משתמש:אורלי זובוק/ ועדת לנדוי

בעקבות עליית המקרה של סגן עיזאת נאפסו על סדר היום הציבורי החליטה ממשלת ישראל כי העניין דורש בירור. בתאריך 31/05/1987 הוחלט על כינון ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את עניין שיטות החקירה של השב"כ בנושאי פעילות חבלנית.

מטרת הועדה היה להמציא את הנהלים ושיטות החקירה בהתאם למצב הביטחוני המתנהל בפועל. השופט (בדימוס) משה לנדוי מונה לכהן כיושב ראש הועדה, השופט (בדימוס) יעקב מלץ ואלוף (במיל') יצחק חופי נבחרו לכהן כחברי הועדה.

דו"ח הועדה פורסם בנובמבר 1987 וחייב שינויים מהותיים באשר להתנהלותן של חקירות עצירים ערבים, והיה שנוי במחלוקת באשר להשלכות היישומיות בעתיד.

החל מפרשת קו 300 בשנת 1984, החלו לעלות תהיות באשר לטיב התפקוד של כוחות הביטחון במדינת ישראל. אותם קולות שקטו מעט עקב העובדה כי ארצות הברית מעניקה לגיטימציה לישראל ובגלל האמונה הרווחת בארץ כי כוחנו עולה על זה של יריבינו וכי יש ביכולתנו להביסם יחסית בקלות.

הנציגה כביכול של הציבור היא העיתונות, אך גם היא לא שיקפה את דעת הקהל, כיוון שעד לפרוץ פרשת השב"כ גם עליה הופעלה צנזורה. יחד עם מגבלות הפיקוח על פעילות השב"כ- פעל הגוף כמעט ללא ביקורת מצד המדינה.

המיוחד^[1] בפרשה של סגן נאפסו, היא זו שהובילה בעצם להקמת הועדה, הוא כי נאפסו היה בן לעדה קטנה- הצ'רכקית שאנשיה משרתים באופן קבוע בצה"ל ואף נפאסו שירת גם הוא כקצין בכיר בצבא.

נפאסו שירת ביחידת אד"ל- אזור דרום לבנון. היחידה עסקה ביצירת קשרים עם האוכלוסייה המקומית במטרה להשיג שליטה במקום. בין תפקידיו של נפאסו היה להיפגש עם מודיעים מהצד השני. אחד מהמודיעים שעימו היה נפגש הוא אבו- קאסם, אשר ידוע היה בתור אדם ערמומי שאין לבטוח בו. כשלוש שנים לאחר שירותו ביחידה, נישא נפאסו וביקש נאפסו לפרוש.

בזמן חופשת השחרור שלו מצה"ל נאסף על ידי כמה אנשי שב"כ לבית מלון בחיפה ושם החלו החקירות נגדו. אבו- קאסם טען כי נאפסו נפגש עם מפקד אש"ף בלבנון והעביר לו מזוודות מלאות בחומרי חבלה תמורת כסף. הוא הואשם בריגול ובבגידה בישראל. במהלך המשפט שהתנהל נגדו נטען שוב ושוב כי החוקרים העבירו לתביעה חומר סלקטיבי וכי ההודאה של נפאסו הייתה כתוצאה של כפייה ועינויים מתמשכים. עורך דינו של נפאסו הגיש ערעור אשר נדחה, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל. רק לאחר 7 וחצי שנים ששירת את זמנו- הוכחה חפותו. מקרה זה מכיל את עיקרי הסיבות שהוקמה ועדת לנדוי- לא ניתן היה לטשטש עוד את העובדות שנחשפו בפרשת נפאסו: בדיקת שיטת החקירות של השב"כ שכללה הפעלת לחץ פיסי ופסיכולוגי בכדי להשיג הודאה של החשוד, הצגת ראיות סלקטיביות, ושימוש באלימות.

משה לנדוי- בין תפקידיו המשפטיים: נשיא בית המשפט העליון, כיהן כאב בית הדין המיוחד ששפט למוות את אדולף אייכמן, כמו כן היה חבר ב"ועדת אגרנט" שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים. נבחר לכהן כיושב ראש הועדה.

יעקב מלץ- שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב ולאחר מכן בבית המשפט העליון.

יצחק חופי- אלוף במילואים ששימש כראש המוסד.

