם הצלב האמיתי. לצידו של בלדווין רכב הטוען המוסלמי לכתר דמשק עם מספר לא ידוע של לוחמים.^[15]

ביום 27 באוגוסט 1105 נפגשו הצבאות בין יבנה לרמלה, בטרם הקרב בירך הפטריארך את הלוחמים הצלבניים בעודו אוחז בצלב האמיתי בידו ועורך טקס מחילה על החטאים ללוחמים.

הצבא המוסלמי חסר את האגף השמאלי שנשלח צפונה להפתיע את נמלי הצפון וכוון כנגד חיפה, חיסרון זה יצר אי שווי משקל במערך המוסלמי שפעל לטובת הצבא הנוצרי הקטן יותר.

הקרב התחיל בהתקפה של כוחות דמשק על הצבא הצלבני שכמעט קרס מעוצמת ההתקפה, המלך הצלבני בהתקפת נגד הצליח לפזר את ההתקפה של כוחות דמשק ולהיכנס לעימות עם הגוף המרכזי של הצבא המצרי, הקרב הקשה נמשך עד לשעות הערב ובסיומו הוכה הצבא המצרי וברח משדה הקרב, המצרים ברחו לכוון אשקלון כשהם נוטשים את מחנם וציודם במקום והדמשקאים נמלטו לכוון בצרה. היסטוריונים בני זמננו נסמכים על מקורות מהמאה ה-12 מציינים כי לחימתו וניהול הקרב של בלדווין הוא שהכריע את הקרב - תחילה שבר את מהלך צבא דמשק שאיים על חלקו האחורי של המערך הצלבני ולאחר מכן הוביל את ההתקפה המכריעה על מרכז הצבא המצרי. .^[16] המצרים לא ניסו כלל להתבצר ברמלה שכבר הייתה בידם ונסו כל עוד נפשם בם דרומה לאשקלון - עובדה המראה על גודל הפחד מנחת זרועם של האבירים הצלבנים.

הניצחון, מכריע ככל שהיה גבה מחיר כבד מהצבא הצלבני, הנוצרים לא יכלו לרדף את המצרים המוכים ולא יכול היה להמשיך ולסייע למורד הדמשקאי הנסיך אירתוש. הלה ברח למבצר באזור עיראק של ימינו. כוחות של צבא דמשק שיצאו לבוסרה לא מצאו בה את הטוען לכתר ואת עוזרו איתכין אלחלבי שברחו ממנה בעוד מועד.

עם הגעת תגבורות בפיקודו של טנקרד ושאר נסיכי הצפון יצא הצבא הנוצרי בעקבות הצבא המצרי והגיע עד אשקלון, אך ניסיון להטיל מצור על העיר נכשל - מחוסר בצי שיסגור את נתיבי האספקה של העיר מהים.^[5]

אפיזודה זו, של שיתוף פעולה מוסלמי-צלבני, שלא הבשילה לכדי מהלך כולל הייתה סנונית המבשרת את העתיד, נפתחה הדרך לממלכת ירושלים לרכישת בעלי ברית מוסלמים על בסיס אינטרסים אסטרטגיים משותפים וחשיבות מבצרי עבר הירדן הובררה כבסיס לבריתות כנגד האיום מדמשק.^[17]

בסתיו של שנת 1106 יצא כוח פשיטה מצרי מאשקלון לכוון רמלה ויפו תוך ניצול העובדה שצבא ממלכת ירושלים עסוק היה במערכה בצפון. הגדוד המצרי שמנה כאלף פרשים תקף מחנה של עולי רגל באזור העיר יפו ומשם פנה לרמלה בה היה חיל מצב של 8 אבירים בלבד, לאחר כיבוש העיר יצא מפקד יפו בראש כוח המצב של העיר לקדם את פני הרעה. במארב מתוכנן אליו נפלו הצלבנים הושמד רוב הכוח הצלבני ומפקד יפו ברח אל המחסה של חומות יפו והפרשים המצרים בעקבותיו. בהיעדר אפשרות לצור על העיר פנו המצרים לכוון ירושלים ובדרך תקפו בנאים שעמלו על הקמת מצודה באזור עמק איילון והרגו אותם ואת כוח האבטחה שליווה אותם. משנודע למפקד הגדוד המצרי כי הגוף העיקרי של צבא ממלכת ירושלים נמצא בדרך לירושלים הם בחרו להימלט לאשקלון.^[18]

מסעות המלחמה של העשור השני של המאה ה-12 שחלקם נסתיים בקרבות של ממש בסביבת העיר רמלה ובחוף של יפו נראים כקרבות קטנים בערך במיוחד לאור ההיסטוריה הצבאית הסוערת והעקובה מדם של ממלכת ירושלים לכל אורך קיומה. עם זאת כפי שניתן ללמוד מקרבות אלו ובעיקר מקרב רמלה השני כל התקפה יכלה להסתיים בתוצאה שונה לחלוטין בכל אחד מהעימותים העיקריים נמתחה היכולת הצבאית של ממלכת ירושלים עד לקצה ועיקר כוחה הצבאי הושקע במאמץ - והימור להדוף את הכוחות המצרים שתמיד היו בעדיפות מספרית מכרעת.

סדרת העימותים גבתה מחיר כלכלי כבד ממלכת ירושלים שהתקשתה לממן את הריכוז הצבאי והשבתת הפעילות הכלכלית במדינה, למזלם של הצלבנים המחנות של הצבא המצרי כללו ציוד ואספקה רבים שהיו מכסים ולו חלק מהגרעון. עם זאת לא קשה לדמיין תסריט שונה לקרבות רמלה, מפלה צלבנית אחת הייתה מסוגלת להכחיד את רובו המכריע של הכוח הלוחם בממלכה ולשים סוף לממלכת ירושלים.

המצרים, שמפלות חוזרות ונשנות במשך חמש שנים רצופות התישו את משאביהם וייאשו את נכונותם לקרב מול ממלכת ירושלים הסתפקו בפשיטות בקנה מידה קטן יחסית שסיכנו את מרכז ארץ ישראל ואת התנועה ממישור החוף לירושלים, פעילות זאת תבוא לידי סוף רק לאחר קרב יבנה בשנת 1123 וכיבוש אשקלון בשנת 1153.

עיקר הפעילות המצרית התמקדה לאחר כיבוש אשקלון בהפעלה של הצי שהיה בשליטה מלאה לאורך חופי ארץ ישראל, גם פעילות זאת שהייתה הססנית לא החלטית וללא תכנון אסטרטגי הביא לשמיטת היזמה והיתרון המצרי. כך השתלב שיתוקו של כוח היבשה המצרי באובדן היתרון של הצי המצרי. סיום העימותים בדרום הביא את הפטימים למצב של קיפאון שאפשר לבולדווין להפנות את משאביו ומרצו לכיבוש שאר ערי החוף בשנת 1108 הושמה צידון תחת מצור שנכשל, ובשנת 1110 נכבשה ביירות - עוד מעוז חוף פאטימי למרות ניסיון הססני וחסר תועלת לערוך גיחה מאשקלון לעבר ירושלים על מנת לאלץ את הצלבנים להסיר את המצור. באותה שנה נפלה צידון בעזרת צי נורווגי וכך הושלמה תפיסת כל רצועת החוף הארצישראלי על ידי ממלכת ירושלים הצלבנית.

• הטקטיקה והאסטרטגיה הצלבנית בארץ ישראל
• צבא ממלכת ירושלים
• היסטוריה של ממלכת ירושלים

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.