מיטת מים

מיטת מים, מזרן מים או מזרן ים היא מיטה או מזרן ממולאים במים. הגרסה המודרנית של מיטת המים, שעליה נרשם פטנט בסן פרנסיסקו בשנת 1971, הפכה לפריט פופולרי לצריכה בארצות הברית בשנות ה-70.

קיימים שני סוגי מיטות מים:

• מיטת מים צד-קשה - מורכבת ממזרן המכיל מים בתוך מסגרת מלבנית של עץ קשיח.
• מיטת מים צד-רך - מורכבת ממזרן המכיל מים בתוך מסגרת מלבנית של קצף יציב, שנמצאת בתוך מעטפת בד רכוסה. המיטה נראית כמו מיטה רגילה, והיא מותאמת לריהוט חדר השינה הקיים. הפלטפורמה בדרך כלל נראית כמו בסיס רגיל או עם קפיצים, והיא מונחת על גבי מסגרת מתכת מחוזקת.

למזרני מיטת מים מוקדמים, ולמזרנים מודרניים זולים, יש תא אחד למים. כאשר מסת המים במזרנים מופרעת (לדוגמה, כשמתיישבים על המיטה), נוצר גל משמעותי שניתן לחוש, ונדרש זמן כדי שהמים יוכלו להתייצב לאחר ההפרעה. במיטות מים מודרניות יקרות יותר יש תערובת של חדרי אוויר ומים ביניהם.

מיטות מים מחוממות בדרך כלל. הטמפרטורה נשלטת באמצעות תרמוסטט ומוגדרת על פי ההעדפה האישית, אבל לרוב היא טמפרטורת העור הממוצעת, כ-30 מעלות צלזיוס. כרית חימום טיפוסית צורכת בין 150 ל-400 וואט. צריכת החשמל יכולה להשתנות באופן משמעותי בהתאם לבידוד, המצעים, הטמפרטורה, השימוש וגורמים אחרים.

מיטות מים עשויות בדרך כלל מפוליוויניל כלוריד רך (PVC) או חומר דומה. לרוב ניתן לתקן אותן עם כל ערכה לתיקון פוליוויניל.

מיטות מים המיועדות לטיפולים רפואיים מופיעות בדיווחים שונים החל מהמאה ה-19. בתחילת המאה ה-19 פיתח הרופא הסקוטי ניל ארנוט מיטה שכונתה "Hydrostatic", ותוכננה כדי למנוע פצעי לחץ בקרב חולים השוכבים בבתי חולים. היא יוצרה מאמבטיה של מים שכוסתה בבד ספוג גומי ועליהם הונחו מצעים קלים. ארנוט לא רשם פטנט על העיצוב, דבר שהתיר לכל אחד לבנות מיטה דומה.

השימוש במיטת מים עבור החולה גב' הייל מוזכר ברומן מ-1855 של אליזבת גאסקל, צפון ודרום^[1].

בשנת 1871 מיטת מים הייתה בשימוש באלמירה, ניו יורק עבור אנשים עם מגבלות פיזיות. הדבר הוזכר בקצרה במאמרו של מארק טוויין "כנסיית ביצ'ר החדשה"^[2] שיצא לאור בניו יורק טיימס ב-23 ביולי 1871: ”במרפאה תישמר אחת או שתיים מיטות מים (עבור נכים שהכאבים לא יאפשרו להם להיות על חומר רך פחות) וחצי תריסר כיסאות גלגלים. בכיסאות הגלגלים ובמיטות המים שכיום שייכים לכנסייה יש שימוש כרגע, ולא ניתן לקבלם”.

סופר המדע הבדיוני רוברט היינליין מתאר מיטות מים טיפוליות בספריו, "Beyond This Horizon" (משנת 1942), "כוכב כפול" (משנת 1956) ו"גר בארץ נכריה" (משנת 1961). היינליין לא עשה כל ניסיון לבנות את המצאתו. בשנת 1980, היינליין כתב ב"Expanded Universe":

”עיצבתי את מיטת מים במהלך השנים כמו מיטה לחולה באמצע שנות השלושים: משאבה כדי לשלוט במפלס המים, בצד אחד יש תמיכה ובצד השני אין תמיכה כדי שהשכיבה תהיה על מים רכים, מזרן עם בקרה של תרמוסטט, ממשק לטמפרטורה בטיחותית. כדי למנוע כל אפשרות של התחשמלות, התיבה עמידה במים כדי שאם תהיה דליפה היא לא תהיה חשובה יותר מאשר בקבוק מים חמים דולף, חישוב עומסים על הרצפה (חשוב!), מזרן גומי פנימי ותאורה לקריאה ואכילה. כל הסידורים - כדי לנסות לעצב את מיטת בית החולים המושלמת על ידי אחד שבילה יותר מדי זמן על מיטות חולים.”

