התנועה הלגיונרית

התנועה הלגיונרית
Mișcarea Legionară

מדינה	רומניה
מייסד	קורנליו זליה קודריאנו
מנהיגים	קורנליו זליה קודריאנו
תקופת הפעילות	24 ביולי 1927 – 1945 (כ־17 שנים)
אידאולוגיות	אנטי קומוניזם, פשיזם קלריקלי, אנטישמיות, Romanian nationalism
נוצרה מתוך	ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית
מטה	הבית הירוק, בוקרשט, רומניה
מיקום במפה הפוליטית	ימין רדיקלי
צבעים רשמיים	ירוק, שחור ולבן

התנועה הלגיונרית (ברומנית: Mișcarea Legionară הידועה גם בשמות משמר הברזל (Garda de Fier), הכל למען המולדת (Totul pentru țară) ולגיון המלאך מיכאיל (Legiunea Arhanghelului Mihail)), היא תנועה ומפלגה לאומנית קיצונית ואנטישמית מהסוג של פשיזם קלריקלי, שפעלה ברומניה מ-24 ביוני 1927^[1] ועד שלביה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. התנועה נוסדה על ידי קורנליו זליה קודריאנו.

לתנועה היו סממנים לאומניים רומניים מיסטיים המבוססים על הנצרות, על פולחן מוות, על המנהיג ועל שנאת יהודים. חברי התנועה ראו ביהודים אחראים לכל תחלואי החברה הרומנית והתבססו בעיקר על חסרי השכלה מן הכפר ומן העיר, תוך שימת דגש על היבטים נוצריים ובכך סחפו אחריהם גם כמרים רבים ^{[דרוש מקור]}.

רומניה הגדולה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מהמדינה הקטנה יותר ממנה צמחה. בסיום מלחמת העולם הראשונה השתנו גבולות רומניה, השתנה הרכב אוכלוסייתה וגדל מאוד החלק היחסי של המיעוטים. שטחה של רומניה גדל מ-130,177 קילומטרים רבועים ב-1913 ל-295,049 קילומטרים רבועים ב-1919. האוכלוסייה, למרות האבדות הכבדות במהלך המלחמה, גדלה מכ-7,160,000 תושבים ב-1912 לכ-15,541,000 ב-1920. ב-1912 המיעוטים היוו 8% מאוכלוסיית רומניה, אך ברומניה הגדולה המיעוטים הגיעו ל-30% מהאוכלוסייה^[2] וחלקם לפחות היו בעלי שאיפות אירדנטיות הרואות בהסתפחות למדינות שכנות הגשמה של רצון לאומי . בנסיבות אלה הייתה התעוררות חזקה במיוחד של הלאומנות הרומנית וחשדנות מוגברת כלפי בני מיעוטים ^{[דרוש מקור]}. בנוסף, המשטר, אשר היה מונרכיה חוקתית ליברלית לא הצליח לתת מענה לבעיותיה של רומניה.

באביב 1927 ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית של רומניה, מפלגה לאומנית אנטישמית, שהנהיג פרופסור אלכסנדרו קונסטנטין קוזה, התפצלה בעקבות סכסוך קשה בין מנהיגיה. קורנליו זליה קודריאנו, מנהיג צעירי המפלגה, שבאותה תקופה השלים דוקטורט בגרנובל, הוזעק על ידי חבריו ולאחר ניסיונות פיוס שלא צלחו החליט להקים תנועה משלו, שהוא יעמוד בראשה.

על פי ההיסטוריון היהודי-רומני ז'אן אנצ'ל, קודראנו דחה הן את הפרנקופיליה של האינטליגנציה הרומנית, והן את הערכים הדמוקרטיים האוניברסליים, שהיו לטענתו "המצאות יהודיות" שנועדו להשמיד את רומניה.

התנועה הלגיונרית הוקמה ב-24 ביוני 1927 על ידי קורנליו זליה קודריאנו שהכריז על הקמתה בפני חבריו הנאספים באותו מעמד, כתריסר וחצי צעירים. האירוע לא סוקר בתקשורת. קודריאנו לא רשם את התנועה בצורה רשמית, כי הוא לא ראה בה מפלגה, אלא תנועה פוליטית ולאומית, שאינה מוגבלת בתקנות הנוגעות למפלגות. קודריאנו מעולם לא נבחר להנהגת התנועה הלגיונרית, ועמד בראשה מתוך הסכמה כללית של חבריה. חברי התנועה הלגיונרית כינו את עצמם בתואר "לגיונר" ואת קודריאנו כינו בתואר "קפיטן".

