נוירופתיה פריפרית

נוירופתיה פריפרית

תחום	נוירולוגיה
מיקום אנטומי	מערכת העצבים ההיקפית
טיפול	דולוקסטין דיקלופנק בופרנורפין פנטניל קפסאיצין גאבאפנטין פרגאבאלין
קישורים ומאגרי מידע
MeSH	D010523
סיווגים
ICD-10	G64, G90.0

נוירופתיה פריפרית (גם: חולי העצבים ההיקפיים^[1]; באנגלית: peripheral neuropathy) הוא מונח הבא לתאר נזק הנגרם למערכת העצבים ההיקפית (הפריפרית), היכול להיגרם ממגוון של סיבות רפואיות, כגון טראומה ומחלות שונות.

קיימים ארבעה סוגים עיקריים של נוירופתיה: פולינוירופתיה, מונו-נוירופתיה, מונונויריטיס מולטיפלקס ונוירופתיה אוטונומית. הצורה השכיחה ביותר היא פולינוירופתיה פריפרית סימטרית, המשפיעה בעיקר על כפות הידיים והרגליים. במצבים רבים, הסיבה להיווצרות נוירופתיה אינה מזוהה והמחלה מוגדרת כמחלה אידיופתית.

לנוירופתיה יכולים להיות מגוון סימפטומים כגון חולשה, שינויים במערכת העצבים האוטונומית ושינויים בתחושה. לעיתים יש פסיקולציות (קפיצות קלות) בשריר, אובדן תחושה או תחושות כאב. התסמינים קשורים לסוג העצב המעורב (מוטורי, סנסורי או אוטונומי) ומיקום העצב בגוף. לעיתים בנוירופתיה מעורב עצב אחד ולעיתים כמה עצבים. סימפטומים נפוצים המקושרים בנזק לעצב מוטורי כוללים: חולשת שרירים, התכווצויות ועוויתות, לעיתים קיים גם מחסור ביציבות וקואורדינציה. נזק למערכת העצבים הסנסורית כולל תחושות כגון עקצוץ, נימול וכאב. כאב המקושר לפגיעה בתחושה מופיע במגוון צורות: הרגשת "שריפה" באיבר המעורב, זרמים חשמליים, רגישות קיצונית למגע או תחושה כאילו החולה עוטה כפפות וגרביים בלתי נראות (לעיתים קרובות נקראת מחלה זו הנובעת לרוב מסוכרת כנוירופתיה של "כפפות וגרביים"). פגיעה בעצבים אוטונומיים מקושרת לתפקודים לא רצוניים כגון עצירות, שליטה על שלפוחית השתן, בעיה בתפקוד המיני, בעיות בלחץ הדם, בדופק וכדומה.

נוירופתיה פריפרית יכולה להיות מסווגת לפי: מספר העצבים המעורבים, לפי סוג תא העצב שנפגע (מוטורי, סנסורי או אוטונומי) או לפי התהליך המערב את העצב עצמו (דלקת למשל, בנויריטיס). הסיווג המקובל הוא לפי מספר העצבים המעורבים:

• מונונוירופתיה – מעורבות עצב פריפרי יחיד.
• מונונוירופתיה מולטיפלקס – מעורבות מספר עצבים פריפריים מבודדים, לרוב באופן אקראי.
• פולינוירופתיה – מספר עצבים פריפריים קשורים נפגעים בו זמנית. זה מוביל לחוסר נוירולוגי סימטרי לרוב, בחלק מן המקרים יש אובדן רפלקסים. פולינוירופתיות מסווגות פעמים רבות על פי האתר בו העצב פגוע. למשל, מצב בו האקסון נפגע, נקרא distal axonopathies, ורוב הפולינוירופתיות נכללות תחת קבוצה זו. לעיתים נפגעת שכבת המיאלין העוטפת את האקסון: במחלות כגון גייאן-בארה, דיפטריה, מצבים פרה-נאופלסטיים (קשורים לגידול), ומחלות תורשתיות (שארקו-מארי-טות). דוגמה שלישית לפולינוירופתיה כוללת פגיעה בגופי התא בקרן הקדמית של חוט השדרה או בגנגליון השורש הדורסלי – מצב זה נקרא neuronopathies.

