מלחין או קומפוזיטור הוא אדם העוסק בהלחנה, יוצר מוזיקה, לרוב תוך שימוש בייצוג מוזיקלי כדוגמת תווים.
בזמן תחילת התפתחות המוזיקה האירופאית הקלאסית, תפקיד המלחין לא היה חשוב יותר מאשר תפקיד המבצע. שימור יצירות אינדיבידואליות לא נעשה כמעט כלל ומוזיקאים מבצעים שינו יצירות תכופות. לעומת זאת, כעבור זמן, הייצוג המוזיקלי שנכתב על ידי המלחין קיבל חשיבות כשל הוראות נוקשות, מהם למבצעים אסור לסטות ללא סיבה.
המלחין מתייחס ביצירותיו גם להוראות הביצוע המוזיקליות, שאותם הוא משאיר על מנת שהמבצעים את יצירותיו בעתיד ידעו כיצד הוא רצה שיצירותיו יישמעו. הלחנה היא פעולת חיבור מוזיקה, אם בתווים, ואם באלתור (אימפרוביזציה). מחבר המוזיקה לא חייב להיות מלחין במקצועו. מוזיקה יכולה להיכתב לכל הרכב שהוא, מכלי יחיד ועד לתזמורת, קאמרית או סימפונית, וכל ההרכבים האפשריים שבין שני קצוות אלה.
מלחין צריך להכיר את תכונות הכלים שהוא כותב להם, סגולותיהם ומגבלותיהם. מלחינים רבים נוהגים להלחין ליד הפסנתר, הודות לאפשרות שהוא מציג לשימוש ברב-קוליות, כלומר, בהשמעת ההרמוניה. מלחינים רבים כתבו לפסנתר ואחרים עיבדו את יצירותיהם לתזמורת מלאה (לדוגמה, "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי בתזמור מוריס ראוול, לפי הזמנת סרגיי קוסביצקי).
דבר מקובל הוא לעבד יצירות שנכתבו לכלי אחד לכלי אחר, ויש יצירות שנכתבו מלכתחילה לכמה צירופים אפשריים – כינור ופסנתר או חליל ופסנתר, למשל. דוגמה ידועה היא ה"סונאטה ארפג'ונה" של שוברט, שנכתבה בשנת 1823 לכלי מיתר מוזר ומיוחד במינו, שהמציא גאורג שטאופר שנה קודם לכן. הארפג'ונה היה בעל שישה מיתרים, כלאיים של צ'לו וגיטרה, ונעלם מחיי המוזיקה לאחר שנים לא רבות. כיום מבצעים את היצירה בכלים המתאימים לאופיה, ויולה, צ'לו או קלרנית, בליווי פסנתר.
פרוטין (1160–1225). הוא היה החבר המפורסם ביותר באסכולת נוטרדאם לפוליפוניה הוא היה בין המלחינים הספורים מתקופתו, ששמם נשמר ואפשר לקשר אותו בוודאות ליצירות אינדיבידואליות, הודות לעדותו של סטודנט אלמוני בקתדרלת נוטרדאם.
גיום דה מאשו (1300–1377). מאשו היה והנו המלחין המהולל ביותר של המאה ה-14. הוא חיבר בקשת רחבה של סגנונות וצורות ותפוקתו הייתה עצומה. כמו כן, היה המייצג המפורסם והחשוב ביותר מבחינה היסטורית של התנועה המוזיקלית הידועה בשם ארס נובה.
יוהנס צ'יקוניה (1370–1412). היה מלחין ותאורטיקאי מוזיקה מסוף ימי הביניים. אפשר שבאי-אילו רשומות ביוגרפיות צורפו פרטי חייו לאלה של אביו, שנשא אותו שם, ומכאן אי-הוודאות בנוגע לשנת הולדתו. כל יצירותיו של המלחין מתוארכות, על פי הסברה, לאחר 1390.
אלכסנדר אגריקולה (1446 – (1506). היה מלחיןפלמי מתקופת הרנסאנס. כחבר נכבד בגראנד קאפלה, המוסד המוזיקלי של בית הבסבורג, היה אגריקולה מלחין בעל-שם בסביבות 1500 והמוזיקה שלו נפוצה ברחבי אירופה. אגריקולה כתב בכל הסגנונות החשובים של תקופתו, במוזיקת קודש ובמוזיקה חילונית.