אלון גילון- בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, כיהן כנשיא של בית משפט שלום. מונה על ידי ועדת לנדוי לתפקיד של מרכז.

משהוקמה הועדה, הוחלט על ידי ועדת חוץ ובטחון של הכנסת כי עקב רגישות הפרשה, נושאי החקירה או דיוניה מחויבים בסודיות. כפועל יוצא, הועדה בעלת אוטונומיה באשר לפרסום הדו"ח שלה.

מטרתה, בנוסף לבחינת שיטות החקירה של השב"כ בנושאי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת), היא לעמוד על טיב העדויות הניתנות בבתי המשפט בקשר לחקירות אלו.

היה מצופה מהועדה לפתור את הדילמה בין הצורך למידור מוחלט של שיטות החקירה לבין החובה לאמירת אמת בהופעה בבית משפט.

בסמכויותיה, להמליץ ולהציע מהם הנהלים שעל פיהם יפעלו בעתיד בחקירות השב"כ ובנושאי פח"ע.

לוועדה ניתן תקציב על סך 500,000 ש"ח. ממנו ניצלה כ- 350,000 ואת היתרה החזירה למשרד האוצר.

התקיימו 43 ישיבות, במהלכן נשמעו 42 עדים במגוון התפקידים במערכת הביטחון, הכנסת והממשלה. הועדה עיינה בחומר כתוב שנשלח אליה מרצון וגם על פי בקשה, אספה חומר משפטי ואף עודדה יוזמה מהציבור.

חברי הועדה ראו עצמם כמדריכים ומכוונים של השירות הכללי לשמירת החוק, בד בבד עם מילוי התפקיד ושמירה על הביטחון. בשל רגישות הנושא הוגבלו אמצעי התקשורת על דיווחים בהתקדמויות בעבודתה של הועדה.

דו"ח הועדה בדק את תנאי העבודה הפיזיים במתקני חקירות, את המצב הנפשי בו נמצאים החוקרים, והתנהלות החקירות עצמן כלפי העצורים.

הדו"ח שפורסם כלל שני חלקים: הראשון פורסם ברבים ואילו השני מטעמי בטחון המדינה נשאר סודי.

תחילתו של הפרק הראשון היא בסקירת פרשת נפאסו. לאחר מכן ישנו דיון במכלול הבעיות בהן נתקל השב"כ במאבק נגד פח"ע ותיאר את הנוהג של מתן עדויות שקר במשפטי זוטא. בפרק השלישי ישנו עיסוק באחריות הפלילית על החוקרים על התנהלותם בזמן חקירה וקבילות של הודאות שניתנו תחת הפעלת אמצעי לחץ. הפרק הרביעי והאחרון כלל מסקנות והמלצות בדרכי החקירה המותרות.

לחלק השני צורפו מסמכים שונים המתעדים את כוח האדם בשירות אל מול הנחקרים, מספרי הפיגועים, הרוגים ופצועים (יהודים וערבים) , מספר האנשים בשירות מן המגזר הערבי, כמויות של חומרי לחימה שנתפסו, חוליות מחבלים שנתפסו, וטבלה השוואתית על מספר הנחקרים שהודו בחקירות ואלו שהועמדו לדין.

בנוסף, כולל החלק השני סקירה של שיטות החקירה שהיו נהוגות בשירות ואת מספר הפעמים שאושר שימוש פיסי בחקירות.

מתועד גם דיון במקרים בהם הייתה חריגה מן האמצעים שהשימוש בהם הותר וכיצד טופלו מקרים אלו. הועדה דנה במתן עדויות שקר במשפט זוטא. זהו משפט בו ההודאה של החשוד היא חומר הראיה העיקרי. מטבע הדברים כי נאשם יכפור באשמתו ויטען כי ההודאה הוצאה ממנו בדרכים לא כשרות וניהול המשפט מתרכז בהוכחת קבילות ההודאה.

מדברי נשיא בית המשפט העליון מפסק הדין שניתן בערעור בתיק נאפסו: "מול מסקנה זו נתברר לנו מדברי בא- כוחה המלומד של המדינה כי חוקרי השב"כ חרגו מן המותר והוסיפו חטא על פשע בכך שבהעידם בבית הדין הצבאי המיוחד על חקירתו של המערער שיקרו בהכחישם את עיקר טענותיו של המערער בקשר לשיטות חקירה" (1987).

