קפה הלילה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: עיקר הערך הוא ציטוטים של ואן גוך, קצתו השערות וחוות דעת אישית של הכותב, לא כתוב היטב.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: עיקר הערך הוא ציטוטים של ואן גוך, קצתו השערות וחוות דעת אישית של הכותב, לא כתוב היטב. | |
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | וינסנט ואן גוך |
| תאריך יצירה | 1888 |
| טכניקה וחומרים | שמן על בד |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
92.1 ס״מ  |
| גובה |
72.4 ס״מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
נאו-אימפרסיוניזם |
| מספר יצירה |
1961.18.34 (Yale University Art Gallery) |
| מיקום | גלריית האמנות של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, ארצות הברית |
  | |
קפה הלילה (בצרפתית: Le Café de nuit) הוא ציור שמן מעשה ידי הצייר וינסנט ואן גוך, שצויר בספטמבר 1888 בארל.
תיאור היצירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היצירה מתארת את פנים ה"קפה תחנת הרכבת" (Café de la Gare) הממוקם ברחוב למרטין מס' 30 בארל. בעלי בית הקפה, ז'וזף-מישל ורעייתו מארי ז'ינו, דגמנו בנובמבר 1888 עבור ואן גוך וכן דגמנו באותה שנה עבור יצירתו של פול גוגן "אנשי ארל".
ביצירה רואים את בית הקפה ובו יושבים חמישה לקוחות, וכן מלצר. במרכז החדר שולחן ביליארד. מבין חמשת הלקוחות שלושה הם שיכורים, ושניים חסרי בית.
תקרת החדר צבועה בצבע ירוק, קירותיו באדום היוצר ניגוד לתקרה, והרצפה והמנורות בצהוב.
ואן גוך מתאר את ציור התמונה במכתב לאחיו, תיאו, בו הוא כותב כי "בעל הפונדק, ג'ינו, דרש ממנו כסף כה רב (בגין המשקאות ששתה), ועתה הגיע הזמן להתנקם בו באמצעות ציור הקפה".
במכתב מאוגוסט 1988 כתב ואן גוך לאחיו:
היום, ככל הנראה, אני עומד להתחיל לצייר את פנים בית הקפה בו אני מתגורר, לאור הגז, ובשעות הערב. הקפה נקרא כאן "קפה הלילה" (בתי קפה אלה נפוצים כאן), הנשאר פתוח בכל שעות הלילה. "ציפורי לילה" יכולים להישאר שם כאשר אין להם כסף לשלם עבור מקום לינה, או הם שיכורים מכדי למצוא מקום לינה
— [1]
בראשית ספטמבר 1888 במשך שלושה לילות רצופים צייר ואן גוך את התמונה כשהוא ישן בשעות היום[2].
זמן קצר לאחר מכן שלח ואן גוך לאחיו ציור בצבעי מים המדגים את הקומפוזיציה של היצירה.
באותה עת צייר ואן גוך את "מרפסת בית הקפה בלילה", המתארת בית קפה סמוך.
באחד ממכתביו מתאר ואן גוך את היצירה:
ניסיתי להביע את התשוקות הנוראות של האנושות באמצעות האדום והירוק. החדר בצבע אדום דם, וצהוב כהה, עם שולחן ביליארד ירוק במרכזו; ישנן ארבע מנורות בצבע צהוב לימוני, הזוהרות בכתום וירוק. בכל מקום ישנו ניגוד והתנגשות בין הצבעים האדום והירוק, הזרים זה לזה, בדמויות הקטנות של הפוחזים הישנים, בחדר הרקע, בצבע הסגול והכחול. אדום הדם והצהוב - ירוק של שולחן הביליארד, לדוגמה, נוגדים את הצבע הירוק של הדלפק, עליו פרחי ורדים. סינרו הלבן של בעל הקפה, עומד וצופה מפינת החדר, מקבל גוון צהוב לימוני, או ירוק זרחני.
— מכתב ואן גוך לאחיו מיום 8 בספטמבר 1888.
למחרת כתב לאחיו:
בציורי של "קפה הלילה" ניסיתי לתאר את הרעיון שהקפה הוא מקום שבו יכול אדם להרוס את עצמו, להשתגע, או לבצע פשע. מסיבה זו ניסיתי לתאר, כפי שהן, את כוחות האופל במקום הציבורי, בירוק לואי ה-15 וצבע מלאכיט, המתנגשים עם צהוב-ירוק וכחול-ירוק נוקשים, וכל זה באטמוספירה הדומה לתנורים של השטן, בזרחן בהיר.
— [3]
מבקרים שצפו ביצירה ראו בה אחת מיצירות המופת של ואן גוך, והיא הפכה לאחת מהידועות שביצירותיו. בניגוד ליצירות אימפרסיוניסטיות אחרות - ביצירה זו האמן לא מביע עמדה נייטרלית אל העולם, ומנסה להציג את יופיו של הרגע כפי שהוא, אלא האמן משתמש בצבעים ובניגודי צבעים במטרה לעורר אסוציאציות אצל הצופה. ואן גוך התייחס אל הצבעים כאל "צבעים המעוררים סוגסטיות" - או מנסים לעורר רגשות אצל הצופה.
ואן גוך התייחס אל צבעי האדום והירוק של התקרה והקירות כאל צבעים שנועדו לעורר הרגשה של דיכוי, ולמנורות כאל "רהיטים מאיימים".
ואן גוך השתמש ביצירה על מנת לשלם את חובותיו לג'ינו, בעל הבר, המתואר בתמונה. היצירה נרכשה על ידי האספן הרוסי איוואן מורוזוב, אולם נמכרה על ידי השלטונות הסובייטיים בשנות ה-30, ונרכשה על ידי סטיבן קרלטון קלארק, אשר תרם אותה לגלריית האמנות של אוניברסיטת ייל שבניו הייבן.
את שם התמונה ציין האמן מתחת לחתימתו.
יצירתו המתחרה של גוגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]זמן קצר לאחר הגעתו לארל צייר פול גוגן את אותו אתר, ביצירה הנקראת באותו שם. יצירה זו אף היא נרכשה על ידי איוואן מורוזוב והיא מוצגת במוזיאון פושקין שבמוסקבה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
