משפט חוזר

במדינת ישראל, משפט חוזר הוא הליך משפטי הקבוע בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, ואשר מאפשר לבית המשפט העליון להורות על קיומו של משפט חוזר בעניין פלילי שכבר נפסק בו סופית.

מקום המדינה ועד 2021 ביטל בית המשפט העליון הרשעות לאחר תום המשפט והורה על קיום משפט חוזר ב-34 מקרים בסך הכול^[1].^{[דרוש מקור: מוסמך יותר מכתבה עיתונאית]}

בהתאם לסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, רשאי שופט של בית המשפט העליון שהוסמך לכך להורות על קיומו של משפט חוזר בעניין פלילי, בהתקיים אחד מן התנאים הבאים:

1. בית משפט פסק שאחת הראיות שהוגשו במשפט המקורי יסודה בשקר או בזיוף, ואלמלא אותה ראיה הייתה תוצאת המשפט משתנה לטובת הנידון.
2. הוצגו עובדות או ראיות חדשות, העשויות לבדן, או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.
3. אדם אחר הורשע באותו המעשה, כשממשפטו של אותו אדם עלה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.
4. נתעורר חשש ממשי שבהרשעה המקורית נגרם לנידון עיוות דין. דיון מפורט בתנאי זה ניתן בהחלטה בעניין קוזלי^[2].

העילות למשפט חוזר הורחבו בשנת 1996, עם תיקון סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט בעקבות מסקנות הוועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג "לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר". לאחר התיקון בוטלה הדרישה שהייתה קבועה בחוק כי הראיות שיוצגו בבקשה למשפט חוזר יהיו ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בעת המשפט וכן נוספה העילה בדבר "עיוות דין".

עד הת��קון האמור לחוק, הורה בית המשפט העליון על עריכת משפט חוזר בשלושה מקרים בלבד. מאז התיקון התקבלו 23 בקשות נוספות למשפט חוזר. מדי שנה מוגשות לבית המשפט העליון בממוצע כ-25 בקשות^[3], אולם רובן הגדול נדחה.

עד שנת 2004 היו נידונים בישראל רשאים להגיש בקשות למשפט חוזר רק באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, אשר קיבל מהנידון את הבקשה והגישה יחד עם תגובתו לבית המשפט העליון^[4]. המשיב בבקשות למשפט חוזר היה היועץ המשפטי לממשלה עצמו.

בשנת 2004 תוקנו תקנות המשפט החוזר, כך שכיום אפשר להגיש בקשה למשפט חוזר ישירות לבית המשפט העליון ולא באמצעות היועץ המשפטי לממשלה. במסגרת תיקון נוסף לתקנות המשפט החוזר, נקבע כי המשיב בבקשות למשפט חוזר יכול להיות יועץ המשפטי לממשלה, או בא כוחו, שהוא פרקליט המדינה או פרקליט מפרקליטות המדינה בדרגת מנהל לפחות. בעקבות התיקון, היועץ המשפטי לממשלה האציל את סמכויותיו למנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, אשר הפכה לגוף המשיב בבקשות למשפט חוזר והנותן מענה לפניות הקשורות בכך.

בבקשה למשפט חוזר דן שופט יחיד בבית המשפט העליון, אשר רשאי לדחות את הבקשה או לקבלה ולהורות על עריכת משפט חוזר. אם מתקבלת הבקשה, ובהיעדר הסכמה לזיכוי מטעם היועץ המשפטי לממשלה, מתנהל משפט חוזר בבית המשפט העליון או בבית המשפט המחוזי, כפי שנקבע בהחלטה.

הליך המשפט החוזר בישראל מנסה לאזן בין שני אינטרסים: מחד – השאיפה לגילוי האמת, תיקון טעויות במעשה השפיטה ומניעת הרשעתם של חפים מפשע, ומאידך - עקרון סופיות הדיון, המבקש להביא לתחימתו והבהרתו של ההליך השיפוטי, כך שלא בקלות ניתן יהיה לפתוח מחדש משפט שהסתיים.

על אף קביעתו של בית המשפט העליון כי המשפט החוזר נועד לספק מנגנון הבא לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מתוך הכרה כי המערכת המשפטית, ככל מערכת אנושית, אינה חסינה מטעויות^[5], ביטל בית המשפט העליון הרשעות לאחר תום המשפט והורה על קיום משפט חוזר ב-26 מקרים בלבד מאז קום המדינה. מדובר במספר קטן מאוד של בקשות שהתקבלו, על רקע מספרם של המורשעים בפלילים במדינת ישראל^[6], גודלה של האוכלוסייה וכן בהשוואה למדינות אחרות בעולם.

בשנת 2001 הוסמכה הסניגוריה הציבורית בסעיף 18(א)(9) לחוק הסניגוריה הציבורית, לייצג נידונים בבקשות למשפט חוזר אם הסניגור הציבורי הארצי קבע שיש מקום להגיש עבור נידון בקשה למשפט חוזר וכן התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 15(א)(1) עד(3) או (ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982.