עיקרי המסקנות:

1. אין לדווח דיווח כוזב. לא בתוך הארגון ולא כלפי הרשויות.

2. החקירה היא מטבעה תהליך המפעיל לחץ. והוא יופעל על פי קני מידה שנקבעו מראש.

3. חייב בדיווח מלא על פעולות החקירה מתחילתה ועד סופה.

הועדה טוענת כי נקודת המוצא של פעילות השב"כ שגויה, שכן מטרת העל היא איסוף מידע למניעת פגיעה ולא אסיפת ראיות והעמדה לדין. נקבע כי הדרגים הגבוהים בשרות לא נקטו במספיק פעולות והתעלמו מעבירות על החוק. יש להגביל את ה"שטח האפור" מבחינת שיטה ותוכן ואכן ניתנו הנחיות לחוקרים את גבולות המותר ואת האסור במיוחד.

ישראל כמדינה דמוקרטית מחויבת לשמירה על ערכים בניהם כבוד האדם ובאופן בסיסי יותר, ערכים מוסריים. יחד עם זאת, הנקודה החשובה והמרכזית במסקנותיה של הועדה היא כי אף על פי כי חלק משיטות השב"כ הן אינן חוקיות ופסולות, יש לאשר לשב"כ להשתמש בלחץ ופסיכולוגי לא אלים ושימוש בתחבולות והטעייה בזמן חקירות. במקרה ואמצעים אלו לא משיגים את המטרה אין להימנע מהפעלת "מידה מתונה של לחץ פיסי", וכי חקירה זו תהיה קבילה בבית הדין.

בנוסף קבעה הועדה כי על משרד מבקר המדינה האחריות לבדוק את יחידת החקירות בשב"כ. באשר להעמדתם לדין של החוקרים גילתה הועדה כמעט סלחנות, ולמרות כי גינתה את העבירות המיוחסות להם- תקיפה וסחיטה באיומים, החליטה שלא לנקוט נגדם בתהליכים משפטיים בטענה כי הדבר יגרום לנזק גדול במעמד השירות.

הועדה תלתה את האשמה בדרגים הגבוהים בשירות שהיו מודעים לשיטת מתן עדות שקר ואף, אחד מראשי השירות שהופיע בפני הועדה, סיפר כי תמך וחיזק את השיטה תוך כדי אמונה שאין אלטרנטיבה אחרת.

ב-8 בנובמבר 1987 החליטה ברוב של 19 שרים הממשלה לאמץ את דו"ח הועדה על כל המלצותיו. ראש השב"כ טען כי ההמלצות כולן ייושמו והחקירות מתנהלות על פי הנהלים החדשים שנקבעו.

פרסום הדו"ח גרר תגובות חיוביות אך גם לא מעט שליליות וביקורתיות. התעוררה מחאה ציבורית בטענה כי על השב"כ לבצע תפקידו ועל מנת לעשות זאת בצורה טובה קמו חברי כנסת וקראו לעגן בחוק שימוש באמצעים פיזיים ופסיכולוגיים בחקירות.

זמן קצר לאחר פרסום דו"ח הועדה פרצה האינתיפאדה. בתחומי הקו הירוק והאזור נרשמה פעילות חבלנית גבוהה ונהרגו אזרחים ישראלים רבים.

לשב"כ היה חלק לא מבוטל במניעת פיגועים ומציאת אחראיים להם- סיכול פעילות עוינת. אולם מספר הנחקרים עלה בצורה קיצונית ומערך החוקרים פעלו באילוצים קשים, משמע, חרגו מהתקנות שקבעה ועדת לנדוי.

הסעיפים בדו"ח אשר דיברו על דיווח כוזב גם הם לא מעט פעמים נשכחו בתוך הארגון וכלפי גופים מחוצה לו. עקב המצב הביטחוני מאז קום המדינה ועד היום, גם לאחר קום ועדת חקירה בנושא, נוצרה השלמה במערכת עם החריגות ממסגרת החוק בעת חקירת חשודים.

מאז פרסום הדו"ח הוקצו לחוקרים משאבים ביחס ליעדי הביצוע וכל שינוי בהם מחייב היערכות מחדש והתאמה לתנאי החקירות.

