צנעא

צנעא
**صنعاء**
	פוטומונטז' של צנעא
מדינה	תימן
מחוז	צנעא
תאריך ייסוד	המאה ה-2 לפנה"ס לערך
שטח	126 קמ"ר
גובה	2,250 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	2,957,000 (2015)
‑ במטרופולין	2,167,961 (2012)
‑ צפיפות	7,602 נפש לקמ"ר (2012)
קואורדינטות	15°21′17″N 44°12′24″E / 15.354722°N 44.20667°E
אזור זמן	UTC +3
	http://www.sanaacity.com/
אתר מורשת עולמית
	העיר העתיקה בצנעא
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 4, 5, 6
הערות	אתר מורשת עולמית בסיכון מאז 2015
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת תימן רגילה) עדן איב סעדה סיאון אל-מוכלא תעז אל-חודיידה אל-ע'יט'ה סוקוטרה ערב הסעודית עומאן סומליה ג'יבוטי אר. א. מפרץ עדן ים; סוף; צנעא לחצו כדי להקטין חזרה

צנעא (בערבית: صنعاء, תעתיק מדויק צַנְעַאא') היא העיר הגדולה בתימן. על פי חוקת תימן צנעא היא העיר הבירה, אם כי מקום מושבה של ממשלת תימן עבר לעדן, לשעבר בירת דרום תימן, לאחר כיבוש צנעא על ידי החות'ים. עדן הוכרזה כבירה הזמנית על ידי נשיא תימן עבד רבו מנסור האדי במרץ 2015.

העיר היא בירת מחוז צנעא ומחולקת לעשר יחידות שלטוניות משניות. היא אינה חלק מהמחוז מכיוון שהיא מהווה יחידה מנהלית נפרדת.

צנעא נוסדה במאה ה-2 לפנה"ס או במאה ה-1 לפנה"ס, כמצודה מבוצרת במפגשן של דרכי מסחר. היא נשלטה על ידי ממלכות חמיר וסבא, והחל מהמאה ה-3 הייתה לבירתה של האחרונה. היא הייתה מרכז דתי יהודי ונוצרי ונשלטה על יד ממלכת אקסום ועל ידי האימפריה הסאסאנית. האסלאם הגיע לעיר בתחילת המאה ה-7 והיא הייתה למרכז חשוב להפצתו. השליטה בעיר עברה פעמים רבות בין השבטים והשושלות המקומיות בתימן, והיא נכבשה גם על ידי הממלוכים והעות'מאנים. מאז 1918 העיר היא חלק מתימן העצמאית, על גלגוליה השונים, ומשך רוב הזמן שימשה כבירתה. מרכזה ההיסטורי של העיר הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1986, והיא נבחרה כבירת התרבות הערבית לשנת 2004. כיום העיר נמצאת תחת שליטתם של החות'ים.

גאוגרפיה ואקלים

העיר שוכנת על רמה בגובה של 2,206 מטר^[2] בלב הרי א-סרואת (جبال السروات) במרכז-מערב תימן. מיקומה אסטרטגי במקום בו הרמה נעשית צרה, בצילם של מספר הרי בזלת, שהחשובים שבהם הם ג'בל נוקם (2,892 מטר) ממזרח וג'בל איבאן (3,194 מטר) מדרום. האקלים בעיר יבשתי ומדברי, ומושפע מגובהה של העיר ומריחוקה מהים. משרע הטמפרטורות קיצוני, ומתאפיין בהבדלים משמעותיים בין עונות השנה ובין היום והלילה. בלילות החורף מגיעה טמפרטורת המינימום לסביבות נקודת הקיפאון, ואילו בימי הקיץ היא עשויה להגיע אל 30°C^[3]. כמות המשקעים השנתית הממוצעת מועטה ועומדת על 170 מ"מ בשנה בלבד^[4].

