מוזיקה ברזילאית

המוזיקה הברזילאית נוצרה כתוצאה מהמפגש בין התרבויות השונות הקיימות בברזיל, כאשר בבסיסה היא היא תוצר של השילוב הייחודי בין המסורות האירופאיות והאפריקאיות, עם הגעתם של העבדים האפריקאים לברזיל בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי.

בעלת סגנונות וזרמים רבים, כגון סמבה, בוסה נובה, MPB, שורו, טרופיקליה, רוק ברזילאי, ראפ ברזילאי ועוד, המוזיקה הברזילאית מהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות ומסימני ההיכר של ברזיל ברחבי העולם.

בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, הועברו אפריקאים למדינות אמריקה, ביניהן ברזיל, לצורך כוח-עבודה זול. ב-1436 הובאו תריסר העבדים האפריקאים הראשונים לליסבון, וב-1466 מנו כבר כאלף עבדים, וב-1535 ומספרם הגיע לעשרת אלפים. בזמן שהאירופים ראו את עצמם כמייצגים את הציוויליזציה, הטכנולוגיה והמדע – כלומר את בעלי הדת האמיתית והמפותחים, אפריקה נתפשה כמקום חסר תרבות, בו האנשים מחזיקים בדתות שקריות, במנהגים נחותים, ובמעשים ברברים ופראיים. המוזיקה והשירה של האפריקאים נתפשו כנחותים בהשוואה למה שהיה מקובל באירופה.

כלי הנגינה של האפריקאים כללו בעיקר כלי הקשה וכלי נשיפה טבעיים, כגון קרני בעלי חיים, והאירופאים ראו בכך ביטוי לרמתם הנמוכה של האפריקאים, כאלו שחסרה בהם היכולת להבין וליצור כלי נגינה משוכללים, שמסוגלים להפיק צלילים נעימים, עדינים ומורכבים. מקצבי התופים ותרועות הקרנות, שהיוו את כלי הנגינה העיקריים בריקודים ובטקסים באפריקה, נשמעו בקרב האירופאים כרעש מונוטוני חסר הרמוניה. בנוסף, השירה באפריקה, המלווה את המוזיקה, המאופיינת בעיקר בקריאה של סולן ותשובה של הקהל, נשמעה לאירופאים כשירה חסרת מלודיה וגיוון.

במהלך השנים, המפגש בין התרבויות השונות, בין המסורות האירופאיות והאפריקאיות, ההיטמעות החברתית והמיזוג הגזעי, החלו לטשטש את ההבחנות בין שחורים ולבנים, עבדים ואדונים, פראות ותרבות.

אפריקה איננה יחידה מוזיקלית הומוגנית. כפי שלא ניתן לדבר על שפה או תרבות "אפריקאית" אחת, לא ניתן לדבר על מוזיקה "אפריקאית". ישנם אזורים רבים באפריקה שבכל אזור יש מאפיינים מוזיקליים ייחודיים. בדרך כלל ניתן לומר כי חלקה הצפוני של אפריקה מאופיין בהשפעות אסלאמיות, והחוף המערבי מובחן מהחוף המזרחי על ידי הדגש החזק יותר על כלי ההקשה.

בשנת 1680 התאחדו עבדים בחוות ובערים בבאהיה (Bahia), והקימו תחת הגנת הכנסייה מסדרים. מסדרים אלו דאגו לשיפור תנאי חייהם של העבדים ולימים נאסף כסף שבו נקנתה חירותם. בחגים נוצרים ובימי ראשון (כ-80 ימים בשנה ויותר) ניתנה הזדמנות לאפריקאים לצעוד בתהלוכות קתוליות, לשיר שירי תהילה לישו במקצבים ובכלי נגינה מהמולדת שלהם. בכל מצעד כזה, העבדים הפגינו את הקשר שלהם עם התרבות האפריקאית באמצעות תלבושות, שירים והצגות תוך כדי התהלוכה הדתית הנוצרית.

כמו כן, הסמבה העירונית התפתחה בשכונות העוני של המאה ה-16 של ריו דה ז'ניירו. בהתחלה מוזיקת הסמבה החלה בתופים קצביים שאליהם התלוו טקסים דתיים אפריקאים שהובאו לברזיל בידי העבדים האפריקאים.