אולם הויכוח הציבורי לא שקט. נמתחה ביקורת משפטית, מוסרית וציבורית חריפה נגד המסקנות. פרשה נוספת שגרמה לליבוי המחאה נגד ועדת לנדוי ועידוד הצורך בחקיקה, הוא מקרה המוות של עוואד חמדן. במהלך חקירת האירוע השעה ראש השב"כ שלושה חוקרים ששיקרו לגבי נסיבות מותו בזמן חקירה. סיבת המוות שנקבעה לבסוף היא חנק. איש השב"כ שהואשם בגרימת מוות ברשלנות, זוכה מחמת הספק. ההיתר שנתנה ועדת לנדוי "הפעלת לחץ פיסי מתון" הפך להיות המשפט הזכור ביותר של הועדה.

בעקבות היחשפות של יותר ויותר פרשות של התעללות בעצירים, קמו תנועות שמטרתן לשמור על זכויות האדם בשטחים. תנועות אלו קוראות למצוא דרכים חלופיות, בדומה למדינות דמוקרטיות אחרות שעשו כך. על מדינת ישראל לחוק חוק שאוסר "עינויים". לטענתם, זוהי השיטה בה משתמש השב"כ בחקירותיו, ולכך העניקה ועדת לנדוי גושפנקה על נסיבות מיוחדות ואמצעים חריגים בחקירות. מטרתם העיקרית היא להגיע לחקיקה נגד אלימות בחקירות. שמא לא יוסדר הנושא במסגרת החוק אין מנוס מלהגיע למצב של אלימות בחקירות.

באשר לפן הפוליטי בפרשת השב"כ, יש בפרשה כדי להאיר את צורות הגיבוי שמעניקות רשויות השלטון אחת לשנייה והיעדר ההפרדה בין האינטרס האישי לציבורי.

פרשת השב"כ ניפצה ללא ספק את בועת השירותיות של השירות ואת המוניטין שצבר.

מקרים רבים של התעללות בערבים תושבי השטחים הגיעו לבתי המשפט בשנים שאחרי פרסום דו"ח הועדה, אולם כמעט כל העונשים שנגזרו על אנשי המערכת היו לרוב קלים- מאסר על תנאי או מאסר בפועל למספר שבועות.

פרוץ האינתיפאדה כמעט והשכיח את פרשת השב"כ. העיסוק בה בכלי התקשורת והאלימות מהצד הערבי הפכו את הפרשה לכמעט לגיטימית בעיני הציבור ומערכת השלטון.

בטווח הרחוק נראה כי פעולות הפח"ע דווקא היטיבו עם השב"כ ועם תדמיתו.

אולם, בשנת 1999 דן בג"צ שוב בנושא שיטות החקירה בשב"כ ופסק כי שיטות חקירה הכוללות שימוש בכוח אסורות .

בשנת 2000 פורסם ממשרד מבקר המדינה דו"ח מבקר המדינה העוקב על מערך החקירות בשב"כ משנת 1988 ועד 2000. הדוח קובע כי האמצעים שהתירה ועדת לנדוי ככשרים לשימוש בזמן חקירות צריכים להיבדק באופן תדיר על ידי ועדת השרים.

בדו"ח נלקח בחשבון כי המציאות מאז ועדת לנדוי השתנתה וההחרפה במצב פעילות הפח"ע דורשת הרחבת ההיתרים בכדי להשיג תוצאות אפקטיביות. בנוסף הדו"ח ממליץ לתעד בכתב את מהלך החקירות ולאפשר שקיפות מלאה לכל גוף שירצה מידע, זו האלטרנטיבה היחידה לעקוב אחר התנהלות החקירות.

בשנת 2002 נחקק לבסוף חוק שירות הביטחון הכללי שבסעיפיו מפורטים נהלי פעילות השב"כ. החוק החדש אינו כולל סעיף המתיר לחוקרים שימוש בלחץ פיסי.

• שירות הביטחון הכללי

(ל.מ). (1987). ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עויינת - דין וחשבון.ירושלים.

(ל.מ). (2000). תמצית מדוח הביקורת בנושא מערך החקירותבשירות הביטחון הכללי לשנים 1992-1988, ירושלים, מבקר המדינה.

עמדה, נ. (2000). חקיקה המתירה לחץ פיסי ונפשי בחקירות השב"כ. ירושלים, בצלם.

רחום, א. (1990). פרשת השב"כ.ירושלים, כרמל.

• [1], בצלם
• [2], קרן ענבר