מונו-נוירופתיה הוא תהליך של נוירופתיה המשפיע רק על עצב בודד. הסיבות הנפוצות לכך כוללות למשל תהליך של לחץ פיזי על העצב – הידוע גם כ-compression neuropathy – למשל, תסמונת התעלה הקרפלית. מצבים תחושתיים המתוארים כתחושת דקירות או סיכות ("רגל שנרדמת") נגרמים גם הם כתוצאה ממונו-נוירופתיה זמנית, אשר יכולה להסתיים לאחר ביצוע תנועות מסוימות למשל. פגיעה ישירה בעצב כלשהו, בעיה באספקת הדם אליו או תהליך דלקתי יכולים להביא כולם למונו-נוירופתיה.

Mononeuritis multiplex הוא תהליך שבו יש מעורבות סימולטנית או המשכית של עצבים, באופן חלקי או מלא, המתרחש למשך ימים ועד שנים ולרוב מתייצג כאובדן תחושה סנסורי ומוטורי המתפתח באופן אקוטי או סאב-אקוטי. המעורבות היא א-סימטרית בתחילה, אולם ככל שהמחלה מתקדמת החסרים הנוירולוגיים הופכים להיות סימטריים ומקשים על האבחנה המבדלת בין תסמונת זו לבין פולי-נוירופתיה. על כן, קיימת חשיבות לתיאור התהליכים המקדימים.

מונו-נויריטיס מולטיפלקס יכול לכלול כאב, המתואר ככאב עמוק המציק בעיקר בלילה, ולרוב ממוקם בגב תחתון, ירך או רגל. אצל אנשים עם סוכרת, תופעה זו פעמים רבות ככאב חד בצד אחת מהירכיים, המלווה בחולשה שרירי ירך קדמיים ואובדן של רפלקס פיקת הברך. הדמיה יכולה להציג תמונה מולטיפוקאלית של נוירופתיה סנסורית ומוטורית.

מונונוריטיס מולטיפלקס מקושר עם המחלות הבאות:

• סוכרת
• מחלות מסוג ואסקוליטיס – כגון מחלת ווגנר, פוליארתריטיס נודוזה ועוד
• מחלות אוטו-אימוניות כגון זאבת, סרקואידוזיס, ראומטואיד ארתריטיס
• זיהומים: איידס, צרעת, מחלת ליים
• עמילואידוזיס
• קריוגלובולינמיה
• חומרים כימיים כגון דפסון או טרי-כלורו-אתילן
• לעיתים נדירות, צריבה של מדוזות מסוג מסוים.

פולינוירופתיה היא תהליך של נזק עצבי השונה ממונו-נוירופתיה. לעיתים משתמשים במונח "נוירופתיה פריפרית" כדרך לתאר פולינוירופתיה. בפולי-נוירופתיה, תאי עצבים רבים באזורים שונים בגוף מושפעים, ללא קשר לעצב דרכו הם עוברים. לא כל תאי העצב מושפעים באותו אופן – במצבים של פגיעה באקסונים דיסטליים, למשל, גרעיני תא העצב לא נפגעים אולם האקסונים עצמם נפגעים באופן הפרופרוציונלי לאורכם. נוירופתיה סוכרתית היא השכיחה ביותר מבין קבוצת מחלות אלו. בפולי-נוירופתיות הכרוכות בתהליך של דה-מיאליניזציה, עטיפת המיאלין מסביב לעצב נהרסת, וכתוצאה מכך יכולת האקסון להעביר אימפולס חשמלי נפגעת. הקבוצה השלישית תחת מחלות אלו, שהיא הפחות נפוצה, כוללת פגיעה ישירה בתאי העצב הנוירונליים – לרוב פגיעה זו מתרחשת או בעצבים סנסוריים או בעצבים מוטוריים.