האינטראקציה בין המוזיקה האירופאית למוזיקה האפריקאית החלה במאה ה-18 בשנים אלה החלה להתפתח ה"מוזיקה הקלאסית" הברזילאית. שירת הטרובדורים, זמרים נודדים לבנים ששרו על פי המסורת האירופית, נפגשה עם שירים של אפריקאים ויצרו את מה שנחשב למקצב המשותף הראשון, הלונדו, שהוא תערובת של מחולות אפריקאים והפנדגנו הפורטוגזי. עם הזמן, המפגש בין התרבויות השונות הוביל למגוון רחב ומרתק של השפעות הדדיות, ולעיתים האנשים הלבנים קבלו את תפישות המרחב והזמן של ההופעות האפריקאיות. לאור המדורות, היו נאספים אנשים לבנים ושחורים, עבדים ואדונים, נשים וגברים ורוקדים יחדיו. השפעות הדדיות אלו חלחלו אל המוזיקה ואל כלי הנגינה והריקודים. כך למשל, הלבנים החלו לרקוד בשילוב תנועות גלויות וחושניות, לצלילי שירים מאולתרים המבוצעים על ידי סולן המקבל את תשובת הקהל ומחיאות כפיים – מאפיינים המזוהים עם המסורות האפריקאיות. כלי הנגינה היו גיטרה וכינור, כלים שהובאו מאירופה.

בשנת 1822 בוטל השלטון הפורטוגלי, ובעידודם של הקיסרים הברזילאים פדרו הראשון ופדרו השני, גדל החופש התרבותי בברזיל. בשנת 1888 הוחלט על ביטול העבדות בברזיל, דבר שהגביר את השפעת המוזיקה האפריקאית, והביא להתפתחות המוזיקה בברזיל. בין אלפי העבדים שהגיעו אל העיר הגדולה, ריו דה ז'ניירו, והתיישבו ברובעי העוני, היו רבים שעסקו בנגינה ובשירה. התפתחות התעשייה בדרום ברזיל, משכה לאזור מאות אלפי עבדים משוחררים, ובהם אנשים בעלי כישרונות מוזיקליים, שהפכו להיות תוך זמן קצר המרכז התרבותי של ברזיל. ברחובות נשמעו קבוצות קרנבל עם בטוקדות (צוותי מקישנים), קבוצות נגני חליל, קאוואקיניו (גיטרת סופרן זעירה) וגיטרה, תזמורות צבאיות עם נשפים רבים ונגני בית קפה. כך הושפעה המוזיקה הברזילאית מכל קבוצות האוכלוסייה שלה: הלבנים, השחורים ןהמולאטים (בני תערובת).

לאורך השנים התנהל מפגש בין שתי התרבויות של האירופאים והאפריקאים, אשר לכול אחת מהן הייתה תרבות אחרת, מנהגים ומסורות עתיקות שונות. רבים מהעובדים האפריקאים שהיגרו לברזיל, נתקלו בשוני רב מטעם הרשויות הפועלות, אשר טענו כי התרבות האפריקאית בכלל והמוזיקה בפרט נחשבת למיושנת ונחותה. בעיני האירופאים, המוזיקה שלהם נחשבה לחדשה ועדכנית יותר מזו האפריקאית, והם סירבו להקשיב לה. לטענתם, המוזיקה האפריקאית היא מוזיקה ללא תרבות וללא קהל. עם השנים נוצר שיח ציבורי על ההבדלים בין כלי הנגינה האפריקאים לאירופאיים – כלי הנגינה של האפריקאים, אשר כללו בעיקר כלי נשיפה ונקישה, היו פחות מוכרים באירופה החדשה והיו עשויים מעור ומקרניים של בעלי חיים. זאת לעומת האירופאים אשר השתמשו לרוב בכלים משוכללים ויקרים, אשר טענו כי כליהם המשוכללים משמעים קול ורחש צלול ומובן יותר מאשר כל הנגינה הישנים של האפריקאים. רוב האפריקאיים שהגיעו לברזיל הרגישו תחושת ניכור ודחייה אך השתדלו לשמור על המסורת, התרבות, המורשת והמנהגים שלהם, כמו גם מסורת הריקודים והמוזיקה שהייתה מושרשת בהם כבר מלידה. האפריקאים בעיקר רקדו ושרו, דבר שאהבו וידעו לעשות גם כשהיו במדינה זרה להם. הם רקדו במעגלים ענקיים ושיתפו את הקהל הרחב שהסתכל ועמד סביב תוך ניסיון לקיים מיזוג של תרבויות. הריקוד והנגינה, לטענתם, היו למטרות כגון הנאה, שמחה ובילוי. בכך ניכר הבדל לעומת האירופאים, אשר ניגנו הרחק מהרקדנים, וכן הייתה חלוקת תפקידים והבדלי מעמדות.