היסטוריה

התקופה הטרום-מוסלמית

צנעא ומאריב - עריה הראשיות של ממלכת סבא (תכלת) בסביבות סוף המאה ה-1

על פי מסורת הדתות האברהמיות, צנעא הוקמה על ידי שם בן נח, לאחר מותו של נח.

צנעא היא אחת הערים העתיקות ביותר ששרדו בתימן ובחצי האי ערב, והיישוב בה החל במאה ה-2 או במאה ה-1 לפנה"ס, כאשר קמה בה מצודת ספר במערבה של ממלכת הסבאים^[5]. שרידי המצודה, המכונה "קסר אלקליס", שוכנים בצדה המזרחי של העיר, וכיוון התפתחותה לאורך השנים היה ממנה לכיוון מערב. המצודה ניצלה את מיקומה האסטרטגי של צנעא החולש על נתיב הסחר המוביל מים סוף במערב אל מאריב (مأرب), בירת הממלכה שבמזרח; ועל אחד מעורקיה של דרך הבשמים, שהובילה מדרום לצפון. מצודה זו, שמשמעות שמה בערבית דרומית עתיקה הוא "מבוצרת היטב", העניקה לצנעא את שמה. העיר נכבשה על ידי ממלכת חמיר בתקופת פריחתה הראשונה, אך ממלכת סבא שבה והשתלטה עליה. במאה ה-3 קם בצנעא ארמון מלכותי, שכונה "ר'ומדאן", ולעיר היה מעמד של בירה שנייה לצדה של מאריב^[6]. צורתו של הארמון הייתה כשל ריבוע, והוא נישא לגובה של שבע או עשר קומות. לפי דיווחי היסטוריונים מוקדמים, כל אחד מקירותיו היה עשוי מאבן בצבע אחר - אדום, ירוק, שחור ולבן - ובארבע פינותיו ניצבו ��רבעה פסלי אריות עשויים ארד.

עם תחילת התפשטותה של ממלכת חמיר השנייה בסוף המאה ה-3 וכיבושה את העיר בשנית, ירדה חשיבותה של צנעא כמרכז שלטוני. החל בתחילת המאה ה-4 נסוגו הדתות הפוליתאיסטיות בתימן מפניהן של דתות מונתאיסטיות, וצנעא הייתה למרכז יהודי. הנצרות חדרה גם היא לאזור לאחר הגעתה של משלחת מסיונרית נוצרית ששלח הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס בשנת 342^[7]. עם זאת היהדות שמרה על מעמדה ומלכי תימן נותרו יהודים משך מאתיים שנים נוספות. עוד קיימות עדויות לקיומה של כת מונותאיסטית ערבית טרום-מוסלמית.

בשנת 525, בסוף מלכותו של מלך חמיר האחרון, יוסף ד'ו נואס, נכבשה צנעא על ידי ממלכת אקסום, אשר השליטה את הנצרות כדת המדינה. המושל האקסומי התגורר בצנעא, ובעיר קמה קתדרלה שנבנתה על ידי שני אדריכלים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, ואשר שלח גם שיש ואבני פסיפס לשם כך. אגדה הופצה כי ישו שהה בעיר בעת גלותו במדבר, וכי הקתדרלה הוקמה במקום בו עצר להתפלל. אורכו של המבנה, שניצב על משטח מורם, הגיע ל-80 מטר, רוחבו עמד על 25 מטר והוא נשא כיפה מכוסה בפסיפס בקוטר של 14.5 מטר. שלטון אקסום בעיר ארך 50 שנים בלבד, ובשנת 575 השתלטה עליה האימפריה הסאסאנית^[8]. הנציב הסאסאני קבע את מושבו בארמון ר'ודמאן, וקיימות עדויות לקיומו של פולחן זורואסטרי כלשהו בעיר. בשנת 628 התאסלם בדהאן, הנציב הסאסאני האחרון בצנעא, ובכך נפתח העידן המוסלמי בעיר^[9].