בעקבות התיקון לחוק, הוקמה בסניגוריה הציבורית הארצית מחלקת משפטים חוזרים, שתפקידה לבדוק פניות של נידונים לייצוג בבקשות למשפט חוזר. על מנת לייצג נידון בבקשה למשפט חוזר, בודקת הסניגוריה הציבורית אם מתקיימת עילה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט^[7]. את המחלקה הקימה וניהלה מאז שנת 2003 עו"ד אפרת פינק מהסניגוריה הציבורית הארצית. מאז מינויה של עו"ד אפרת פינק לשיפוט, בשנת 2013, מנהלת את המחלקה עו"ד קרן אבלין-הרץ.

במאמר שכתבו עו"ד אפרת פינק ועו"ד רתם רוזנברג מתוארים החסמים המוסדיים הקיימים במערכת המשפט בישראל, המגבילים את האפשרות להגיש בקשות למשפט חוזר ומצמצמים את אפשרותו של בית המשפט העליון להורות על משפטים חוזרים לרבות: היעדר סמכויות נאותות לגוף מוסדי ייעודי לבדיקת טענות בדבר הרשעות שווא; אי-שמירה נאותה והשמדה של חומר ומוצגים לאחר תום המשפט; הגבלה של זכות העיון בחומר ושל האפשרות לבדוק מוצגים לאחר תום המשפט; והגבלת האפשרות לקבל מידע מעדים לאחר תום המשפט^[8].

בארצות הברית, מאז שנת 1989 ועד היום בוטלו לאחר תום המשפט כמעט 900 הרשעות, תוך שהנידונים זוכו מהעבירות זיכוי מלא^[9]. כ-300 מההרשעות בוטלו במסגרת פרויקט החפות^[10], לאחר שבדיקות דנ"א הוכיחו את חפות הנידונים.

באנגליה בוטלו מאז שנת 1997 יותר מ-320 הרשעות לאחר תום המשפט^[11], בעקבות חוות-דעת שהגישה לבית המשפט לערעורים מועצת ה-Criminal Court Review Commission, גוף ממשלתי שתפקידו לבדוק טענות בדבר הרשעות שווא.

על פי סעיף 14(6) של האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, זכאי מי שהורשע בדין ולאחר מכן זוכה במשפט חוזר לפיצוי בגין כליאת שווא. משמעות הדבר היא כי מי שהורשע אך טרם ריצה את עונשו או חלק ממנו, לא תהא לבית המשפט סמכות לפסוק לו פיצויים - אף אם זוכה במשפט החוזר.

על דרך קביעת הפיצויים כתבה השופטת ענת ברון בפסק דין שבא להסדיר את נושא הפיצויים^[12]:

"רשאי מורשע שזוּכָּה לעתור לפיצוי בגין כל נזק הנובע מן ההרשעה. מטבע הדברים נזקו של מורשע שזוּכָּה עשוי להתפרש על פני ראשי נזק שונים – ממוניים ולא-ממוניים. הנזק הממוני העיקרי יהיה כרוך בדרך כלל באובדן השתכרות ובהוצאות שהוצאו לשם הוכחת החפות, בעוד שהנזק הלא-ממוני מיוחס בעיקר לפגיעה בחירות, בשם הטוב, באוטונומיה, ולעוגמת הנפש והסבל שנגרמו למורשע ולבני משפחתו. כפי שראינו לעיל, פסיקת פיצוי בראשי נזק אלה מקובלת גם במשפט המשווה. עם זאת, הוברר כי אין מדובר ברשימה סגורה, הדרך פתוחה בפני מבקש הפיצוי לטעון לרכיבי נזק נוספים – וההחלטה בנדון נתונה כאמור לשיקול דעתו של בית המשפט הדן במשפט החוזר. משעמדנו על כך שהפיצוי הנפסק למורשע שזוּכָּה אינו מוגבל מבחינת ראשי הנזק, ממילא גם אין להחיל עליו את תקרות הפיצוי שבתקנות הפיצויים."