ב-1 באוגוסט 1927 יצא לאור לראשונה כתב העת של התנועה, Pământul Strămoșesc (אדמת האבות)^[3].

ב-20 במאי 1922 הקים קודריאנו את התאחדות הסטודנטים הנוצרים (Asociația Studenților Creștini), שבאה במקום המרכז הסטודנטיאלי של יאשי ומגמתה הייתה מניעת חברות מהסטודנטים היהודים. ההתאחדות לא הוכרה על ידי אוניברסיטת יאשי ולחבריה הזדקקו למקום כינוס ופעילות.

קודריאנו יזם הקמת מבנה בעבודה התנדבותית של הסטודנטים ובעזרת תרומות של אוהדים. המבנה הוקם על מגרש, שהעמיד לרשותם המהנדס גריגורה בז'אן, בכיר בליגת ההגנה הלאומית-נוצרית, מפלגה שהונהגה על ידי אלכסנדרו קונסטנטין קוזה וקודריאנו היה בכיר בה. הבית, שזכה לשם "המעון התרבותי הנוצרי" (Căminul Cultural Creștin), שימש בין היתר גם לאירוסי קודריאנו ב-1925.

לאחר הפיצול במפלגה, כשקוזה ובז'אן נשארו עם השם הקודם וקודריאנו הקים את התנועה הלגיונרית, התחיל סכסוך על השימוש במבנה. המהנדס בז'אן, שהמגרש היה רשום על שמו, פנה לבית המשפט וקודריאנו ואנשיו נאלצו לעזוב את המבנה. על רקע זה, באפריל 1928 תקפו קודריאנו וסטודנטים שהתלוו אליו את בז'אן בביתו ואיימו להשליך אותו מהקומה השנייה. המשטרה, שהוזעקה על ידי פרופסור קוזה, חיפשה אחר קודריאנו ועצרה אותו ואת חבריו בחשד לתקיפה וניסיון לרצח^[4].

תחילה ניסו הלגיונרים להקים לעצמם בית חלופי, אך בהמשך גדל מספרם בין חברי התאחדות הסטודנטים הנוצריים וכך השתלטו בחזרה על מבנה המעון וזנחו את הבנייה החדשה. הצלחת ההשתלטות על המעון גררה המשך, בניית מבנה דומה ב-1933, בעזרת עבודה התנדבותית בבוקרשט, מבנה שזכה לכינוי "הבית הירוק" (צבע מדי הלגיונרים).

קודריאנו חיפש דרך להבליט את תנועתו בעיני הציבור ולשם כך יזם מסעי לגיונרים ברחבי הארץ. המסע כונה "מסע חינוכי" ומטרתו הייתה להרגיל את הלגיונרים לנוע ולהתנהל בקבוצות, להתגבר על קשיים ולרכוש את היכולת להשיג מטרות. הלגיונרים הלכו ברגל בחולצות ירוקות, עברו בכפרים ובעיירות וחיו חיים ספרטניים, כשהם ישנים ביערות ומסתפקים במועט. הכפריים הביטו בפליאה בקבוצות הצעירים המלאים אנרגיה ושירותי הביטחון הרומניים, שעקבו אחרי הלגיונרים, דיווחו שהלגיונרים זכו להכנסת אורחים לבבית. קודריאנו הנהיג גם את "הענישה הלגיונרית", ענישה פיזית במלקות, שבמהלכה מקבל המלקות יספוג את העונש ללא קול. ב-1929 קבוצת לגיונרים ערכה מסע להרי הקרפטים המערביים, לארץ המוצים^[5].

ב-8 בנובמבר 1929, ביאשי, ערך קודריאנו את "יום הלגיון" בהשתתפותם של כ-300 צעירים מ-200 יישובים שונים ברחבי רומניה. הצעירים עמדו במסדר, שנבדק על ידי קודריאנו, שגם השמיע להם סיסמאות. לאחר המסדר צעדו אל המיטרופוליה שם הושמעה תפילה לשלום המלך ולאחר מכן חזרו למעון הסטודנטים ושמעו נאום של קודריאנו על הסכנה היהודית והצורך להילחם למען רומניה לרומנים.