פולינוירופתיות לרוב מציגות תמונה קלינית הכוללת פגיעה ביותר מאזור אחד בגוף, לרוב בצורה סימטרית. בדומה לנוירופתיות אחרות, התסמינים העיקריים כוללים חולשה ומגושמות מוטורית, תחושות כגון שרפה ועקצוץ, ירידה בתחושות העדינות ותחושת טמפרטורה, וכן חוסר יציבות במהלך הליכה או עמידה. בפולינוירופתיות רבות, סימפטומים אלו מתרחשים ראשוניים ובאופן חמור בעיקר בכפות הרגליים. סימפטומים אוטונומיים, כגון סחרחורת במעבר מישיבה לעמידה, בעיות בזקפה ובעיות בשליטה על השתן, קיימות אף הן בחלק מן המקרים.

פולינוירופתיות לרוב נגרמות כתוצאה מתהליך המשפיע על הגוף כולו – סוכרת ואי סבילות לגלוקוז הן הסיבות הנפוצות ביותר. סיבות אחרות מתייחסות בהתאם לסוג הפולינוירופתיה וקיימות קבוצות רבות הכוללות מחסור בוויטמינים, מחלות דלקתיות, רעלנים כגון שימוש באלכוהול ותופעות לוואי של תרופות שונות וכן בעיות במערכת ההמטולוגית.

ברוב המקרים, פולינוירופתיה מתפתחת באופן איטי, לרוב על פני חודשים או שנים, אולם קיימות גם צורות בהן ההתפתחות היא מהירה.