התקופה המוסלמית

ארמון האימאם על צוק בוואדי דאהר צפונית-מערבית לעיר

בדהאן נותר לשלוט בעיר, ככל הנראה בברכתו של הנביא מוחמד, ובתקופה זו החלה העיר משנה את פניה, ורובע חדש החל קם מצפון וממערב לעיר. המסגד הגדול הוקם סמוך ממערב לארמון ר'ומדאן, שנהרס זמן מה לאחר מכן, ככל הנראה במטרה למחוק את הבניינים המונומנטליים הקודמים בעיר. גורל דומה פקד גם את הקתדרלה. תחילה המשיכו הדתות האחרות להתקיים לצדו של האסלאם, אך לאחר מכן הייתה העיר למוקד להפצתה של הדת החדשה, והופעל לחץ על תושביה להתאסלם. העיר נהנתה מתקופת שקט, אך כאשר עלי בן אבי טאלב מונה לח'ליף, צידדו תושביה במועאויה הראשון. עלי כבש את העיר בכוח, ולאחר מכן שלטו בצנעא מושלים שמונו על ידי הח'ליף, תחילה על ידי בית אומיה, והחל בשנת 750 על ידי בית עבאס. לפי ההיסטוריון אחמד א-ראזי מנתה אוכלוסיית העיר כ-70,000 איש בתחילת המאה ה-9^[10]. בשנת 847 הגיע שלטון הח'ליפות בעיר לסיומו, כאשר משפחת יעפורי המקומית השתלטה על העיר לאחר מצור, וביצרה אותה בחומה. שלטונם של בני השושלת היעפורית נמשך כ-150 שנים, עד שנת 1004. תקופתם הייתה רצופת מאבקים שנמשכו גם לאחריהם, ובמהלכה צנחה אוכלוסיית העיר לשפל. אירועים אלה באו לסופם רק ב-1047, עת נכבשה צנעא על ידי בני השושלת הסולייחית מזביד שנמנתה עם הזרם הפאטמי. השליטים החדשים חיזקו את החומות וקבעו בהן שבעה שערים, שהחשובים שבהם היו "שער ר'ומדאן" בדרום (בשטח "באב אל-ימן" המודרני, מדרום למסגד הגדול), "שער דמשק" בצפון ו"שער א-סבאחה", שכונה לאחר מכן "באב א-סבאב" ונהרס ב-1966. עם זאת, לראשונה זה מאות שנים איבדה העיר את מעמדה כבירה, כאשר הסולייחים קבעו את מרכזם במקום אחר. השלטון בעיר המשיך ועבר בין שבטים שונים, אך למרות זאת נראה כי הסדר הציבורי והשקט נשמרו.

ב-1173 החל סיפוחה של תימן אל ממלכתו של צלאח א-דין. הוא שלח אליה את שני אחיו, בזה אחר זה, ואחד מהם השתלט על העיר בשנת 1189^[11], קבע בה את בירתו והקים לעצמו ארמון שכונה "דאר א-סולטאן". אולם המאבקים על השליטה בעיר נמשכו, עד שב-1228 התבססה בה השושלת הרסולית. הרסולים שלטו במדינה ממעוזם בעיר תעיז, אך צנעא שמרה על מעמדה המרכזי. תקופה זו התאפיינה במאבקים על השליטה בעיר בין הרסולים לבין השבטים הזיידים השיעים, ולבסוף ב-1323 הצליח האימאם הזיידי להשתלט על העיר.