העבדים האפריקאים שהובאו לברזיל נשאו את המורשת והמסורת שלהם; ריקודים, טקסים, כלי נגינה ואמונות, והשלטונות ניסו לאסור ולמנוע ביטוי של אמונותיהם ומנהגיהם של האפריקאים. מאחר שנאסר עליהם לרקוד ריקודים שבטיים, הם הכניסו מאפיינים משלהם למחולות ה"לבנים", כמו הפנדאנגו (Fandango) והסרבאנד (Sarabande). ההתנגדות והרתיעה של הרשויות, האנשים הלבנים, נבעה מההבדלים שבין התרבויות השונות. בתרבויות האירופאיות כל שיר עמד בזכות עצמו, כאשר קיימת הפרדה בין שיר לשיר. הנגנים ישבו בדרך כלל בצד באזור קבוע שמופרד מקהל הרוקדים, כאשר חלוקת התפקידים ברורה ומוגדרת בין אלו שמנגנים לאלו שרוקדים. לעומת זאת, בתרבויות האפריקאיות השונות, תפישת הזמן והמרחב בהופעה שונה לחלוטין, שכן יש מיזוג של הרקדנים והקהל. בנוסף, השלטונות חילקו את הריקודים לריקודים "רעים", שכללו בעיקר ריקודים פולחניים דתיים, ולריקודים "טובים" כביכול, שמטרתם בילוי והנאה. הריקודים הדתיים נתפשו כ"רעים" ככאלו שמחללים את הקודם מעצם טיבם

בשנים האחרונות, בחברה בעלת שסעים וביקורות רבות, דווקא ניכר מיזוג של התרבות האפריקאית בתרבות המערבית הלבנה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בריקודים מסביב למדורה או בשיתופי פעולה אליהם אנו מתוודעים בתעשיית המוזיקה. בנוסף, המוזיקה האפריקאית מושמעת במועדוני ריקודים ובמסיבות חוף וקיבלה אהדה רבה בקרב קהל המוזיקה הברזילאית. מוזיקה זו הפכה למוזיקה עממית עם התפתחות הטכנולוגיה בעידן המודרני במיוחד, ונראה כי הסגנון האפריקאי מתרחב דווקא בשנים האחרונות.

התרבות הברזילאית מהווה מכלול רחב של אלמנטים אנושיים, חברתיים ואמנותיים שמאפיינים את ברזיל וייחודים רק לה. התרבות הברזילאית היא סינתזה בין עמים וקבוצות אתניות רבות שהגיעו ממקומות שונים בעולם קיימו את תרבותם ולבסוף יצרו תרבות מבודלת מהמקור שיצרה את התרבות הברזילאית. תרבות ברזיל היא פסיפס תרבותי אתני ייחודי המורכב מהשפעות רבות ושנות כמו השפעות פורטוגליות, אירופאיות, אפריקאיות, ילידיות, אסייתיות ועוד. הריבוי האתני הביא לגיוון רב מאוד ולמעשה התרבות הברזילאית היא אחת התרבויות העשירות בעולם.

המוזיקה היא אחד המרכיבים המשמעותיים והייחודיים בתרבות הברזילאית. המוזיקה הברזילאית מביאה לידי ביטוי את השילוב בין התרבויות השונות והמעמדות השונים המרכיבים את האוכלוסייה הברזילאית. הזהות בין המוזיקה לתודעה תרבותית ומעמדית היא שנתנה לה את כוחה ואפשרה לה להשתמר עד ימינו ולהתערב במסורות מוזיקליות אירופיות ואינדיאניות. הכנסייה ובעלי החוות והמטעים ראו כבר קודם את המוזיקה כגשר בינם לבין העבדים השחורים. בדרך זו ניצלו העבדים את המוזיקה כדי להציג עצמם כחלק מהתרבות הברזילאית החדשה, וכשכבה חברתית (גם אם נמוכה ביותר) שלמשתייכים אליה יש סיכוי לטפס מעלה.