• עמוס ברנס - הורשע ב-1976 ברציחתה של החיילת רחל הלר. רק בקשתו הרביעית למשפט חוזר, שהוגשה באמצעות הסניגוריה הציבורית, נענתה (2002)^[13]. לאחר ההחלטה על קיומו של משפט חוזר הודיעה הפרקליטות לבית המשפט המחוזי, שעקב חלוף הזמן ואובדן ראיות, אי�� היא עומדת על קיומו של משפט חדש. בית המשפט המחוזי החליט כי בנסיבות אלו יש לזכות את הנאשם.
• פרשת רצח דני כץ (1983) - חמשת הנאשמים שהורשעו ב-1985 ברציחתו של הנער החיפאי טענו במשך שנים כי הם חפים מפשע עד שלבסוף נעתר בית המשפט העליון ב-1999 והורה על קיומו של משפט חוזר^[2]. המשפט התקיים בבית המשפט המחוזי בתל אביב והם הורשעו מחדש. ערעור שהגישו על הרשעתם נדחה.
• כנופיית מע"צ - נאשמים שהורשעו בסוף שנות ה-70 בסדרת הצתות בתל אביב (כולל של בניין העיתון "הארץ"), ולאחר שריצו שנות מאסר ארוכות, זוכו בהליך של משפט חוזר ב-1998, אחרי שאחד מחוקריהם, שי שמחי, התוודה כי הודאותיהם הוצאו תוך הפעלת כוח.
• עמוס סולמי - הורשע ב-1977 בקשירת קשר לרצח, וב-2002 זוכה מעבירה זו (אך לא מעבירות של השפעה על עדים והטרדתם, שגם בהן הורשע באותו משפט) בהליך של משפט חוזר, אחרי שהצליח להקליט את קצין המשטרה לשעבר דני מרוז, מספר על האופן שבו ערך את חקירתו.
• ארנלדו לזרובסקי - הורשע בשנת 2000 בביצוע אונס ומעשים מגונים בקטין, כשערעורו לבית המשפט העליון נדחה. בהליך מקביל ללזרובסקי, הורשע אדם נוסף (בוריס שניידר) באישומים זהים כמעט, אולם בערעורו זוכה (מסיבות טכניות - הזיכוי היה במחוזי). לאחר זיכויו של שניידר ביקש לזרובסקי אישור למשפט חוזר, וזה ניתן לו על ידי השופטת מרים נאור, שהחזירה את התיק לדיון מחדש בבית המשפט המחוזי (2005). בשלב זה, כבר סיים לזרובסקי לרצות את העונש שנגזר עליו, והוא ערער למעשה, כשהוא זקן וחולה, על מנת לנקות את שמו בלבד. ברם, בית המשפט המחוזי שוב הרשיע את לזרובסקי, והאחרון ערער, שוב, לעליון. בשנת 2010, קיבל בית המשפט העליון (השופט סלים ג'ובראן) את ערעורו של לזרובסקי (לאחר שמצא בין היתר, כי לנער שהאשים את לזרובסקי היה ככל הנראה מניע להשתחרר משירות קרבי בצה"ל), ולראשונה - הסתיים בישראל משפט חוזר בזיכוי בערעור^[14].
• דניס אייזן - הורשע בשנת 2000 בהתעללות ובהריגת בנו התינוק. נטען כי הוא חבל בכוח בראשו של התינוק וכתוצאה ממעשיו נגרם לתינוק שבר מורכב בכיפת הגולגולת. ההרשעה התבססה בעיקרה על דו"ח הנתיחה שבוצע על ידי פרופ' יהודה היס ועל חוות דעתו לפיה התינוק מת כתוצאה מחבלה קהה בראשו שגרמה לשבר בגולגולתו. בקשתו למשפט חוזר, שהוגשה ב-2004 באמצעות הסניגוריה הציבורית, הציגה חוות דעת פתולוגית שנייה לפיה מות התינוק נגרם כתוצאה ממחלת לב נדירה ולא מהשבר בגולגולת. הבקשה התקבלה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שהורה על עריכת משפט חוזר. במהלך המשפט החוזר חתם אייזן על הסדר טיעון ובו הודה בעבירה של תקיפת חסר ישע והריגה בקלות דעת, ועונשו הופחת לשש שנים^[15].
• שלום עובדיה - הורשע ב-1997 ברצח יו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל עו"ד שמואל לוינסון בביתו בשכונת רחביה בירושלים. לאחר שלטענת הסנגוריה הציבורית התגלו בתיק 43 ראיות חדשות ובהן דגימות דנ"א מהזירה שאינן שייכות לעובדיה, החליטה הסנגוריה להגיש בקשה למשפט חוזר בשמו של עובדיה. הבקשה נדחתה בחודש ספטמבר 2017. בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על ניסיונות הפרקליטות לסכל הגשת בקשות למשפטים חוזרים.
• רומן זדורוב - הורשע ב-2010 ברצח תאיר ראדה (2006). בשנת 2021 הורה בית המשפט העליון על עריכת משפט חוזר, ובשלהי מרץ 2023 זוכה זדורוב במשפט זה ברוב של שופטים (2-1).

• דורון מנשה ואיל גרונר, אולי נפלה טעות - התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב, הוצאת נבו, 2021

• רתם רוזנברג־רובינס, ‏עשרים שנה לתיקון סעיף 31 לחוק בתי המשפט: המשפט החוזר בישראל על פרשת־דרכים, עיוני משפט מ(1), תשע"ז
• קליניקת החפות - סיוע בהתנדבות להגשת בקשה למשפט חוזר, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
• מאגר פסיקה בנושא משפטים חוזרים, בעריכת קליניקת החפות, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
• בועז סנג'רו, מרדכי קרמניצר, המשפט החוזר - מציאות או חלום?, עלי משפט א, תש"ס
• ליאון שלף, על סופיות הדיון ועל עשיית צדק במשפט פלילי: הרהורים נוגים על משפט חוזר, ערעור פלילי וחנינה, קריית המשפט א, תשס"א