משתמש:שימאאכואזבה/לילא בעלבכי

לילא בעלבכי (בערבית: ليلى بعلبكي, 1934 - 20 באוקטובר 2023), היא סופרת, עיתונאית ופמיניסטית לבנונית, שנודעה כקול פורץ דרך בתחום הספרות הערבית המודרנית. יצירתה מתמקדת בנושאים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, ומציבה במרכזם ביקורת על דיכוי הנשים, הפטריארכיה והמאבקים הפנימיים בלבנון ובעולם הערבי.^[1]

נולדה בעלבכי למשפחה ממוצא שיעי דרומי בשנת 1934, שורשי משפחתה חוזרים לכפר חומין אל-תחטה שבדרום אזור א-נבטיה. אביה הוא המשורר הזג'אלי, עלי חאג' בעלבכי. היא למדה בבית הספר הממלכתי בעין אל-מרישה (ביירות), ולאחר מכן עברה למכללה האסלאמית אל-מקאסד, שם השלימה את חטיבת הביניים והתיכון. לאחר מכן היא המשיכה את לימודיה במכון לאותיות מזרחיות של אוניברסיטת סן- ג'וזיף. היא התחתנה עם אנתון וודיע טקלה (נפטר ב-1 באוגוסט 1993), ונולדו להם שתי בנות ובן.^[1]

בעלבכי עבדה בפרלמנט הלבנוני, ואז הצטרפה לעיתונות. בחורף 1958 הכריז המגזין (פואטרי) על פרסום רומן בשם "אני חיה" מאת סופרת לבנונית צעירה בשם לילא בעלבכי. ההכרזה הייתה מאוד בולטת בתוכנה, בראש ובראשונה היא בנתה כתב עת (שירה) ליצירה בדיונית, שעסקה רק בשירה. רק חודשים ספורים חלפו עד שהרומן הפך לפופולרי וזכה להצלחה רבה בחוגים ביקורתיים והפך לאירוע רומן חדש בביירות ובכמה בירות ערביות.^[2]

בניסיונות השינוי הללו, לילא בעלבכי לבדה, במאמרי המערכת הראשונים שלה, נלחמה בקרב המרד בגבריות, במנהגים ובמסורות מיושנות, אך בשפה פשוטה וחיה, בנרטיב ללא בעיות ובאקלים של התמודדות עם התוכן החלש, והתמודדות עם החברה באמצעות גבורה נשית, בין אם ב"אני חיה" ובין אם ב"תיבת חנן לירח", הספרות שנהוגה על ידי המשוררים המודרניסטיים הייתה מוגבלת בדרך כלל לניסיון לפוצץ את השפה, או לסטות מהמורשת. היא עברה את החוויה עם חושיה (או הנרטיבים שלה), כשהיא הגיחה מתחושת הנוף והחיים שעליהם היא בונה את האדריכלות שלה. אין משחק בשפה, וגם לא רישום מטרות מודרניסטיות, אלא האירוע הגלוי, ומה שעומד מאחוריו, הוא מה שהיא רוצה להעביר, בשפתנו היומיומית, ובפרדוקסים שלה, מהמשפחה הנשלטת על ידי גברים, אל מכלול המציאות. ללא כל יישום אסתטי במבנה הסיפורי, אלא עם הריאליזם של הדיבור הישיר, ללא הבחנה בין מילים "גסות" וללא עיטור בהתנהגות בקרב הדמויות המשפחתיות והחברתיות בו. זוהי מהפכה "גולמית", ספונטנית, כועסת על הריקבון בחיים הציבוריים או הפרטיים. האכזריות הנשית היא שנמאס להסתמך על "טאבו" לשוני, פיזי והתנהגותי.^[3][4]

כשפרצה מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975, לילא בעלבכי היגרה ללונדון והפסיקה לכתוב עיתונות, ונוכחותה החלה לדעוך עד שהתבודדה מהקהילה הספרותית והעיתונאית. מספרים שהיא סירבה לקיים כל פגישה עם העיתונות, והעדיפה להישאר בצל אחרי כל הרעש שעשתה בשנות השישים והשבעים. מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990) השפיעה על ליילא בעלבכי עמוקות, הן אישית והן מקצועית. המלחמה העמיקה את עיסוקה בנושאים כמו זהות ושבר חברתי, אך גם גרמה להתרחקות מהחיים הציבוריים ומהכתיבה הספרותית. היא התמודדה עם תחושת אובדן לנוכח ההרס שפקד את ביירות ואת המרחב התרבותי בלבנון. לאחר המלחמה נותרה דמות מוערכת, המשפיעה על השיח בנושאי זכויות נשים וחברה בלבנון.^[2]