• תסמונת גייאן-בארה – זוהי פולינוירופתיה המופיעה כתסמונת אקוטית היכולה להופיע לאחר מחלה זיהומית קלה (קשר לחיידק קמפילובקטר ג'ג'וני), המתבטאת בחולשה סימטרית המתחילה לרוב ברגליים, והחולשה בולטת יותר בשרירים פרוקסימליים מאחר דיסטליים (יותר בירך מאשר בשוק, למשל). לעיתים המחלה עלולה להיות חמורה עד כדי סיכון חיים (אם יש מעורבות של שרירי הנשימה או הבליעה). לצורך אבחנה של גייאן-בארה יש להדגים חולשת שרירים מתקדמת של יותר מגפה אחת, חוסר או הפחתה של רפלקסים, כאשר בבדיקת ניקור מותני לרוב מופיעים ערכים מוגברים של חלבון (אולם ספירת דם לבנה תקינה). הטיפול במחלה זו כולל פלסמה-פרזיס (טיפול זה מקצר את הזמן הדרוש להחלמה ומקטין סיכון לנזק שאריתי). אצל מבוגרים וילדים יש להעדיף טיפול על ידי מתן IVIG, ולעיתים יש צורך בטיפול תומך למניעת סיבוכים כמו כשל נשימתי או לבבי. לרוב, המחלה נעצרת לאחר עד 4 שבועות, וכ־70% מהחולים מחלימים ממנה לחלוטין. 25% מן החולים נותרים עם נזק נוירולוגי קל, ו-5% מהם מתים, לרוב מכשל נשימתי. ככל שהמחלה תוקפת בגיל מבוגר יותר ובמהלך מהיר יותר, וכן כאשר המחלה פוגעת באקסונים ויש עדות להדבקה בחיידק הקמפילובקטר, כך הפרוגנוזה גרועה יותר.
• מחלה דומה למחלת גייאן-בארה נקראת CIDP, או chronic inflammatory demyelinating polyneuropathy: זוהי מחלה, אשר בשונה ממחלת גייאן-בארה, מאופיינת במהלך כרוני יותר, או בהפוגות ללא שיפור נראה לעין לאחר 6 חודשים מהופעתה. הגורם למחלה זו אינו ידועה. במרבית המקרים החולים מתלוננים על חולשה בידיים או רגליים (יותר בידיים, יותר בשרירים דיסטליים), וכן חוסר סנסורי בגפיים ותחושות נימול. בניקור מותני, הממצאים דומים למחלת גייאן-בארה. מחלה זו מגיבה לעיתים קרובות לטיפול בסטרואידים, אשר ניתן למשך זמן ממושך במרבית המקרים. טיפול ב-IVIG או פלסמהפרזיס אף הוא אפשרי.
• נוירופתיה סוכרתית – זוהי תופעה נפוצה מאוד בסוכרת והיא יכולה להופיע כפולינוירופתיה מעורבת (פגיעות סנסוריות, מוטוריות ואוטונומיות) – ב-70% מהמקרים, וב־30% מהמקרים קיימת פגיעה סנסורית בלבד. ככל שמידת האיזון של הסוכרת גרועה יותר, כך גדלה המעורבות של העצבים הפריפריים במחלה. הביטוי הנפוץ ביותר של החולים הם תחושת נימול, אובדן תחושה או כאבים, יותר ברגליים מאשר בידיים. במקרים חמורים יותר, יש אובדן תחושה בכל הגפיים (בעיקר הדיסטליות – כפות ידיים וכפות רגליים) המשולבות עם הפרעות מוטוריות. אצל סוכרתיים רבים, מלווה לתהליך עצמו גם בעיה במערכת העצבים האוטונומית הכוללת פגיעה בהזעה, בתפקוד המיני, פגיעה בתפקוד השלפוחית, המעי והקיבה וכן הפרעות בקצב הלב ותת לחץ דם אורתוסטטי. אין טיפול ספציפי לסיבוכים אלו – ניתן לטפל בכאב נוירופתי באמצעות תרופות (להלן).
• דיפתריה – החיידק קורינובקטריום דיפטריה מדביק את דרכי הנשימה העליונות או מדביק פצע עורי, ומייצר טוקסין הגורם לדה-מיאלניזציה של עצבים פריפריים. כחודש לאחר ההדבקה, החולה מפתח נוירופתיה מוטורית עם פגיעה בולטת בתפקוד העיניים – ראייה מטושטשת היא תלונה נפוצה (יש פגיעה ביכולת האקומודציה של העין). גם שרירים האחראיים על תנועות עיניים עלולים להיפגע, וכן שרירי הפנים, הלוע והסרעפת. תגובת האישונים, עם זאת, היא תקינה. החלמה בדרך כלל מתרחשת לאחר מספר שבועות, ורוב החולים מחלימים לגמרי. במקרים חמורים יש שיתוק נשימתי. הטיפול כולל מתן מהיר של אנטי-טוקסין, וכן מתן של פניצילין או אריתרומיצין כדי להכחיד את החיידק. בבדיקת ניקור מותני ניתן לראות חלבון מוגבר ופלאוציטוזיס קל.
• מחלות תורשתיות מסוג Charcot-marie tooth הן מחלות פולי-נוירופתיות, הכוללות חולשה ודלדול שרירי גפיים דיסטאליים, בנוסף להחזרי רפלקסים ירודים ו-pes cavus של כף הרגל. המחלות מועברות בתורשה אוטוזומלית דומיננטית, כאשר CMT מסוג 1 קשורה להתחלה בעשור הראשון לחיים, עם מהלך מחלה שהוא פרוגרסיבי ואיטי ובחומרה משתנה – העצבים מעובים, וניתנים למישוש בכמחצית מהמקרים. מהירות ההולכה העצבים ירודה באופן בולט. יש פגיעה דה-מיאלנטיבית. CMT מסוג 2 אינו כולל פגיעה סנסורית, ומתבטא בפגיעה בנוירונים עצמם.

הטיפול בפולינוירופתיה כולל ראשית אבחון המחלה הראשונית או השגת שליטה על המחלה הראשונית, שמירה על תפקוד מוטורי ועל כוח השריר וכן השגת הפחתה בכאב נוירופתי.

נוירופתיה אוטונומית היא צורה של פולי-נוירופתיה אשר משפיעה על המערכת האוטונומית. מערכת זו שולטת על עצבוב איברים פנימיים כגון שרירי שלפוחית השתן, המערכת הקרדיווסקולרית, מערכת העיכול ואיברים גניטליים. עצבים אלו מתפקדים באופן אוטומטי. מרבית המקרים של נוירופתיה אוטונומית מתרחשים אצל אנשים החולים בסוכרת.