אגוגו הוא כלי הקשה מוזיקלי העשוי מברזל. זהו כלי נגינה אפריקאי המשמש ככלי נגינה ללהקות, שבטים, וקבוצות שונות. אגוגו - מילה מהשפות הכושיות (כינוי לשפות על שמו של כוש בן חם, בנו של נח). כיום משמש האגוגו ככלי נגינה גם במסיבות, אירועים ובקרנבל, ובעולם הקפוארה.

הבירימבאו הוא כלי הקשה, וכלי הנגינה הראשי מבין כלי הנגינה בקפוארה (Berimbau de barriga). כלי נגינה אפריקאי ושם באפריקה ומשמש ככלי נגינה ללהקות, שבטים, וקבוצות שונות. בברזיל בסוף המאה ה-20, הצטרף הוא לעולם הקפוארה. כיום הבירימבאו כמו באפריקה, הוא כלי נגינה שמשמש ללהקות וקבוצות שונות (Berimbau de boca). הבירימבאו הוא זה שקובע את הקצב במעגל של הקפוארה ושל כלי הנגינה האחרים. באפריקה ואף בברזיל, הבירימבאו שימש גם לליווי סיפורים, שירים והמחזות שונות.

האטאבקי הוא כלי נגינה/תוף אוריינטלי מאוד עתיק אצל הפרסים והערבים. בעבר השתמשו בו ככלי נגינה פואטי והוא שימש ככלי נגינה מועדף בו השתמשו במסיבות ובמפגשים מוזיקליים. היה גם לכלי נגינה אפריקאי הרבה זמן.

הפַּאנְדֵירוֹ הוא כלי נגינה ברזילאי עממי, אשר משמש ככלי מלווה לקפוארה. הפאנדירו שייך למשפחה של תופי מרים. משתייך לכלי הקשה ודומה במקצבו לכלי האטאבקי, אך מאפשר אלתורים רבים יותר.

המוזיקה הברזילאית הצליחה לחלחל אל תרבויות וסגנונות מוזיקה רבים והתקיימה הפריה הדדית ביניה לבין סגנונות אחרים. ישנן מדינות רבות בהן המוזיקה הברזילאית נגעה בסגנונות המוזיקה המקומית, והדבר נכון גם לאמניה של המוזיקה הברזילאית. רבים מזמריה זכו להצלחה בינלאומית, ביניהם כרמן מירנדה, ז'ילברטו ז'יל, קייטנו ולוזו, גל קוסטה, ז'וֹאַאוֹ ז'ילברטו, ז'ורז'י בן ז'ור, אנטוניו קרלוס ז'ובים, באדן פאוול, מריה בתניה, שיקו בוארקי ועוד.

על אף שלא ניתן לומר במדויק מיהם האנשים האמונים על ההצלחה והתפרשותה של המוזיקה הברזילאית בעולם, כן ניתן לציין כמה שהתבלטו בתחומים שונים^[3] והגיעו להצלחה משמעותית; הראשונה שבהם היא גל קוסטה- זמרת ברזילאית אשר משלבת בין כמה סגנונות מוזיקה, ביניהם מוזיקה שחורה ומקצב סמבה ברזילאית. קוסטה התפרסמה גם בזכות שיתופי פעולה שעשתה עם זמרים מפורסמים במוזיקה הברזילאית כדוגמת קאיטנו ולוזו, אנטוניו קרלוס ז'ובים וז'ילברטו ז'יל.