לרומן שלה, "אני חיה", יש תוכן קיומי עמוק, המתאר את הניכור של הגבר לעצמו ומסביבתו, ואת מרד האישה בגבר. עבור חלקם, החופש הפיזי טמון ביכולתה של האישה לשחרר את גופה באמצעות הנאה, משחקי אהבה והקרבה של הגוף, היא גיבורה סותרת סובלת מבדידות ומדיכוי משפחתי היא שונאת ולועגת לאביה, גבר גברי ובעל סוחר משתייך למעמד עשיר. האם, בתורה לא חסכה אותה משנאתה. היא המודל של האישה המסורתית שאינה יודעת דבר על החיים מלבד הכנת אוכל, גידול ילדים וחולקת מיטתו עם בעלה כשהוא מחליט. היא אישה כפופה לזכר לדעתה של לילא.^[3]

הקמפיין נגד לילא בּעלבּכי בעקבות ספרה השלישי, "ספינת חנאן אל הירח" (1964), החריף את המצב. היא הותקפה מצד גורמים לבנוניים וערביים בשל רעיונותיה המהפכניים למען חירות האישה, וכן בגלל הכללת קטע או משפט שתוארו כפורנוגרפיים. היא הועמדה לדין, נעצרה ונחקרה בפני מערכת המשפט הלבנונית. משפט זה היה הראשון מסוגו שבו סופר לבנוני נשפט על תוכן ספרו, כפי שאמר חבר הפרלמנט ועורך דינה של הנאשמת. אך במהלך המשפט צעקה לילא: "לא אתנצל בפני השופט או בפני בית המשפט על הדברים שכתבתי ושעליהם אני נשפטת; אני גאה מאוד במה שכתבתי. ואני שואלת: האם נתינה היא פשע? חטא? בושה? אני מדגישה ומרגישה שהמקרה הזה נוגע לכל הסופרים והאמנים. זהו בושה שאעמוד בפני בית המשפט ואסביר מדוע כתבתי: אני כותבת בחופשיות עבור האליטה והמשכילים בעלי המחשבות הנשגבות". לאחר המשפט היא שוחררה, מה שהיווה ניצחון תרבותי ראשון בלבנון למען חופש הביטוי ולמען פתיחת הדרך למודרניות עבור מצבן של הנשים. הרי אין מודרניות בלי חירות האישה. אך הישג נוסף הגיע מצד האינטלקטואלים שתמכו בסופרת וגינו את המשפט. כתב העת "חואר" (בראשות המשורר תופיק סאיע') פרסם את פרטי המשפט, והעיתונים השוו את עניינה של לילא בעלבּכי לזה של "מאדאם בובארי "מאת הסופר הצרפתי גוסטב פלובר, "פרחי הרע" של שארל בודלר, ו"לוליטה" של ולדימיר נבוקוב. עם זאת, רבים סברו שלמרות זיכויה, המשפט סיים את תקופת יצירתה הספרותית של בעלבּכי, שכן היא סבלה רבות מתגובות שליליות ומהדרך שבה נחקרה. כשפרצה מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1975, היא היגרה ללונדון, פרשה מהכתיבה וסירבה לערוך ראיונות עיתונאיים. במילים אחרות, היא בחרה בשתיקה לאחר הרעש, במשפחה לאחר המרד. לילא בעלבכי נפטרה ב-21 באוקטובר 2023 בלונדון, בגיל 89.^[5]

• "אני חיה" (أنا أحيا) – רומן שפורסם בשנת 1958
• "האלות המעוותות" (الإلهة الممسوخة) – רומן משנת 1960
• "ספינת חנאן אל הירח" (سفينة حنان إلى القمر) – אוסף סיפורים קצרים שפורסם בשנת 1964.^[6]