בשנת 1515 נכנע מושל העיר למשלחת ששלחו הממלוכים המצרים אל תימן, והמדינה סופחה למדינה הממלוכית. אולם כעבור שנה נכבשה מצרים בידי האימפריה העות'מאנית, ומשהגיעה הידיעה אל מפקדי הצבא הממלוכי בעיר, הם הכירו בריבונות העות'מאנית בה ועזבו אותה. תושבי צנעא פנו לעזרת האימאם הזיידי, וזה נכנס אל העיר בראש כוחותיו ב-1517. ב-1527 הכתה בעיר מגפת דבר קשה שגבתה את חייהם של 11,000 איש^[12]. שלטונם של הזיידים בעיר החזיק מעמד רק עד 1547, מועד בו אחד משומרי העיר הסגירה לצבא העות'מאני. העות'מאנים בזזו את העיר והרגו 1,200 איש, אולם הזיידים לא אמרו נואש, וב-1626 הטילו מצור על העיר למשך שלוש שנים. לבסוף נסוגו הטורקים מצנעא ובתוך שנים ספורות נוספות השתלטו הזיידים על כל תימן. האימאמים הזיידים החזיקו בעיר עד אמצע המאה ה-19.

מספר אימאמים חלשים, ששלטו במדינה בזה אחר זה בראשית המאה ה-19, הביאו את העות'מאנים לכבוש את תימן בשנית. ב-1849 הוצב חיל מצב טורקי בעיר, אך תושביה התקוממו והרגו את החיילים העות'מאנים. המצב בעיר הידרדר לתוהו ובוהו מוחלט, שהוחמר עקב מלחמות בין-שבטיות, בצורת, ומגפת דבר, ולאחר עשרים שנים לערך הזמינו תושבי העיר את העות'מאנים לשוב אליה ולהשליט בה סדר.

העות'מאנים אכן שבו לעיר ב-1872, אך מרגע זה נאלצו להתמודד עם שבטי ההרים, שפתחו במלחמת גרילה נגדם. ב-1874 מנתה אוכלוסיית העיר כ-20,000 תושבים בלבד, חמישית מהם יהודים, אולם היא שבה והתאוששה והגיעה לכ-50,000 איש בתחילת המאה ה-20. ב-1904 הטילו השבטים התימנים מצור על העיר, והדבר גרם לרעב ולמותה של כמחצית מהאוכלוסייה. ב-1905 שוב הידרדרה אוכלוסיית צנעא לכ-20,000 איש בלבד. הטורקים נסוגו אך שבו והשתלטו על העיר, ושוב הוטל עליה מצור של שבטי ההרים בשנת 1911^[13]. הפעם היה המצור קצר, והסכם שלום נחתם בין הצדדים היריבים. לפי ההסכם חולקה תימן לשתי ישויות - האחת שכללה את צנעא בשליטת העות'מאנים, והאחרת בשליטתם של הזיידים.

אולם סדר זה היה קצר מועד, ולאחר מלחמת העולם הראשונה מסר המושל העות'מאני את העיר לידי האימאם, אשר קבע בה את בירת תימן העצמאית. ב-1948 נרצח האימאם השליט, ובמאבק הירושה שפרץ לאחר מכן נגרמו לעיר ולבתיה נזקים כבדים. בתים הועלו באש והשווקים נבזזו, והאימאם החדש העביר את בירתו לתעיז, שהחזיקה בתואר עד שנת 1962. שלטונם של האימאמים הזיידים בתימן הגיע לסיומו ב-1962, עת הוכרזה הרפובליקה הערבית של תימן, שבירתה צנעא. עם זאת, מלחמת אזרחים שפרצה במדינה ונמשכה עד סוף 1969 הסבה נזקים נוספים לעיר ולמבניה. מאז שמרה העיר על מעמדה כבירה, גם לאחר איחודן של דרום תימן וצפון תימן לרפובליקה של תימן. בשנת 1972 התגלה במסגד בצנעא כתב יד של הקוראן, המתוארך לשנים 645–690 והנחשב לעותק הקוראן העתיק בעולם.

ב-21 בספטמבר 2014, במהלך ההתקוממות השיעית בתימן, השתלטו המורדים החות'ים על צנעא. לכן, מושב ממשלתו של עבד רבו מנסור האדי הועבר לעדן^[14].