התסמינים של מעורבות מערכת אוטונומית כוללים את הבאים:

• בעיות בשליטה על סוגרים כגון אצירת שתן.
• בעיות הקשורות למערכת העיכול כגון דיספאגיה, כאב בטן, בחילה, הקאות, תת-תזונה, שליטה על סוגרים (צואה), שלשול ועצירות.
• המערכת הקרדיווסקולרית: בעיות בקצב הלב (טכיקרדיה, ברדיקרדיה), תת-לחץ דם אורתוסטטי, עליה לא מספקת בקצב הלב במאמץ.
• אחרים: אימפוטנציה, בעיות הזעה, ללא תחושה של היפוגליקמיה.

נויריטיס הוא שם כללי לתהליך דלקתי המתרחש בעצב, או תהליך דלקתי כללי של מערכת העצבים הפריפרית. הסימפטומים כוללים כאבים, פרסתזיה (דקירות ונימול), חולשה, חוסר תחושה, שיתוק, דלדול שרירים והיעלמות של רפלקסים. הסיבות כוללות את הבאות:

• פגיעה פיזית (סיבה נפוצה למשל היא נעליים לא נוחות או עקבים גבוהים המביאים לתהליך דלקתי בבהונות למשל)
• זיהומים – הרפס, שלבקת חוגרת, צרעת, תסמונת גייאן-בארה, מחלת ליים
• קרינה או פגיעה כימית

מצבים הגורמים לנויריטיס מבודד (השפעה על עצב אחד לרוב) כוללים תהליכים כגון דיפתריה או נזק מקומי, בעוד מצבים הכוללים נויריטיס המשפיע על מספר עצבים כולל מחלות כגון בריברי, מחסור בוויטמין B₁₂, הרפס, תת-פעילות בלוטת התריס, פורפיריה, מחלות אוטואימוניות כגון טרשת נפוצה, זיהומים ועוד.

טיפולים רבים בנוירופתיה פריפרית הם טיפולים הנוגעים לתסמינים עצמם. קיימות מספר תרופות הפועלות על מערכת העצבים המרכזית כגון נוגדי דיכאון ותרופות לטיפול באפילפסיה, אשר נמצאו יעילות בהקלת כאב נוירופתי. טיפולים קיימים כוללים שימוש בתרופות טריציקליות (כגון אמיטריפטילין) וטיפול בתרופות נוגדות אפילפסיה כגון גאבאפנטין או ולפוראט.

מחקרים רבים נעשו במהלך השנים 2005–2010, המצביעים על כך שקנבינואידים סינתטיים (מריחואנה רפואית למשל) הם טיפולים יעילים להפרעות נוירופתיות.

פרהגבלין היא תרופה אנטי-פרכוסית המיועדת לכאב נוירופתי. היא נמצאה יעילה גם לטיפול בהפרעת חרדה מוכללת. תרופות נוספות המשמשות לטיפול כאב נוירופתי כוללות קבוצות ממשפחת ה-SNRI כגון דולוקסטין.

מחקרים מצביעים על כך שטיפול בנוירופתיה סוכרתית יכול לעיתים להגיב לטיפול בגירוי עצבי חשמלי במעבר עורי, אך הסימפטומים חוזרים כחודש לאחר הפסקת הטיפול.^[2]

סקירה שיטתית מ-2019 בספריית קוקרן שבחנה את השימוש בצמחי מרפא במשך שלושה חודשים לטיפול בכאב נוירופתי העלתה כי אין עדות לכך שאגוז מוסקט או פרע מחורר (סנט ג'ון וורט) (אנ') יעילים כטיפול.^[3] ישנם מחקרים שהראו שדיקור עשוי להועיל לכמה סוגים של נוירופתיה פריפרית,^[4] אך סקירת קוקרן מ-2017 העלתה ממצאים שאינם מספקים כדי לאשש או לדחות את הטענה שדיקור יעיל כטיפול לכאבים נוירופתיים באופן כללי, או בהשוואה לטיפול-דמה או טיפולים אחרים. רוב המחקרים כללו מדגם קטן מאוד (פחות מ-50 נבדקים) והיו בסיכון גבוה להטיה כיוון שלא הייתה סמיות כפולה.^[5]

