סיפורי סתיו צבעי שלכת

	יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

סיפורי סתיו צבעי שלכת

מידע כללי
מאת	אמנון שמוש
שפת המקור	עברית
הוצאה
הוצאה	מודן
תאריך הוצאה	1995
מספר עמודים	105
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001333886

סיפורי סתיו צבעי שלכת ספר מאת אמנון שמוש, שיצא לאור בהוצאת מודן ת"א בשנת 1995.

המסר ששמוש מנסה להעביר חבוי מאחורי סגנון מקושט ואלגנטי, הוא שהפתרון לסכסוך עם הערבים איננו בעוד מלחמה, אלא בניסיון שלנו להכיר את התרבות הסובבת אותנו.

הספר כולל מספר סיפורים. המנשר הפוליטי של שמוש בא לידי ביטוי באופן מובהק בסיפור "שוב בביירות", שבו שמוש מתאר את סבלם של הלבנונים מהישראלים.

בנו של המספר לא הכיר את עליי שם שהה המספר בתקופת מלחמת העצמאות. בקטע חי וקצרצר הוא מתאר בצורה ברורה את הפער המסוכן הזה: "עליי, פרץ מפי, בלי מחשבה: 'וואלאק, זה חלום של מקום! פעם אספר...' והוא קטע אותי ברוגזה 'אתה והחלומות שלך, אבא! אתה והסיפורים! זה ח'רא של מקום. זה גיהנום!' ולשמע שתיקתי הוסיף כאילו הסבר 'זה ג'האנאם, תאמין לי. אבל אף מילה לאמא!' אף מילה למורגנשטרן - הבטחתי לו, מנסה לצחוק; ולהצחיק" (עמ' 43).

בקטע הזה מתאר שמוש מה להוט הוא אל זיכרונותיו בבית-הכנסת שהכיר בעליי, אל הידוריו, אל מלון תל אביב, ששינה את שמו ל"פרחי לבנון", עם הטאלייה וכנאפה וריחות לחם-בעאג'ין. איזה זיכרונות נפלאים עולים במוחו, והשם הזה מעורר בו את הריר ואת הטעם. שמוש מכוון אותנו אל המקורות. בכוונה תחילה הוא מביא ביקורת על הישראלי שהחליף בעצת הרופאים את "אכֹל ושתֹה" ב"ראֹה וקנֹה". ונוגע בנקודה כואבת של "ארדוף אשיג אחלק שלל. תמלאמו נפשי. תורישמו ידי". מכאן נובע החשש ששמוש רומז עליו, שיש כבר שני עמים במדינתנו, עם שרוצה שלום בלי אלימות ועם שרוצה שלום אך אינו בוחל באלימות ובכיבוש. ויש משהו שצריך לקחת בחשבון, כאשר עושים חשבון נפש, בעניין ההלכה שמאפשרת ומאשרת רצח.

לדבריו, משהו צריך להשתנות ביהדות, במקורות. כדי למנוע את הספק. לא יעזור שיעמדו אנשים בחוצות ויצעקו ויזעקו עד לב השמים שדתנו והדת המוסלמית הן דתות של אחווה ואהבה. זה הרי לא ישנה את ההלכה ואת המקורות המרשים לרצוח ונותנים לרוצחים מחסה. יש להסיר את הטעויות בתוך המבנה של היהדות עצמה ושל האסלם, באותן נקודות העוסקות ברצח של אנשים שאינם מאמינים באלוהים.

שמוש איננו מתעלם מן התרבות והמסורת היהודית, להפך. בסיפור "מעשה אבות", הוא מביא אמונה באלוהים ובחסדו כמרכיב מרכזי. זהו סיפור המזכיר את מחקרו וספרו של שמוש בנושא "הכתר"^[1]. הוא מתאר כיצד תרבות עוברת מאב לבנו, בהתנהגות עם נשים ובתקווה לתמיכת האל הבלתי-נראית. כיצד הכיסוי עם חמש ח'אמסות, אחת בכל פינה ואחת בלב המעגל האמצעי, עובר מדור לדור ככלי של תרבות, והופך להיות קמע לחיים טובים ובריאים, אפילו באותו תהליך כואב של התבוללות החלבים במקסיקו.