ב-10 בדצמבר באותה שנה ובאותה עיר נערך "היום הסטודנטיאלי הנוצרי" לציון הקמת "איגוד הסטודנטים הנוצרים" (Asociaţia Studenţilor Creştini) במאי 1922. בכינוס השתתפו מאה סטודנטים במעון הסטודנטים וקודריאנו סיפר להם על אירועי אותם ימים ותבע קביעת אידיאל חדש: "רומניה לרומנים ונוצרית".

קודריאנו, שהעריך שבמהלך השנתיים וחצי שחלפו מהקמת התנועה הלגיונרית, זכה לדי אוהדים בקרב הציבור, הודיע על אספה פתוחה לציבור שתיערך ב-15 בדצמבר ביריד ברשט. מיור ז'נדרמניה ותובע, שהגיעו מגאלאץ מנעו זאת בטענה שמשרד הפנים לא אישר את הכינוס. לאחר ויכוחים הותר לקודריאנו לפתוח את הכינוס בתנאי שלא יהיו אי סדרים. בכינוס השתתפו כמאה איש בלבד. בעקבות הכישלון היחסי החליט קודריאנו לנקוט ביוזמה חדשה, הוא יצא אל כפרי האזור רכוב על סוס עם ארבעה מלווים ובהגיעו לכפר המתין לפני הכנסייה עד שהתאסף קהל ואז, ממרומי הסוס נאם להם קודריאנו ולאחר מכן המשיכו לכפר אחר.

בהדרגה התחילו להצטרף לקודריאנו רוכבים נוספים ואז, כדי להבחין בין הרוכבים הלגיונרים ובין סתם רוכבים שמו הלגיונרים נוצת תרנגול הודו בכובע שלהם. קבוצות הרוכבים עם נוצות בכובע משכו תשומת לב והשמועות על הכינוסים משכו קהל רב וכשהגיע פעם נוספת ליריד ברשט עם חמישים רוכבים התאספו במקום 3,000 איש כדי לשמוע את דברי קודריאנו.

קודריאנו החליט לנצל את הצלחת המסע הרכוב ויצא עם חבריו לכיוון חבל טרנסילבניה והגיע ללודוש לקראת חג המולד. הלגיונרים הרכובים עם הנוצות בכובעים היו נכנסים לכפרים תוך כדי שירה והיוו אטרקציה רצינית. בימים 23 - 27 בדצמבר עברו דרך כפרי טרנסילבניה ואז השאיר קודריאנו בטרנסילבניה את ניקולאה טוטו (הרוצח של דוד פאליק), כדי לארגן את האיכרים בגדודים ובפלוגות^[6] ובעצמו פנה לכיוון בסרביה.

בינואר 1930 פנו קודריאנו ופרשיו לכיוון בסרביה והכניסו חידושים בהופעה - על חזה של כל פרש נתפר צלב לבן וקודריאנו עצמו החזיק בידיו צלב עץ. הם עברו את הפרוט לתוך דרום בסרביה באזור העיר קאחול. בכניסה לעיר עצר אותם שוטר, שהזמין אותם למטה המשטרה לבירור נסיבות בואם, אך קודריאנו התעלם מכך והמשיך למרכז העיר שם היו אלפי איכרים^[7]. קודריאנו התחיל לנאום, אך הופסק על ידי שוטר שהכריז על הכינוס כלא חוקי. קודריאנו החליט להעביר את הכינוס לשולי העיר, אך לשם הגיעה קבוצת חיילים עם רובים מכודנים וקולונל שאיים על קודריאנו באקדחו. קודריאנו נאלץ לוותר על הכינוס, אך הודיע שיערוך אותו באותו מקום ביום ראשון 3 בפברואר. כדי שיוכל לעשות זאת פנה למשרד הפנים בבוקרשט וקיבל אישור לכינוס, בתנאי שיערך בסדר מופתי.