ז'וסקן דה פרה (1440–1521). מלחין מהאסכולה הפרנקו-פלמית בתקופת הרנסאנס. דה פרה היה אחד המלחינים המשפיעים ביותר במוזיקה הקלאסית, שכן היה נערץ בעולם המוזיקה הן בחייו והן לאחר מותו. הוא הוסיף הרבה דמיון לאמנות ההלחנה והטביע את חותמו יותר מכל מלחין אחר לפניו.
יאקופו פרי (1561–1633). היה מלחין וזמראיטלקי בתקפת המעבר בין סגנון תקופת הרנסאנס לזה של תקופת הבארוק. נהוג לראות בפרי את ממציא האופרה, כמי שחיבר את היצירה הראשונה הנקראת אופרה בימינו, "דפנה" (בסביבות 1597) ואת האופרה הראשונה ששרדה עד היום, "אאורידיצ'ה" (1600).
הנרי פרסל (1659–1695). מלחין מתקופת הבארוק, נחשב לאחד מגדולי המלחינים באנגליה – למעשה, רבים רואים בו את המעולה מכל המלחינים ילידי אנגליה. פרסל מיזג בכתיבתו יסודות סגנוניים איטלקיים וצרפתיים, אבל עיצב סגנון אנגלי מיוחד במינו של מוזיקת בארוק.
לודוויג ואן בטהובן (1770–1827). היה מלחין ופסנתרןגרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה החולפת בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. שמו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל. בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול היה לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בני תקופתו ונחשב גם למביש בזמנו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהוא חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו.
יוזף היידן (1732–1809). מלחיןאוסטרי, מחשובי המלחינים בתקופה הקלאסית. נולד ברוהראו ומת בווינה. היידן, תושב אוסטריה כל חייו, עשה את רוב הקריירה שלו כמוזיקאי החצר של משפחת אסטרהאזי באחוזתם הנידחת. הבידוד שנכפה עליו ממלחינים אחרים וממגמות במוזיקה עד סמוך לסוף חייו הארוכים, אילץ אותו, כפי שביטא זאת, "לגלות מקוריות".
וולפגנג אמדיאוס מוצרט (1756–1791). היה מלחיןאוסטרי. מספר היצירות אותן חיבר במשך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מעמידות אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים. מוצרט הלחין במשך 35 שנות חייו 637 יצירות ידועות, אשר מקוטלגות ברשימת קכל מ-K.1a עד K.626. המוזיקה אשר חיבר הושפעה, אמנם, ממלחינים אחרים, הבולטים בהם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד מהמלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה אשר חיבר שימשה השראה רבה ובולטת לשורת מלחינים (בכללם הגדולים והידועים ביותר).
פרנץ שוברט (1797–1828). מלחיןאוסטרי. בחייו הקצרים הספיק לכתוב שוברט 9 אופרות, 7 מיסות, 9 סימפוניות, 15 רביעיות, 2 חמישיות, 3 שלישיות, חיבורים רבים לפסנתר (סונאטות, כלי סולו, דואטים ועוד) וכ-600 שירים. שוברט היה מיוצריו החשובים של הליד (השיר האומנותי הגרמני), בו מתמזגים המנגינה, הפסנתר והמילים לכלל אחדות מלאת הבעה. ביצירתו של שוברט בולט המעבר מהתקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.
ריכרד וגנר (1813–1883). היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאיגרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה. יצירתו של וגנר, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת על המרקם המורכב שלה, והסגנון המוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי.
ארנולד שנברג (1874–1951). היה מלחין ותאורטיקן מוזיקהאוסטרי-יהודי. שנברג שינה ללא הכר את הכללים הידועים לכתיבת מוזיקה, ויצר תחתם כללים חדשים, בבטלו את ההיררכיה הטונאלית הטבעית המוצבת בבסיסה של כל מוזיקה ידועה. כרבים מבני דורו, חש גם הוא את המיצוי שאליו הגיעה השיטה הטונאלית, הנהוגה מימיו של באך, כשבאה לקצה גבול יכולתה ביצירות של המלחינים מהתקופה הרומנטית המאוחרת.
קלוד דביסי (1862–1918). היה מלחיןצרפתי. דביסי השתייך לזרם האימפרסיוניסטי במוזיקה, לצדם של מלחינים כמו ראוול וגריפס, אם כי התנגד התנגדות נמרצת לכינוי "אימפרסיוניזם" בהקשר מוזיקלי. הוא הנציג המובהק ביותר של זרם זה במוזיקה, ונחשב כמייסדו.