מזרן המים המודרני נוצר על ידי צ'ארלס הול לפני שנת 1968, בעת שהיה סטודנט לעיצוב בסן פרנסיסקו סטייט (SFSU) בקליפורניה. עמיתיו ל-SFSU, הסטודנטים פול הקל ואוון פוקס תרמו גם לרעיון. במקור הול תכנן כיסא חדשני. האבטיפוס הראשון שלו היה תיק ויניל עם 300 פאונד (136 ק"ג) של קורנפלור, אבל התוצאה הייתה לא נוחה. הוא רוקן את התיק ומילא אותו בג'לי, אשר היה לו למצער "נטייה להתפרק"^[3]. בסופו של דבר, הוא נטש את העבודה על כיסא, והחל לנסות לשכלל את המיטה הסטנדרטית.

הול רשם פטנט על מיטת המים שלו, שנקראה במקור "הנאת שחייה", ב-1971. הוא ייסד את חברת "The Pleasure Pit", לייצור ומכירות מיטות מים. החברה הפכה לקמעונאית מובילה בתחום מיטות המים בארצות הברית, עם 30 חנויות שהיו בבעלותה^[4]. לרוע מזלו, הול לא הצליח להגן על הפטנט שלו נגד המתחרים הרבים, שיכלו לנצל את מלוא היתרונות במיטות המים בעקבות הפופולריות של מיטה זו. המכירות הגיעו לשיאן בשנת 1987 כאשר 22% ממכירות המזרנים היו של מיטות מים^[5].

למיטות מים יש מספר יתרונות על פני המיטות המסורתיות:

• צורת המיטה מתאימה את עצמה לגוף האדם בדיוק, ובכך ממזערת את הלחץ עליו, במיוחד סביב המפרקים. מיטות מים גורמות להסרת הלחץ מעמוד השדרה ובכך מאפשרות לשרירי עמוד השדרה להשתחרר באופן מלא. תכונה זו יכולה לסייע לטיפול בכאבי גב עבור חלק מהאנשים^[6]. המיטה יכולה להפחית את הסיכון לפצעי לחץ לאנשים עם שיתוק או תנועה לקויה^[7].
• חלקיקי עור מתים לא יכולים לחדור לתוך מזרן המים, כך שניתן לנקות את המיטה בקלות. את הכיסוי מעל המזרן ניתן לשטוף באופן קבוע, ובכך לגרום לחיסול קרדית האבק במיטה (קרדית זו עלולה להגביר אסתמה, אקזמה ואלרגיות אצל אנשים הרגישים לה).

אבל יש להן גם חסרונות:

• חימום מיטת מים הוא יקר, אם כי הוא זול יותר באופן משמעותי מאשר שמיכה חשמלית. מיטת מים צורכת בין 300 ל-1,500 קילוואט/שעה לשנה, בהתאם לאקלים, גודל המיטה וגורמים אחרים. צריכת האנרגיה יכולה לרדת בכ-60% אם משתמשים במיטת מים צד-רך^[8].
• מכיוון שמיטות מים צד-קשה הן בגדלים שונים ממזרנים אחרים, קשה יותר למצוא סדינים מתאימים למיטה. מיטות מים צד-רך הן בגודל קונבנציונלי ובהן לא עולה בעיה זו.
• הזזת מיטת מים היא תהליך קשה יותר מאשר העברת מיטה רגילה. חייבים לרוקן את המים ולפרק את המסגרת, ואז צריך להרכיב מחדש את המסגרת, למלא את המזרן במים ולחמם את המים במשך שעות או ימים כדי להביא את המים החדשים לטמפרטורה הנכונה.
• מדי פעם, מים עלולים לדלוף מהמזרנים. שקיות פלסטיק מקטינות את הנזק, אך תיקון, ריקון, מילוי וחימום מחדש (ושינה במקום אחר עד שתהליך זה יושלם) עשויים להוות מטרד.
• לבישת בגדים עם רוכסנים כגון מכנסיים בשכיבה על מזרן מים עלולה לגרום לדליפות, הרוכסן עלול לנקב את כיסוי הפלסטיק דרך הסדינים.
• משקלה של מיטת מים גבוה (מיטה בגודל 160x200x20 ס"מ שוקלת 640 ק"ג) ולכן היא מפעילה לחץ רב על הרצפה. אם מיטת מים היא בגודל 3.2 מ"ר, הלחץ על הרצפה (בהתפלגות אחידה שלו על שטח המיטה) הוא 200 ק"ג למ"ר, לא כולל משקלם של האנשים השוכבים עליה. פוליסות ביטוח דירה רבות מגבילות את השימוש ב"ריהוט מלא במים", בשל החששות לגבי נזקי מים לדירה בגלל דליפה מקרית, כמו גם בגלל הלחץ על הרצפה.

מדיה וקבצים בנושא מיטת מים בוויקישיתוף

• פטנט מיטת המים
• מיטות מים בריטיות
• מוזיאון למיטות