לקראת האספה המיועדת נדרשו הלגיונרים מבוקרשט, יאשי, גאלאץ, פוקשאן ומקומות נוספים להגיע למקום במספרים גדולים ככל האפשר. צליחת הפרוט נעשתה בסדר צבאי, תחילה עברו מאה פרשים עם נוצות בכובעים וצלב לבן על החזה, אחריהם צעדו עם דגלים הולכי הרגל ואחריהם 80 עגלות ובכל עגלה 4 עד 6 אנשים ודגל. לכינוס הגיעו כעשרים אלף איש. מעודד מהצלחת הכינוס תכנן קודריאנו את "המצעד לבסרביה" - המצעד עמד להתקיים לאורך חודש ימים על ידי לגיונרים, שעמדו לצעוד ב-7 טורים שיחצו את הפרוט במרחקים של 20 קילומטרים האחד מחברו ויצעדו עד הדניסטר. קודריאנו פרסם את תוכנית המצעד וקבע אותו ליום 20 ביולי 1930. יהודי בסרביה חששו מאוד מהמצעד, כי לכל מקום אליו הגיעו הלגיונרים, הפיצו תעמולה אנטישמית ועודדו מעשי אלימות נגד היהודים. יהודי רומניה וחוגים נוספים הפעילו לחצים על שר הפנים לחזור בו מהסכמתו למצעד על בסרביה ובסופו של דבר אישור המצעד בוטל^[8].

את כוונותיו כלפי היהודים הציג קודריאנו בינואר 1930, בעיתון לאומני, שם הבטיח לאיכרי רומניה, אותם קיווה לקרב למפלגתו, את 4 הסעיפים הבאים:

1. אם נגיע לשלטון, תוך כמה ימים נעלה את היהודים לקרונות בקר, נשלח אותם לארצות אחרות ונחלק את רכושם בינינו ובין המדינה.
2. מהרגע שהיהודים יעזבו את הכפרים, נסגור את כל המסבאות וכל רומני יוכל לזקק לעצמו אלכוהול, כאוות נפשו.
3. אף איכר לא ישלם יותר מיסים, משום שהרכוש המוחרם מהיהודים יספק את כל צורכי המדינה.
4. כל איכר החבר בלגיון יקבל 7,000 לאי לחודש מהרגע שנעלה לשלטון.

מספר הקינים הלגיונרים והאחוות גדל בהתמדה ובסוף 1930 מספר חברי התנועה הגיע ל-6,000, גידול ניכר לעומת אלף החברים שהיו ב-1929 וסימן לבאות - ב-1937 התנועה הגיעה למיליון חברים. משמר הברזל פתח סניף ראשי במרכז בוקרשט, בדרך הניצחון (Calea Victoriei) מספר 40, מקום שהועמד לרשות התנועה על ידי סוחר ארומני. במשרד של קודריאנו הוצגו הדיוקנות של קרול השני, מלך רומניה, בניטו מוסוליני ואדולף היטלר^[9].

גאורגה בזה היה ארומן ממוצא מקדוני, מהמתנחלים בקדרילטר והיה חבר בארגון לאומני בשם "ולאד צפש". ב-20 ביולי 1930 פנה לקודריאנו ואמר לו שהחליט לעזוב את הארגון "ולאד צפש" ולהצטרף ל"משמר הברזל". למחרת ניגשה משלחת של 4 סטודנטים עם בקשה לשר אנג'לסקו, שהיה בין יוזמי חקיקה להסדרת הבעלות על הקרקעות בקדרילטר, חקיקה שהמתנחלים הארומנים התנגדו לה ובעת שזה קרא את הפנייה שלהם בזה שלף אקדח וירה בו ופצע אותו. כשנעצר נמצאו בכיסיו כרוזים של משמר הברזל. השופט החוקר זימן לחקירה את קודריאנו וזה הכחיש כל קשר למעשיו של בזה. למחרת פורסם בעיתונים שקודריאנו מגנה את המעשה של בזה. קודריאנו כעס על הפרסום ופרסם תגובה בה טענה שהוא לא גינה את המעשה והוא יגן בכל כוחו על בזה ועל מטרותיו. קודריאנו זומן שוב לחקירה ונעצר ונשלח למעצר יחד עם קבוצת סטודנטים מקדונים, שפרסם כרוז הזדהות עם בזה. במעצר המשותף קשר קודריאנו יחסים עם הסטודנטים הארומנים.

במשפט שנערך זוכה קודריאנו. התביעה הגישה ערעור, אך קודריאנו זוכה גם בערעור ושוחרר לאחר מעצר של חודש וחצי^[9].

שורת ההתנקשויות לא הסתיימה בכך, תלמיד תיכון בשם דומיטרסקו, שבעבר היה מעורב גם בהצתת בורשה, הגיע לבוקרשט, ניגש למשרדו של עורך העיתון אדוורול, שלף אקדח וירה בו. ההתנקשות נכשלה בגלל פגם באקדח, המתנקש נתפס והתברר שנשלח על ידי מילה לפטר, מבכירי הלגיונרים, בגלל התקפות העיתון נגד הלגיונרים^[10]. קודריאנו, שהיה באותו זמן בפוקשאן, זומן, נחקר ושוחרר.