כלכלה ותחבורה

העיר היא מרכזו של השלטון בתימן, אך מרכזה הכלכלי והפיננסי של המדינה עדיין שוכן בעדן. כלכלת העיר נסמכת על שירותים, מסחר ותעשיית טקסטיל, והיא משמשת כמרכז לעורף החקלאי שסביבה. עם זאת בשל ניצול לא מבוקר, הולך האקויפר ברמה בה שוכנת העיר ומתדלדל. בנוסף, מנסה ממשלת תימן למתג את צנעא כיעד תיירותי.

בנמל התעופה הבינלאומי "א-רחאבה" (مطار الرحابة الدولي), הממוקם צפונית לעיר, מסלול טיסה בודד (18/36) באורך של 10,669 רגל (3,252 מטר)^[15]. השדה משמש כנמל הבית של חברת התעופה ימנייה (اليمنية), חברת הדגל של תימן, ויוצאות ממנו טיסות לרחבי תימן, המזרח התיכון ומזרח אפריקה, וכן למספר ערים מרכזיות באסיה ובאירופה. מערכת הכבישים בתימן מצומצמת ומוזנחת, ודרכים טובות יוצאות מהבירה רק דרומה לעדן ומערבה לחופו של ים סוף. בתימן אין תשתית או שירותי רכבת, והתחבורה הציבורית העירונית והבין-עירונית מבוססת על שירותי אוטובוסים, מוניות שירות ומוניות.

אוכלוסייה, דת, תרבות וחינוך

גידול האוכלוסייה בצנעא מהיר בשל הגירה פנימית מהאזורים הכפריים, ובשל הריבוי הטבעי במדינה שהוא אחד הגבוהים בעולם^[16]. בשנת 2023 התגוררו בעיר כ-3.29 מיליון בני אדם, בעוד שבשנת 2004 התגוררו בעיר 1,707,531 בני אדם. בשנת 2006 מנתה אוכלוסיית העיר 957,800 איש, בעוד שב-1994 התגוררו בה 746,812 איש בלבד. בשנת 1975 מנתה אוכלוסייתו 134,600 איש בלבד^[17]. בעוד שבשנת 1905 הוערכה אוכלוסיית צנעא בכ-20,000 איש בלבד.

כל תושבי העיר הם מוסלמים, ואוכלוסיית מרכז תימן היא באופן מסורתי שיעית-זיידית, אם כי בעיר חיים גם סונים-שאפעים. לפחות 100,000 מתושבי העיר שייכים לקבוצה חברתית המכונה "אל-אח'דאם" (الاخدام; יחיד "ח'אדם" خادم - "עבד"), או אפרו-ערבים. מוצאה של קבוצה זו, שלה מאפיינים אפריקניים, מיוחס באופן עממי לשלטון האקסומי בעיר במאה ה-6, ולפי אמונה זו, עם הכיבוש הסאסאני נותרו צאצאיהם של האקסומים בתימן והיו למשרתים ולעבדים. האל-אח'דאם מופלים לרעה מבחינה חברתית ותעסוקתית, והם מתגוררים בשכונות מצוקה ובתנאים קשים. בצנעא מדברים בניב הצנעני של הערבית התימנית, הדומה לניבי הבדואים של חצי האי ערב.