שמוש מרחיק לכת ביכולתו לכבד את המסורת ואת התרבות היהודית. בסיפור "אחד שעלה" הוא נוגע בעלייתו לגדולה של אחד שנחשב עלוב - מחכמי ארם-צובא היה ודרכו הצנועה בירושלים. כיצד החל ככבשה שחורה בחלב אשר בסוריה, כיצד עבר מדורי גיהנום שם וכיצד מצא את דרכו משם לירושלים, אל הכותל. אל לימודי הקדושה, העמקתם ודבריו שהיו כה ערבים לאוזני כל שומעיו.

במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בסיפור: "קרבן" הלא הוא מרדוך הקורבן הראשון של האינתיפאדה. שמוש מתאר בעדינות ובעדנה את מהלך חייו של האיש, על קשייו וניצחונותיו, על סבלו והצלחותיו, על אשתו הטבחית ונשותיו המסעירות, הוא גורר אותך להזדהות עם התרבות המזרחית על מאכליה, מטעמיה הססגוניים, לבושיה ומנהגיה. אך כאשר אתה שומע את דבריו של המצרי, המתנפל על הפלסטיני, בדרך מקהיר לאלכסנדריה, אתה חש שוב במניפסט הפוליטי הברור של שמוש. "אתם הפלסטינים עוד מעיזים לדבר?! - התנפל עליו המצרי - שלושים שנה אכלנו את כל הח'רא בגללכם ואתם לא נקפתם אצבע. בניתם בתים יפים בכפרים והתעשרתם בנסיכויות המפרץ, כשאנחנו שיעבדנו את הכלכלה ואת העתיד שלנו בידי הרוסים, רק כדי לקבל נשק ולהילחם את מלחמותיכם. ומה הייתה תרומתכם שלכם? אפס! ליקקתם לישראלים את התחת וליקקתם ממדינות ערב את כל הדבש, בעוד אנחנו יוצאים למלחמות לא לנו וחיים בעוני ובמחסור. אתה שם משתכר בחודש מה שאני משתכר בשנה. הגיע היום שתיקחו את גורלכם בידיכם. לא נשפוך עוד את דמנו במקומכם. אם אין לכם נשק, הילחמו באגרופים. אם אין לכם פגזים הילחמו באבנים. אז מה אם אתם חלשים? לציונים לא היו אווירונים ולא היו טנקים כשהם רמסו אתכם וגרשו את האנגלים. אז תפסיקו כבר לבכות ותראו לעולם שאתם מוכנים למות עבורה".

כך מתאר שמוש כיצד בשנת 1987 הגיעו לאוזניו המבינות ערבית, ידיעות על תחילת מלחמת האבנים. אך יחד עם זאת, שמוש איננו מתעלם מן האלימות בדבריו של המצרי ומן האלימות הערבית והיהודית בכלל. הוא חושש מפני המחר. הוא מבקר את הביטחון המופרז של הישראלים, את השאננות המיותרת. והסיפור הזה הוא סמן נוסף לשאיפתו לשינוי יסודי בתפיסות הביטחוניסטיות היהירות. שמוש קורא לנו להתרפק על התרבות המזרחית-ערבית-יהודית, אך לא להתעלם מצרכיה הפוליטיים של החברה הערבית והמזרחית שבתוכנו. לשמור על אדמתנו, אך לא לאבד את העשתונות ולדעת שיש אצלנו בתרבותנו, כמה שורשים רעים שיש לעקרם מן השורש, ויפה שעה אחת קודם, לפני שיהיה מאוחר.

• סיפורי סתיו צבעי שלכת, באתר OCLC (באנגלית)