בקיץ 1930 הקים קודריאנו את המפלגה משמר הברזל, מסגרת שנועדה לאחד את כל המפלגות הלאומניות, אך בפועל רק התנועה הלגיונרית הצטרפה למסגרת. באותה תקופה התרחשו שריפת בתי היהודים בבורשה וניסיון ההתנקשות של גאורגה בזה בחיי השר קונסטנטין י. אנג'לסקו. קודריאנו נסע במיוחד לבורשה כדי לחזק את ידי שני הכמרים החשודים בהצתה (אחד מהם עתיד להימנות לתפקיד המזכיר הכללי של התנועה הלגיונרית).

ריבוי מעשי הטרור המקושרים לתנועה הלגיונרית ושינוי בהרכב הממשלה הרומנית הובילו ב-2 בינואר 1931 את הממשלה החדשה לקבלת החלטה על פיזור התנועה הלגיונרית. קודריאנו וצמרת התנועה נעצרו, ארכיוני התנועה הוחרמו ועיתוניה נסגרו. ב-11 בינואר נאסרה גם מפלגת "משמר הברזל". במשפט שנערך לצמרת הלגיונרית זוכו הלגיונרים ב-26 במרץ וקודריאנו שוחרר לאחר 87 ימי מעצר. על רקע זה, התנועה הלגיונרית, שרצה לבחירות 1931 תחת השם "קבוצת קורנליו זליה קודריאנו" (Grupul Corneliu Zelea Codreanu), לא הצליחה להכניס צירים לפרלמנט, אך 20 ימים לאחר הבחירות התפנה מושב במחוז ניאמץ וקודריאנו הציג מועמדות ונבחר לראשונה לפרלמנט הרומני.

בתחילת 1932 מת שר המשפטים הרומני והתפנה מקום נוסף בפרלמנט מטעם אזור הבחירה טוטובה. התנועה הלגיונרית החליטה לנסות לכבוש מקום זה והציגה כמועמד את יון זליה קודריאנו. בגלל מחסור בכסף התנועה חיפשה גימיקים זולים, שימשכו אליה את תשומת הלב ולפי הצעת קורנליו זליה קודריאנו הכריזו על מסע רגלי של 300 קילומטרים מבוקרשט לברלאד וקבוצת לגיונרים בהנהגת מיכאיל סטלסקו ביצעה זאת תוך עשרה ימים, חרף התנכלויות לאורך הדרך מצד ז'נדרמים. יון זליה קודריאנו, ניהל מערכת בחירות מבוססת על מתקפות נגד היהודים וזכה ב-5,200 קולות מול 4,344 קולות, שקיבל המועמד הליברלי^[11] והיה לחבר הפרלמנט השני מטעם "קבוצת קורנליו זליה קודריאנו".

במאי 1932 מפלגת "משמר הברזל" נאסרה פעם נוספת ונעצרו מספר לגיונרים. נפילת ממשלת רומניה הובילה לבחירות חדשות ביולי 1932, בחירות בהן התנועה הלגיונרית, תחת השם "משמר הברזל", זכתה ל-5 מושבים בפרלמנט הרומני.

ערך מורחב – ניקדור

במאי 1933 יזם קודריאנו הקמת "קבוצות מוות" במסגרת תנועתו, קבוצות של לגיונרים אמיצים המוכנים לכל הקרבה. לגיונרים אלה היו מדקלמים פעמיים ביום, בבוקר ובערב את הטקסט הבא:

1. אני נשבע שלא אשכח אף פעם את סבל חברי.
2. אני נשבע שאחפש יום וליל את מי שהורה ומי שביצע את עינוי חברי.
3. אני נשבע לפני אלוהים שאחפש עד סוף ימי את התליינים האלה ואת משפחותיהם, כדי לתת את העונש, שמגיע להם לפני אלוהים והאומה הרומנית^[12].