בעיר פועלים מספר מוסדות להשכלה גבוהה. "אוניברסיטת צנעא" (جامعة صنعاء) נוסדה בשנת 1970. היא הייתה האוניברסיטה הראשונה בתימן, והיא אחת משבע אוניברסיטאות ציבוריות במדינה. בתחילה כללה רק שתי פקולטות - פקולטה לשריעה ולמשפטים ופקולטה לחינוך. ב-1973 הוקמו פקולטות לאמנות ולמדעים וב-1975 למסחר ולכלכלה. בשנת 2000 כללה האוניברסיטה 17 פקולטות, עשר מהן בבירה והיתר בערים אחרות ברחבי המדינה^[18]. במוסד לומדים כ-80,000 סטודנטים. "אוניברסיטת אל-אימאן" (جامعة الإيمان - "אוניברסיטת האמונה") היא אוניברסיטה פרטית מוסלמית סונית, שנוסדה ב-1995 ובה כ-5,000 תלמידים. המוסד ממומן על ידי חלק ממדינות המפרץ הפרסי ועל ידי ערב הסעודית, ונחשב למוקד לאידאולוגיה ולפעילות קיצונית, ובכלל זה נחשד גם בקשרים עם ארגוני טרור^[19]. אף על פי שמו של המוסד, אין מדובר באוניברסיטה במובן המקובל של המילה, אלא במעין מדרסה מודרנית. ל"אוניברסיטה הלבנונית הבינלאומית" (الجامعة اللبنانية الدولية) קמפוס בצנעא ובעדן. בקמפוס פקולטות למדעי הרוקחות, להנדסה, למנהל עסקים, לאמנות ולמדעים, ושפת ההוראה בה היא אנגלית^[20].

בעיר תשע קבוצות כדורגל החברות בהתאחדות הכדורגל של תימן, והחשובות שבהן הן "אל-ירמוכ" (اليرموك) שנוסדה ב-1978 ו"אהלי צנעא" (أهلي صنعاء) שנוסדה ב-1952^[21]. שני אצטדיוני הכדורגל של העיר הם "עלי מוחסן" (علي محسن) שבו מקומות לכ-25,000 צופים^[22] ו"מדינת א-ת'אורה א-ריאדיה" (مدينة الثورة الرياضية או Althawra Sports City) שנחנך ב-1986. אצטדיון זה שמשמש כאצטדיון הלאומי יכול להכיל עד 30,000 צופים^[23].

העיר העתיקה

מוחמד אבן אידריס א-שאפעי (765-820), שביקר בעיר מספר פעמים, אמר עליה כי:

"חובה לראות את צנעא, יהא המסע ארוך כשיהא; אף ייתש כוחו של גמל חסון, ורגליו ילאו מדרך"^[24].

גם הנוסע הפרסי אחמד אבן רוסתה כתב לאחר שנת 903:

"צנעא היא העיר של תימן - אין ברמת תימן, ולא בתהאמה^[25], ולא בחיג'אז, עיר גדולה או מאוכלסת ממנה... או שמוצאה כה נעלה..."^[26].

העיר העתיקה של צנעא מוקפת חומה והיו קבועים בה שבעה שערים, חלקם נהרסו לאורך השנים, אך הידוע בהם, "באב אל-ימן" ("שער תימן"), שרד.

בשנת 1982 התגוררו ברובע העתיק כ-45,000 תושבים, שחיו בצפיפות ובתנאים ירודים^[27]. עוד סבלה העיר העתיקה ממלחמת האזרחים שהתרחשה בתימן בין השנים 1962–1969, מתנועה כבדה של כלי רכב, מבנייה לא מתוכננת של מבנים חדשים, ומבעיות קשות של הצפות וניקוז לקוי, שערערו את יסודות המבנים. בשנת 1984 הקימה ממשלת תימן את "הארגון הכללי לשימור צנעא העתיקה". למרות מצבה הקשה, הוכרזה העיר ההיסטורית כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 1986, וזאת בזכות מאות המבנים המסורתיים שהשתמרו בה. בין נימוקי ההכרזה נאמר כדלקמן:

"צנעא הייתה נושבת במשך למעלה מ-2500 שנים. במאות השביעית והשמינית הייתה העיר למרכז חשוב בהפצת האסלאם. מורשת היסטורית ופוליטית זו ניכרת ב-103 מסגדיה (של העיר), ב-14 בתי המרחץ שבה ובלמעלה מ-6,000 בתיה, שנבנו כולם לפני המאה ה-11. בתי הקומות הרבים של העיר, שנבנו מבוץ, מוסיפים ליופיה"^[28].

