עקומת פיליפס

עקומת פיליפס מתארת את הקשר ההפוך בין אינפלציה לאבטלה.

מקורה של עקומת פיליפס במחקר אמפירי של הכלכלן הבריטי אלבן פיליפס שפורסם ב-1958. במחקרו מצא פיליפס קשר סטטיסטי הפוך בין עליות שכר נומינליות ושיעור האבטלה בבריטניה בין השנים 1861 ו-1957.

ב-1960 ניסחו פול סמואלסון ורוברט סולו את תגליתו של פיליפס מחדש על ידי החלפת השינוי בשכר בשיעור האינפלציה. בכך הביאו את העקומה לצורה הפשוטה והמוכרת כפי שהיא מוצגת בתרשים. כמו כן אישרו בעבודתם כי גם בארצות הברית קיים הקשר המגולם בעקומה במציאות. כלכלנים נוספים אישרו את תקפותו בארצות אחרות.

הקשר האמפירי בין אבטלה לאינפלציה שולב במודל הקיינסיאני על ידי כלכלנים נאו-קלאסיים כסמואלסון וריצ'רד ליפסי. ההצדקה התאורטית לקיומו היא שבמצב של אבטלה גבוהה, חברות תעשייתיות שרוצות לייצר יותר כדי לענות על ביקוש גבוה צריכות להעלות את שכר העבודה שהן מציעות פחות מאשר היו צריכות בהינתן שיעור אבטלה נמוך יותר. ההפך גם הוא נכון: במצב של אבטלה נמוכה או כשאין אבטלה בכלל יאלצו התעשיינים להאיץ את קצב עליית השכר כדי להתחרות על מעט העובדים הזמינים.

הסבר מקובל נוסף הוא כי ברמת אינפלציה גבוהה השכר המשולם לעובדים קבוע נומינלית על פי החוזה האחרון שנחתם בין העובדים למעביד, בעוד שהמעביד מעדכן את מחיריו לאינפלציה. כך שהערך הכלכלי המתקבל מכל עובד גבוה יותר שכן שכרו נשחק על ידי האינפלציה בעוד שהתוצר שהוא מייצר נמכר בערכו הריאלי, כך שהביקוש לעובדים גדל.

למיזוג העקומה אל תוך המודל הייתה השלכה מעשית חשובה: הוא נתן בידי קובעי מדיניות כלכלית את האפשרות להשתמש בהוצאה ממשלתית להעלאת הביקוש המצרפי על מנת להוריד את שיעור האבטלה במשק על חשבון אינפלציה גבוהה. לחליפין יכולה הממשלה לנקוט במדיניות הפוכה ולהשיג יעד של אינפלציה נמוכה במחיר של אבטלה גבוהה על ידי צמצום הוצאות הממשלה או העלאת מיסים.

הגאות הכלכלית בשנות ה-60 של המאה ה-20 אישרה את תחזיותיה של התאוריה; מדינות רבות נהנו מאבטלה נמוכה וצמיחה גבוהה במחיר של אינפלציה גואה. בחלק מהמקרים היה זה פרי מדיניות ממשלתית מכוונת אך בארצות הברית, למשל, הייתה זו תוצאת לוואי של מלחמת וייטנאם שכפתה על ממשל ג'ונסון מדיניות פיסקלית מרחיבה.

ערך מורחב – סטגפלציה

בשנות ה-70 של המאה ה-20 נקלעו מדינות מתועשות רבות למצב הנקרא "סטגפלציה", שלא תאם את תחזיותיהם של פיליפס וסמואלסון משום ששיעורי האינפלציה והאבטלה היו שניהם גבוהים בעת ובעונה אחת. כלכלנים מונטריסטים כמילטון פרידמן תקפו את עקומת פיליפס ואת הגישה הגורסת כי ניתן באמצעות מדיניות מוניטרית מרחיבה להשיג שיעור אבטלה נמוך וצמיחה גבוהה לאורך זמן.

רוב הכלכלנים חדלו לראות בעקומת פיליפס בצורתה הראשונית ייצוג נאמן של המציאות. המחוונים הכלכליים הוכיחו שהקשר בין אינפלציה לתעסוקה מורכב יותר.