יון ג. דוקה התנגד לחזרתו לרומניה והכתרתו של קרול השני, מלך רומניה ולאחר הכתרתו נשבע לחתוך את זרועו ולא לשתף פעולה איתו. הוא היה מבקר חריף של המלך ושל הממשלות, שפעלו תחתיו, אך לאחר משבר ממשלתי והתפטרות הממשלה הוזמן על ידי המלך, בנובמבר 1933, להרכיב ממשלה זמנית, שתכהן עד הבחירות בחודש דצמבר. דוקה פעל בתקופה זו למניעת השתתפות התנועה הלגיונרית תחת השם "הכל למען המולדת" בבחירות ודאג לפרסם את האיסור ביום האחרון לפני סגירת ההרשמה לבחירות, כדי למנוע מהלגיונרים הצטרפות לרשימות אחרות או הקמת רשימה חדשה. כעבור זמן קצר נרצח על רציף תחנת הרכבת בסינאיה על ידי הניקדורים, שלושה מחברי התנועה הלגיונרית. ידיעות על תכנון הרצח הגיעו לידי המלך לפני הרצח, אך זה הורה למשטרה לא לעשות דבר, ולאחר הרצח סירב לפגוש את משפחת הנרצח^[13].

הרוצחים נעצרו במקום, אך הועלה החשד שמדובר בפעולה יזומה של הנהגת התנועה הלגיונרית, לכן המשטרה הרומנית יצאה למרדף מעצרים אחר הצמרת הלגיונרית - קורנליו זליה קודריאנו חמק והסתתר במקום לא ידוע עד לסיום המשפט. בליל 9/10 בדצמבר קורנליו זליה קודריאנו, שחשש ממעצר, הסתתר בביתו של גבריאל מרינסקו, מפקד משטרת בוקרשט והעביר הוראות לאנשיו באמצעותו של גנרל קנטקוזינו. קרובת משפחה של קודריאנו, גברת קרצ'יונסקו, דודנית של אלנה לופסקו, שבביתה התחבא לפני מעצרו, העידה בבית המשפט שבביתה נפגשו המתנקשים וקיבלו הוראות מקודריאנו וגם העבירו ביניהם נשק ותיאומים^[14], אך למרות עדות זאת בית המשפט זיכה את כל הנאשמים פרט לשלושת הקושרים, שנידונו למאסר עולם עם עבודת פרך^[15][14].

הלגיונרים היו מרוצים מהדרך בה הסתיים המשפט וכאות תודה הם הופיעו בקבוצה גדולה לפני ארמון המלך שם צעדו קראו סיסמאות: "יחי המשמר (משמר הברזל)", "יחי קודריאנו", "יחיה המלך". המלך יצא למרפסת וקיבל את הפגנת ה"סטודנטים". הניקדורים הוכרזו גיבורים של התנועה הלגיונרית והוקדש להם "שיר הניקדורים"^[16].

ערך מורחב – מיכאי סטלסקו

לצדו של קודריאנו צמח בתנועה הלגיונרית מנהיג בולט בשם מיכאי סטלסקו, שהצטיין בפעילותו ואף נבחר לפרלמנט הרומני. לאחר קיומן של בחירות חדשות, ללא השתתפותם של הלגיונרים, שמפלגתם נאסרה ולאחר רצח ראש ממשלת רומניה, יון ג. דוקה, התפתח סכסוך בין קודריאנו ובין סטלסקו ובמהלכו הואשם סטלסקו במזימת הרעלה כנגד קודריאנו וסולק מהתנועה הלגיונרית. סטלסקו הכחיש את ההאשמות וטען מצידו למזימה להרעילו.

סטלסקו, שמצא עצמו מחוץ לתנועה, הקים תנועה מתחרה וכתב עת, שהתמקד בתקיפת התנועה הלגיונרית והעומד בראשה, קודריאנו.

ערך מורחב – הדצ'מווירים

ב-16 ביולי 1936 קבוצה של עשרה לגיונרים התנפלה על סטלסקו, שהיה מאושפז בבית חולים ורצחה אותו, תוך ביתור גופו בגרזנים ולאחר הרצח רקדו סביב הגופה ושרו עד שנעצרו.

התפקיד המרכזי בתנועה נועד לצעירים והגברים המבוגרים היו אמורים לתמוך בפעולות הצעירים. כל מצטרף חדש חויב לגייס חמישה מצטרפים נוספים. יחידת הארגון הבסיסית הייתה ה"קן" הלגיונרי. כל קן הכיל בין שלושה לשלושה עשר לגיונרים, כשאחד מהם הוא ראש הקן, אחד גזבר ואחד מתכתב. הקינים דיווחו למחוזות והמחוזות לראש התנועה. הקן היה מבוסס על שישה חוקים, המשמעת, העבודה, השתיקה, החינוך, העזרה ההדדית, והכבוד^[17].