הרובע שוחזר לבסוף בשנת 1995, פעולה שזכתה בפרס אגא חאן לאדריכלות^[29]. בין היתר רוצפו כמחצית מרחובותיו באבן בזלת שחורה ובאבן גיר לבנה, מערכות אספקת המים והביוב שופצו, ובתים היסטוריים וחומות הבוץ של העיר שוחזרו.

המבנים ההיסטוריים בעיר, שחלקם נישאים לגובה של עד תשע קומות, מצופים באדמה ומעוטרים בעיטורים לבנים המדגישים את הפתחים בקירותיהם ומסמנים את המעברים בין הקומות. הם בנויים בצורה מסורתית מאבן, מלבנים או מלבנות בוץ, או משילובם של כל אלה. קומת הקרקע משמשת לאחסון ולמגורי חיות בית, ולעיתים אין קבועים בה חלונות. גרם מדרגות מוליך אל הקומות העליונות, שבהן שוכנים אולם משותף מרכזי, דיוואן המשמש באופן בלעדי להתכנסות המשפחה ולאירועים חגיגיים, וחדרי המגורים, שמספרם עשוי להגיע עד שישים. בקומה העליונה נמצא חדר המכונה "מפראג'" ומיועד לפגישות הגברים בשעות אחרי הצהרים. על הגג שוכן פעמים רבות מכל לאחסנה ולאספקה של מים. המטבח, השירותים, ופעמים רבות גם באר, שוכנים בחצרות הבתים. עם האתרים הידועים בעיר נמנים המסגד הגדול, שער באב אל-ימן ושוק המלח.

בשנת 1972 אמר במאי הקולנוע האיטלקי פייר פאולו פאזוליני: "מנקודת מבט אדריכלית, תימן היא המדינה היפה בעולם, וצנעא היא ונציה של העולם הערבי."

יהודי צנעא

ערך מורחב – יהדות צנעא

מסורת הייתה בידי יהודי צנעא שהם שהקימו את העיר בג'בל נוקם המשקיף עליה (בשרידים ארכאולוגיים שם נמצאו כתובות יהודיות). יהודי תימן כינו את העיר גם בשם "אוּזָל" (בעיקר בשירים), על פי האמור בספר בראשית:

"וְיָקְטָן יָלַד, אֶת-אַלְמוֹדָד וְאֶת-שָׁלֶף, וְאֶת-חֲצַרְמָוֶת, וְאֶת-יָרַח. וְאֶת-הֲדוֹרָם וְאֶת-אוּזָל, וְאֶת-דִּקְלָה. וְאֶת-עוֹבָל וְאֶת-אֲבִימָאֵל, וְאֶת-שְׁבָא. וְאֶת-אוֹפִר וְאֶת-חֲוִילָה, וְאֶת-יוֹבָב; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי יָקְטָן".

— בראשית, י', כ"ו–כ"ט^[30]

רשימה דומה נזכרה גם בדברי הימים א', א', כ"א, ולרב סעדיה גאון יוחס פירוש הפסוק כמתייחס ל"דמאר וצנעא וצעדה", שלוש ערים ידועות בתימן, בהם היו ריכוזים יהודיים משמעותיים^[31]. אולם הכינוי "אוזל" או "אזאל" רווח גם בקרב לא-יהודים. בין אם דבר זה נכון ובין אם לאו, יהודים התגוררו בעיר כבר בתחילת המאה ה-4 וייתכן שאף לפני כן. צנעא הייתה מרכז יהודי בתקופת שלטונה של ממלכת חמיר, והיהדות הייתה דתם של מלכיה. המלך יוסף ד'ו נואס, שליטה האחרון של ממלכת חמיר בתחילת המאה ה-6, ידוע במיוחד בהיותו יהודי קנאי. לפי א-ראזי ניצב בית הכנסת היהודי לאחר כיבוש העיר על ידי אקסום בסמוך לקתדרלה, ויהודים המשיכו והתגוררו בעיר במשך כל ימי הביניים ולאחריהם, ולמעשה עד לעלייה ההמונית לישראל החל בשנת 1949.

