מיל מי-24
 | |||||||||||
| Mi-24P הַיְנְד F | |||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מסוק תקיפה והובלת חיילים | ||||||||||
| קוד נאט"ו | היינד – Hind | ||||||||||
| ארץ ייצור |
 ברית המועצות | ||||||||||
| יצרן | מיל | ||||||||||
| טיסת בכורה | 19 בספטמבר 1969 | ||||||||||
| תקופת שירות | 1972–הווה (כ־52 שנים) | ||||||||||
| צוות | טייס, אחראי מערכות נשק וטכנאי מסוקים | ||||||||||
| יחידות שיוצרו | 2,300 | ||||||||||
| משתמש ראשי | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| תרשים | |||||||||||
 | |||||||||||
  | |||||||||||
מיל מי-24 או מי-24 (באנגלית: Mil Mi-24, ברוסית: Миль Ми-24. כינוי בקוד דיווח נאט"ו: הַיְנְד) הוא מסוק קרב כבד בעל יכולת הובלת חיילים שפותח בברית המועצות על ידי חברת מיל.
המי-24 הוא בין מסוקי התקיפה הראשונים מתוצרת ברית המועצות, שהוכיח תפיסה שונה של הרוסים באשר למושג זה. הוא נכנס לשירות בשנת 1972.
שלא כמקביליו במערב, אין המסוק צר וזרמי. מבנהו רחב, והדגמים הראשונים שלו מותקנים כמסוקי סער לנשיאת 8 חיילים בנוסף ל-4 אנשי הצוות. בדגמיו המאוחרים, המסוק חמוש בתותח גחון 4 קני ובמשגרים לטילי נ"ט, פצצות ורקטות מתחת לכנפיו הקצרות. המסוק סופק גם למדינות ערב ונטל חלק בקרבות מול כוחות המורדים באפגניסטן.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכת ההנעה הבסיסית של המסוק נלקחה מהמי-8 (היפ H), כולל צמד מנועי הטורבינה על גג המסוק המניעים רוטור יחיד בן חמישה להבים בקוטר 17.3 מטר ורוטור זנב בן 3 להבים. מיקום המנועים וכונסיהם מקנה למסוק את צלליתו הקדמית האופיינית, הנשלטת על ידי תאי הטייסים השוכנים זה מעל זה בתצורת טאנדם. אלמנטים אחרים במסוק הגיעו מהמי-14.
בנוסף הותקנו במסוק כנפיים קצרות המספקות עילוי ונקודות לתליית חימוש (3 בכל צד). גוף המסוק משוריין בלוחות טיטניום, כמו גם הרוטור העמיד בפגיעת קליעים עד קוטר 12.7 מ"מ (חצי אינץ'). תאי הצוות מדוחסים להגנת הצוות בתנאי אב"כ. למסוק כן נסע גלגלי תלת אופני מתקפל.
בעיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]משקלו הכבד של המי-24 וגודלו מגבילים את יכולת התמרון ואת הטווח שלו. בפניות חדות המסוק מתגלגל בשיעור גבוה עקב אובדן העילוי בכנפיים, וזאת אחת מהסיבות לתורת ההפעלה הרוסית, שלפיה פעלו המסוקים תמיד בצמדים או בקבוצות גדולות יותר, תוך תקיפה ממספר כיוונים בבת אחת.
בעיה נוספת היא אפשרות פגיעת הרוטור הראשי בזנב במהלך תמרונים חריפים, ואי היכולת לרחף במטען מלא.
נתונים כלליים (הינד D)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צוות: 3 (טייס, אחראי מערכות נשק וטכנאי מסוקים)
- אורך (גוף): 17.5 מטר
- גובה (כן נסע פתוח): 6.5 מטר
- מוטת כנפיים: 6.5 מטר
- קוטר רוטור ראשי: 17.3 מטר
- משקל: 8.5 טון (ריק) עד 12 טון (משקל המראה מרבי)
- מנוע: שניים, טורבינות איזוטוב TV-3, 2,200 כ"ס כל אחד.
- מהירות (משוערת): 335 קמ"ש מרבית, 260 קמ"ש בשיוט
- סייג רום: 4,500 מטר, 1,500 מטר בריחוף
- מטען: 8 חיילים או 4 אלונקות
- חימוש: מקלע רב קני יקושב-בורזוב YakB 12.7 מ"מ, 4 טילי נ"ט, מכלי דלק, פצצות או פודי רקטות 57 מ"מ במשקל כולל של עד 1,500 ק"ג
- טווח: 450 ק"מ
מפעילות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוגנדה
אוזבקיסטן
אוקראינה
אזרבייג'ן
אינדונזיה - 2 מסוקים נקנו בשנת 2004, ובנוסף הוזמנו כ-8 מסוקים נוספים בשנים 2007 ו-2008. בינתיים, כ-8 מסוקים בשירות פעיל.
איראן
אלג'יריה
אנגולה
אריתריאה
ארמניה - 12 מסוקים נמצאים בשירות.
אפגניסטן - משנת 1979, נשלחו כ-115 מסוקים. רק 4 נשארו בשירות.
ארצות הברית - כמה מוזיאונים של חיל האוויר האמריקני מפעילים רק כמה מסוקים לשם תצוגה.
אתיופיה
בולגריה - 44 מסוקים נשלחו בין השנים 1979-1986, עדיין נמצאים בשירות.
בלארוס
גאורגיה - 32 מסוקים.
גינאה
גרמניה - 51 מסוקים שהיו שייכים לחיל האוויר המזרח גרמני. 2 נמכרו לארצות הברית, וגם כמה לפולין ולהונגריה.
הודו
הונגריה - כמה מסוקים שהיו של חיל האוויר המזרח גרמני, ונמכרו לבסוף להונגריה על ידי גרמניה המאוחדת.
וייטנאם
ונצואלה
זימבבואה
טג'יקיסטן
לוב
מוזמביק
מונגוליה
מקדוניה
נמיביה
ניגריה
ניקרגואה
סודאן
סוריה - 52 מסוקים.
סיירה לאון
סלובקיה
סרביה - רק 2 מסוקים בשירות.
סרי לנקה
עיראק
פולין - 72 מסוקים בשירות.
פקיסטן
פרו
צ'אד
צ'כיה
קובה
קוריאה הצפונית
קזחסטן
קפריסין - 12 מסוקים נשלחו בין השנים 2001-2005.
קרואטיה - מקורקעים.
גינאה המשוונית
חוף השנהב
קירגיזסטן
רואנדה
רוסיה - 360 מסוקים בשירות.
תימן
מפעילות לשעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניצן סדן, המסוק של רמבו: Mi24, הליקופטר שהוא בעצמו מלחמה, באתר כלכליסט, 9 באוגוסט 2019