הגוף העליון היה "מועצת התנועה" והוקם גם "הסנאט הלגיונרי", בו מונו אישים בני חמישים ומעלה. התנועה אימצה את ההצדעה במועל יד של התנועות הפשיסטיות האחרות. תחילה ניסו לאמץ את הלבוש הלאומי העממי של הרומנים, בסגנון של קודריאנו, אך בהמשך עברו ללבישת חולצות ירוקות וחגורה אלכסונית על פני החזה ומכאן כינויים: "החולצות הירוקות".

להתבססות משמר הברזל סייעה בעיקר המדיניות הסלחנית של הממשלות הרומניות השונות והעברת תקציבים אל הארגון, כדי שזה יתמוך בבוא היום במפלגה זו או אחרת. בשנת 1933 נאלצה ממשלת רומניה לפרק את משמר הברזל, וחברי התנועה הגיבו בטרור רצחני - הם רצחו עשרות מתנגדים ושני ראשי ממשלה. בעת ביקורו של המלך קרול בגרמניה, הוא הגיע להחלטה שמשמר הברזל מאיים על משטרו וציווה להוציא להורג את ראשיו וקודראנו בראשם בשנת 1938. למרות פעולה זו התנועה נשארה חזקה והמשיכה לאיים על שלטונו של המלך.

ערך מורחב – גוף העובדים הלגיונרי

בשנות השלושים של המאה העשרים חל גידול רב בתעשייה הכבדה ברומניה ובעיקר בתעשייה המטלורגית. בתקופה שבין 1933 לבין 1938 גדל מספר העובדים בה ב-197%, כשהעובדים החדשים מגיעים מהתחום החקלאי.

ב-1936 ייסד קורנליו זליה קודריאנו את גוף העובדים הלגיונרי במטרה לחזק אחיזה לתנועה הלגיונרית בקרב עובדי התעשייה ברומניה. בראש הארגון הוצב המהנדס גאורגה קלימה ונפתחו סניפים, בנוסף לעיר הבירה, בוקרשט, גם בערי רומניה התעשייתיות האחרות. הגוף התבסס על תשתית הקינים הלגיונרים הקיימים. התארגנות הפועלים עלתה באיכותה על פני התארגנות המגזרים האחרים - ביולי 1937 היו לגוף העובדים הלגיונרי 60 סניפים מחולקים ל-1,130 יחידות^[18].

יון מוצה ווסילה מארין, אישים בכירים בתנועה הלגיונרית, יצאו להילחם במלחמת האזרחים בספרד לצד כוחותיו של פרנסיסקו פרנקו. השניים נהרגו ב-13 ינואר 1937 בקרבת מדריד. שרידי גופותיהם הובאו לרומניה והתנועה הלגיונרית, שראתה באירוע הזדמנות פרסום ותעמולה, ארגנה מסע לווייה מפואר בהשתתפות רבבות לגיונרים במדים ירוקים. ארונות המתים הגיעו לרומניה בפברואר ונערכו טקסים בטרנסילבניה, אולטניה ומונטניה, בדרך לבוקרשט. הארונות הגיעו לתחנת רכבת צפון בבוקרשט ב-11 בפברואר, שם המתינו להם לגיונרים במדים, שעמדו בשורות ארוכות. הארונות הובלו בין שורות הלגיונרים, דרך רחובות ראשיים בבוקרשט, אל כנסייה, שם הונחו ליומיים, במהלכן הגיעו המונים לחלוק להם כבוד.

לאחר היומיים הוצבו הארונות על עגלה מקושטת בסמלים לגיונרים, שהופקו מענפי ברושים. את העגלה משכו כמה עשרות לגיונרים ומאחוריה צעדו לגיונרים אחרים במבנה של צלב, ששרו המנון, שחובר במיוחד עבור מוצה ומארין. אחריהם צעדו מנהיגי התנועה הלגיונרית, נציגים מגרמניה, איטליה, יפן וספרד, איכרים בבגדים עממיים לאומים, כמרים וקבוצות נוספות של לגיונרים. השיירה עברה ברחובות הראשיים של בוקרשט והובילה ל"בית הירוק", המרכז של התנועה הלגיונרית, שם הוכן עבורם מאוזוליאום^[19].

מסע הלווייה השאיר רושם עצום על תושבי בוקרשט והדבר בא לידי ביטוי גם בתקשורת של התקופה.