מערכת העצבים ההיקפית מורכבת למעשה מרשת של "סיבים מוליכים" המפוזרים ומכסים את כל הגוף: גפיים, עור, שרירים, איברים פנימיים וכו'. תפקידם של העצבים ההיקפיים הוא לקשר בין מערכת העצבים המרכזית, דהיינו המוח וחוט השדרה ובין כל איבר ואזור בגוף. בהשאלה, ניתן להתייחס למוח כמחשב המרכזי, ולעצבים ההיקפיים כחוטים מוליכים המקשרים לכל נקודה. בצורה כזו מתאפשרת שליטה מלאה של המוח על כל חלקי הגוף, והעברת אינפורמציה בדרך ההפוכה מכל חלקי הגוף למוח. העור עשיר בעצבים תחושתיים הקולטים תחושות שונות, למשל מגע נעים או תחושות לא נעימות כגון כאב, חום וכו' אשר מזהירות מפני סכנה, השרירים מופעלים על ידי העצבים המוטורים האחראים ליכולת התנועה, האיברים הפנימיים, כגון: הלב, מערכת העיכול וכו' נשלטים על ידי העצבים האוטונומיים. זאת הסיבה למשל שפגיעות במערכת העצבים עלולות לגרום גם להפרעה בתפקוד איברים חיוניים כמו הלב, מערכת העיכול, מערכת השתן, בלוטות הפרשה ועוד.

כאשר העצבים ההיקפיים נפגעים נגרמות הפרעות מגוונות בהתאם לעצבים שנפגעו. בדרך כלל הפגיעות המטרידות ביותר הן התחושתיות. העצבים התחושתיים רגישים מאוד. בניגוד, לעצבים המוטורים, אשר נדרשת פגיעה ניכרת בהם על מנת לגרום לחולשת שרירים, הרי שככל שהדבר נוגע לעצבים התחושתיים – די בליקוי קל יחסית על מנת לגרום להיווצרות תחושות מטרידות וכואבות.

הסימפטומים התחושתיים הם השכיחים ביותר. מדובר בסימפטומים מטרידים, לא נעימים, כואבים, אשר פוגעים באופן משמעותי באיכות החיים. הפגיעה בעצבים גורמת לעיתים קרובות לפעילות יתר שלהם, דהיינו: העצבים החולים מייצרים פעילות חשמלית לא תקינה, אשר אינם אמורים לייצר באופן נורמלי. פעילות זו נקלטת על ידי המוח כתחושות לא תקינות. ניתן לחלק את הפרעות התחושה לכאלה שמופיעות באופן עצמוני, כלומר ללא כל גירוי חיצוני, וכאלה שהן העצמה של גירויים קיימים למשל, גירוי נעים נתפש ככואב, מצב של רגישות יתר. הפרעות התחושה האופייניות לנוירופתיה כוללות: תחושת שרפה או צריבה, נימול (דהיינו, הרגשה שנמלים מטפסות על פני העור), עקצוצים, זרמים, תחושת קור או חום, רדימות (בדומה לתחושה לאחר זריקה אצל רופא שיניים), כאבים (הכאב לרוב בעל אופי שורף).