יהודי צנעא היו בעיקר אמנים ובעלי מלאכה, אך רבים עסקו במסחר. כרבע עד שליש מהם נחשבו אמידים במונחים המקומיים, וחלקם היו בעלי ממון והחזיקו בבעלותם רכוש לא רק ברובע היהודי, אלא ברחבי העיר ומחוץ לה. מאחר שהיהודים היו משוחררים מנאמנות שבטית, הם נחשבו בדרך כלל בעיני האימאמים לנאמנים, ואלה אף פנו אליהם פעמים רבות בבקשות מימון ותמיכה. לכן היה היחס ליהודים בצנעא הוגן בדרך כלל, אם כי מדי פעם הם סבלו מגזרות שונות, כמו בתקופת חוסר השקט באמצע המאה ה-13. בגירוש מוזע ב-1679 גורשו יהודי צנעא מהעיר ורכושם הוחרם. הם הורשו לשוב אליה לאחר מספר שנים, אך נאסר עליהם להתגורר בעיר העתיקה, וכך קם הרובע היהודי. הרובע נודע בשם "קאע אל-יהוד", ושכנו בו 14 בתי כנסת ושוק משלו. גם ב-1761 התנכל אחד מהאימאמים ליהודים, ובמצוותו נהרסו כל בתי הכנסת ונאסר על בתי יהודים להתנשא לגובה של יותר מתשעה מטרים. בתי הכנסת נבנו לאחר מכן מחדש, אולם בתי היהודים נותרו נמוכים. דיווחים מהמאות ה-19 וה-20 ציינו כי יהודי העיר מנו כחמישית מהאוכלוסייה, היינו בין 4,000 ל-12,000 איש בהתאם לתקופה. בשנת 1875 דווח על 25 בתי כנסת בעיר^[32]. כ-2,500 מיהודי תימן עלו לארץ ישראל בעליית אעלה בתמר בשנים 1881–1882, בהם גם יהודים מצנעא.

הקהילה היהודית בצנעא חוסלה עם עלייתם של יהודי תימן לישראל בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וברחבי המדינה כולה מתגוררים בראשית המאה ה-21 כ-300 יהודים בלבד. בבתי הרובע היהודי, שנחשבו ליוקרתיים ביחס לבתים הגבוהים והצפופים של העיר העתיקה, התיישבו מוסלמים, ובשנת 1982 התגוררו ברובע היהודי של העיר כ-3,000 איש^[33].

בצנעא פעלו מספר ישיבות ידועות לאורך הדורות, ובהן בית אלשיך, בית שרעבי וכמו כן היה גם קיבוץ ת"ח באלמדרש, כאשר עליהן ועל כל גלילות תימן מנצחת הישיבה שהייתה בבית הכנסת בית צאלח הידועה גם בשמה השני הישיבה הכללית. על רבניה וחכמיה של העיר בדורות האחרונים נמנו בני משפחת שמן - הרב שלום שמן, הרב יוסף שמן. בני משפחת קורח -הרב יוסף קורח, הרב יחיא קורח והרב עמרם קורח; בני משפחת קאפח - הרב יחיא קאפח, הרב יוסף קאפח והרב דוד קאפח; הרב יחיא יצחק הלוי, הרב חיים כסאר, הרב סעיד עוזרי, הרב אהרן הכהן, הרב סלימאן קארה, הרב אברהם אלנדאף, הרב דוד גמאל, הרב אברהם הכהן, הרב דוד חותר ורבים אחרים. מאז ומעולם היוו ישיבותיה מוקד לבואם של גדולי תורה שחיו מחוץ לעיר כמו רבי שלום שבזי שחי לפני למעלה משלוש מאות שנה, ועד הדור האחרון לגלות כמו הרב יחיא נחום והרב ישראל עוזרי.