ערך מורחב – המדינה הלאומית-לגיונרית

בשנת 1940 הקים יון אנטונסקו יחד עם הוריה סימה, מחליפו של קודריאנו כראש משמר הברזל, ממשלה אנטישמית ברומניה. חברי התנועה השתלטו בטרור ואימה על המדינה, תוך שהם הורגים ופורעים במתנגדי המשטר וביהודים.

ערך מורחב – מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט

בינואר 1941 פרץ מרד של הלגיונרים נגד אנטונסקו. המרד נכשל גם משום שהצבא הרומני לא עמד לרשות סימה וגם בשל תמיכת גרמניה הנאצית באנטונסקו. במהלך הקרבות התחוללו פרעות בקהילה היהודית בבוקרשט. פרעות אלה בוצעו על ידי חברי התנועה הלגיונרית וגבו את חייהם של 124 יהודים.

בסוף 1945, ביוזמתם של אנה פאוקר ותאוהרי ג'אורג'סקו, נוהלו מגעים בין המפלגה הקומוניסטית הרומנית ובין נציג של התנועה הלגיונרית, סיעתו של הוריה סימה וסוכמו שחרורם של לגיונרים ממחנות ריכוז והפסקת רדיפתם של אלה שירדו למחתרת בתמורה להסגרה מרצון ומסירת כלי נשק^[20].

הסכם זה שימש מאוחר יותר להאשמות בסטייה ימינה של פאוקר וג'אורג'סקו והדחתם מתפקידיהם.

קבוצה של לגיונרים ותיקים הקימו ב-1993, ברומניה, מפלגה בשם Pentru Patrie (למען המולדת) וב-2012 החליטו לשנות את השם ל-Totul pentru Țară (הכל למען הארץ), שם שתחתיו התמודדה בבחירות התנועה הלגיונרית. מפלגה זו אינה היחידה המנסה לרשת את התנועה הלגיונרית, מפלגה בשם Noua Românie Creștină (רומניה נוצרית חדשה) פעלה במקביל. בין שתי המפלגות היו מגעים לשם איחודן, מגעים שלא צלחו ולבסוף Noua Românie Creștină החליטה להתפרק מרצון.

שתי קבוצות נוספות מנסות להקים מפלגות על אותה משבצת פוליטית, הקבוצה הקרויה Legiunea Arhanghelului Mihail (לגיון רב המלאכים מיכאיל) בהנהגת שרבאן סורו והקבוצה הקרויה Noua dreaptă (הימין החדש) בהנהגת טודור יונסקו^[21].

• ז'אן אנצ'ל, Contribuţii la Istoria României - Problema evreiască 1933 - 1944 (תרומות לתולדות רומניה - הבעיה היהודית 1933 - 1944), הוצאת הספר, בוקרשט, 2001.
• יואן סקורטו, "Politica Si Viaţa Cotidiana in Romania in Secolul Al Xx-lea " (ברומנית)

• איך נוצרה התנועה הלגיונרית ומה רצה קורנליו זליה קודריאנו מחקר של ההיסטוריון יואן סקורטו (ברומנית)
• ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (I): ORIGINILE MIȘCĂRII LEGIONARE (ברומנית)
• ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (II): MOBILIZAREA SUSȚINĂTORILOR ÎN MIȘCAREA LEGIONARĂ (ברומנית)
• ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (III): ALEGERI, VIOLENȚĂ ȘI DISCIPLINĂ ÎN MIȘCAREA LEGIONARĂ (ברומנית)
• ACTIVISMUL FASCIST ÎN ROMÂNIA INTERBELICĂ (IV): ASCENSIUNEA ȘI DECĂDEREA LEGIUNII ARHANGHELULUI MIHAIL (ברומנית)
• A FOST MIȘCAREA LEGIONARĂ O ORGANIZAȚIE FASCISTĂ? (ברומנית)
• משמר הברזל באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
• Ilarion Țiu, Mișcarea Legionară după Corneliu Codreanu (ברומנית)
• O ISTORIE COMENTATÃ A MISCÃRII LEGIONARE, 1927-1999 (ברומנית)
• „Adeverul” despre asasinarea lui I.G. Duca (II) (ברומנית)
• Spionajul și Serviciul neoficial de Informaţii al Mişcării Legionare (S.I.M.L.R.) (אורכב 30.09.2015 בארכיון Wayback Machine) (ברומנית)
• התנועה הלגיונרית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)