השערת "שיעור האבטלה הטבעי", אותה הציג פרידמן ב-1968 היא הכללה של התאוריה המגולמת בעקומת פיליפס. לפיה יש להבדיל בין הטווח הקצר בו נע המשק על העקומה, לטווח הארוך בו תתרחש תזוזה של העקומה אשר תביא בשיווי משקל את המשק לרמת התעסוקה המקורית. רמה זו היא שיעור האבטלה הטבעי הנגזר מקיומם של פרטים שלא רוצים או לא יכולים לעבוד.

לפי פרידמן, עקומת פיליפס לטווח הארוך היא למעשה קו אנכי. מדיניות פיסקלית מרחיבה או מצמצמת תביא לשינויים בשיעור האינפלציה אך לא ברמת התעסוקה.

המנגנון שיביא לתזוזה של העקומה ולחזרה לשיעור האבטלה הטבעי הוא הסתגלותם של הפרטים לרמת האינפלציה החדשה. פרידמן מסתמך על כך שלעובדים יש ציפיות רציונליות והם ישנו בטווח הארוך את הביקוש לעבודה בכל רמת שכר נתונה בהתאם לאינפלציה ולערך הקנייה האמיתי של שכרם.

כלכלנים אחרים דחו את ההסבר של פרידמן כי העובדים סובלים מאשליית כסף בטווח הקצר ולכן מוכנים לעבוד יותר. לדעתם, מה שנותן לעקומת פיליפס את צורתה לטווח הקצר הוא היכולת של עובדים במצב של אבטלה נמוכה לסחוט באמצעות איגודיהם שכר גבוה יותר מהמעסיקים. המעסיקים מעבירים את העלויות לצרכן בצורת העלאת מחירים.

המחלוקת התאורטית בין אלה לאלה היא בעיית ביצה ותרנגולת. האם עליית מחירים גורמת לאבטלה נמוכה או ההפך? בשני המקרים התוצאה זהה: יחס הפוך, לפחות בטווח הקצר בין אינפלציה לאבטלה.

הגישה הרווחת במחקר הכלכלי של תחילת המאה ה-21 היא קבלת התזוזות של העקומה מעת לעת. מחקרים בארצות הברית, למשל הראו כי עקומות שונות מתאימות למידע המקובץ של תקופות בנות כעשור.

העובדה שעקומת פיליפס זזה אין פרושה בהכרח ששיעור האבטלה הטבעי אכן קיים וקבוע כפי שסבר פרידמן. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 היה שיעור האבטלה בארצות הברית נמוך מ-4 אחוזים, הרבה מתחת לאומדנים המקובלים באותה עת של שיעור האבטלה הטבעי באמריקה.

ישנם כלכלנים הסבורים כי הקשר הנכון אינו בין שיעור האינפלציה לשיעור האבטלה אלא בין שיעורי השינויים שלהם בהתאמה.

הבחירה המשתמעת מעקומת פיליפס בין יציבות מחירים לאבטלה נמוכה היא במהותה פוליטית משום שהמדיניות האופטימלית עבור סקטור אחד אינה בהכרח מיטיבה עם אחרים.

בישראל כמו ברוב מדינות המערב, שני משתני החלטה עיקריים קובעים את מיקום המשק על העקומה:

• המדיניות הפיסקלית הנקבעת על ידי הממשלה ובעיקר הגרעון התקציבי שלה.
• שער הרבית הנהוג במשק ונקבע על ידי הבנק המרכזי.

הממשלה רואה בדרך כלל לנגד עיניה את צמצום האבטלה ועידוד הצמיחה כמטרה עליונה ואילו הבנק המרכזי מעדיף לשמור על יציבות מחירים. לצידו של נגיד הבנק עומדת הטענה המונטריסטית: בין כה וכה לא ניתן להשיג צמיחה ארוכת טווח באמצעות אינפלציה. הממשלה יכולה לטעון, לעומת זאת כי ההשפעה לטווח קצר עשויה לארוך מספר שנים ולהביא תועלת רבה למשק.

מדיה וקבצים בנושא עקומת פיליפס בוויקישיתוף

• אינפלציה ועקומת פיליפס באתר ההיסטוריה של המחשבה הכלכלית.
• הרצאת הנובל של מילטון פרידמן בה הוא מתאר את התפתחות המחקר בנושא.
• ניתוח עדכני של נתוני האבטלה והאינפלציה בארצות הברית מטעם הבנק המרכזי של ארצות הברית, 2002.
• עבודה של מחלקת המחקר של בנק ישראל מ-2004 האומדת את שיעור האבטלה הטבעי בישראל.
• עקומת פיליפס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)