רגישות היתר מתבטאת בכך שגירוי אשר במהותו אינו כואב נתפש כלא נעים או כואב, לדוגמה: מגע של בגד או סדין נתפש כלא נעים או כואב, או תחושה שדורכים על אבנים או סיכות בזמן הליכה. בנוירופתיה הפרעות התחושה שכיחות יותר באזורים המרוחקים של בגוף, וזאת משום שהעצבים הארוכים רגישים יותר. מכאן, שכפות הרגליים הן הראשונות להיפגע, אחריהן הידיים ואזורים אחרים בגוף. כפות רגליים שורפות או בוערות הן לעיתים סימן ראשון של נוירופתיה. כאשר התלונות מתחילות בידיים, לדוגמה: נימול, כאבים, רדימות או שרפה בידיים, יש לחשוב על פגיעה מקומית של עצב ביד, כגון: תסמונת התעלה הקרפלית, אשר בה קיים לחץ על עצב בשורש כף היד או בעיה בעמוד השדרה הצווארי עם לחץ על שורשי עצבי הידיים. יצוין, כי בתסמונת התעלה הקרפלית תחושות הרדימות, הכאב והנימול בכף היד מופיעות לעיתים קרובות בלילה ומעירות משינה. עם התקדמות המחלה הפרעות התחושה שתוארו עלולות להתפשט לאזורים נרחבים על פני העור. כשהעצבים המוטורים נפגעים תתפתח חולשה של השרירים. כמו כן, השרירים יאבדו מנפחם ויהפכו לרזים יותר. כתוצאה מכך יופיע קושי בפעולות השרירים. כאשר נפגעים שרירי הידיים יהיה קושי בפעולות עדינות עם הידיים, כגון: כתיבה, החזקת חפצים, הכנסת חוט לקוף של מחט, כפתור כפתורים ועוד. כששרירי הרגליים נפגעים, תופיע חולשה ברגליים, אשר תתבטא בקשיי הליכה, כפות רגליים שמוטות, קושי לעמוד על בהונות הרגליים או העק��ים, ובמקרים קשים קושי לקום מישיבה ועוד. פגיעה בעצבים האוטונומיים, המעצבבים את האיברים הפנימיים תגרום להפרעה בתפקודם, לדוגמה: הפרעות בקצב הלב, הפרעות בתנועתיות מערכת העיכול (שלשולים או עצירות), הפרעה במתן שתן, תחושת סחרחרות כשקמים מישיבה, הפרעות בהזעה ועוד.

כיום ידועות עשרות רבות של סיבות לפגיעה בעצבים ההיקפיים. בעולם המערבי הסיבה השכיחה היא מחלת הסוכרת. רמת סוכר גבוה בדם, שאינה מאוזנת גורמת לפגיעה בעצבים ההיקפיים. זאת הסיבה שיש חשיבות רבה לאבחון ואיזון נכון של הסוכרת. יצוין, כי לעיתים הנוירופתיה היא הסימן הראשון לסוכרת. כאמור, קיימות סיבות רבות ומגוונות אחרות, הכוללות: חוסר תזונתי, למשל חוסר בוויטמין B₁₂ או ויטמינים אחרים; נטילת תרופות הפוגעות בעצבים; חשיפה לחומרים רעילים, למשל: חומרי תעשייה שונים הרעילים לעצבים; מחלות דלקתיות; מחלות אוטואימוניות – מחלות בהן מערכת החיסון תוקפת איברים של הגוף עצמו; מחלות ממאירות; מחלות זיהומיות; לחץ על העצבים, כגון: תסמונת התעלה הקרפלית, או פריצת דיסק בעמוד השדרה הלוחץ על שורשי העצבים; סיבות תורשתיות, גנטיות ועוד. יצוין, כי לעיתים מחלות זיהומיות (שפעת, שלשולים, מחלות חום וכולי) גורמות לנוירופתיה קשה וחריפה, הקרויה תסמונת גייאן בארה, אשר מתפתחת לאחר חלוף הזיהום החריף, ועלולה לגרום לשיתוק שרירים. רוב הלוקים בתסמונת גייאן-בארה מחלימים.

אבחון המחלה מבוצע על ידי בדיקת נוירולוג, אשר כוללת לקיחת אנמנזה רפואית, דהיינו: מידע בנוגע למכלול הסימפטומים, התפתחותם ומהלכם, ובדיקה נוירולוגית. בבדיקה הנוירולוגית בודק הנוירולוג את תפקוד מערכת העצבים, למשל: תפקודי התחושה השונים, כוח השרירים, קואורדינציה וכולי וזאת על מנת לבסס את האבחנה. סימפטומים דומים ייתכנו גם במחלות אחרות של מערכת העצבים, למשל טרשת נפוצה, ולכן חשוב לאבחן, כי אכן מדובר במחלת העצבים ההיקפיים. בדרך כלל, לאחר הבדיקה הנוירולוגית יש צורך לבצע בדיקת הולכה עצבית (EMG) על מנת לאפיין את סוג הנוירופתיה ואת חומרתה. בנוסף יש צורך בביצוע בדיקות דם על מנת לנסות לאתר את גורם המחלה. במקרים מסוימים נדרשות בדיקות נוספות, כגון ביופסיית עצב, אך הדבר תלוי לגופו של עניין.