אישיות מרכזית ומוכרת במוזיקה הברזילאית, המלחין אנטוניו קרלוס ז'ובים (מוכר גם כטוֹם ז'ובים) נחשב בעיני רבים לאבי הבוסה נובה^[4]. ז'ובים היה מעבד, פסנתרן, משורר, יוצר וזמר והתפרסם בזכות שיריו הרומנטיים ושילובם הנועז עם מוזיקת הג'אז. המוזיקה של ז'ובים הושפעה ממוזיקה עממית מקומית מילדותו בריו דה ז'ניירו וכן מהמלחין הברזילאי הייטור וילה לובוס. מוזיקת הבוסה נובה היא שילוב של סגנונות הג'אז ומוזיקה אימפרסיוניסטית צרפתית. מוזיקה זו, שהתפרסמה בעולם בעיקר בשנות ה-60 של המאה ה-20 ומוכרת כמוזיקה ברזילאית, תרמה לפרסומו של ז'ובים כאחד מהמוזיקאים החשובים ביותר של המאה ה-20. ז׳ובים זכה להכרה עולמית בזכות שיתופי פעולה וביצועים לשיריו מאת אומני ג׳אז בינלאומיים מוכרים כגון פרנק סינטרה, סטן גץ, אלה פיצג׳רלד, הרבי הנקוק, צ׳יק קוריאה ואחרים.

משפחה של מוזיקאים ממקימי זרם הטרופיקלי^[5], קאיטנו ולוזו ומריה בתניה שלחו ידם גם בסגנון המוזיקה Musica Popular Brasileira) MPB – בעברית: מוזיקה ברזילאית פופולרית). ה- MPB משלב בין סגנונות מוזיקליים עירוניים כמו סמבה ושורו לבין מוזיקה מערבית כמו מוזיקת פופ ורוק. סגנון זה התבסס במהלך תקופת הדיקטטורה הברזילאית מתוך מטרה לייצר מוזיקה לאומית שקוראת לשינוי חברתי ומשטרי, בעיקר בידי סטודנטים וחוגים אינטלקטואלים.

גל קוסטה גדלה בסביבת מוזיקה; אביה היה בעל חנות תקליטים, ולכן אין זה מפתיע שהחלה לנגן ולהופיע כבר בילדות. קוסטה הושפעה באופן רב ממוזיקת הסמבה והייתה אחת ממובילות ומפתחות הזרם הטרופיקלי שהתפתח בברזיל בשנות ה-60. הזרם, שהחל כתחילה כסגנון מוזיקה ורק לאחר מכן הוגדר כזרם, שילב בין מוזיקה מסורתית ולבין מוזיקה חדשנית. מלבד הצלילים החדשניים, המוזיקה כללה קולות פוליטיים שלא פעם יצאו נגד הממשל, המשטר הצבאי וחוסר ההתייחסות לשכבות חלשות באוכלוסייה. למרות צנזורים מצד הממשל, הזרם היה פופולרי. קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל ומריה בתניה ייצגו את הזרם גם הם, ומתוך כך נוצרו שיתופי פעולה יחד עם קוסטה.

דוגמה לצנזור שחוותה קוסטה היה בתקליטה Índia שיצא ב-1973 אשר בעטיפתו הציג את קוסטה בביקיני חושפני, ונאסר בסופו של דבר לפרסום למרות מחאותיה. ובכל זאת, למרות הצנזור, ואולי בגללו, היא הוציאה בשנות ה-80 את אלבומה Fantasia, שזיכה אותה בשלושה אלבומי פלטינה והצלחה בינלאומית.

המוזיקה הברזילאית לא פסחה על מדינת ישראל, ומוזיקאים רבים הושפעו ממנה ומזרמיה המגוונים. המפורסם שבהם הוא האלבום "ארץ טרופית יפה" שהוקלט ב-1977. האלבום כלל תרגומים של אהוד מנור ואורי ארפז לשירים של יוצרים ברזילאיים כגון ז'ורז'י בן ז'ור, ויניסיוס דה מוראיס, אנטוניו קרלוס ז'ובים ואומנים נוספים. זמרים וזמרות ישראליים רבים השתתפו באלבום: מתי כספי, יהודית רביץ, קורין אלאל, יוריק בן דוד וצילה דגן, והכניסו לחלק מיצירותיהם המאוחרות יותר את הכלים והסגנונות השונים שהכירו במסגרת האלבום.

מלבד היותה נעימה לאוזן, המוזיקה הברזילאית טומנת בחובה גם מסרים חברתיים, רומנטיים ובעלי משמעות. האומנים זכו להצלחה בינלאומית בזכות יכולתה של המוזיקה הברזילאית להיטמע בסגנונות אחרים ובזכות קצבה הנעים, וייתכן גם בזכות אותם מסרים חברתיים שרבים ראו בהם השתקפות של קולם.