לוצ'אנו בריו

לוצ'אנו בריו
**Luciano Berio**
לידה	24 באוקטובר 1925; אימפריה, איטליה
פטירה	27 במאי 2003 (בגיל 77); רומא, איטליה
מוקד פעילות	רומא
תקופת הפעילות	מ-1947
מקום לימודים	הקונסרבטוריון של מילאנו
זרם	מוזיקה קלאסית של המאה ה-20
סוגה	אופרה
שפה מועדפת	איטלקית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	דויטשה גרמופון
בן או בת זוג	קתי ברבריאן
פרסים והוקרה	מלגת גוגנהיים (1968); פרס וולף לאמנויות (1991); פרס ארנסט פון סימנס (1989); פרימיום אימפריאל (1996); פרס פלטרינלי; עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים; אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית; Royal Philharmonic Society Music Awards; מדליית זהב של מסדר ההצטיינות האיטלקי לתרבות ואמנות ;
	www.lucianoberio.org
	פרופיל ב-IMDb

לוצ'אנו בריו (באיטלקית: Luciano Berio;‏ 24 באוקטובר 1925 - 27 במאי 2003) היה מלחין ומנצח איטלקי, בעיקר של מוזיקה קלאסית מודרנית. הוא נודע ביצירתו הנסיונית (בייחוד יצירתו משנת 1968 "סינפוניה" לשמונה סולנים ולתזמורת מורחבת וסדרת קטעי הסולו הממוספרים בשם "סקוונצה") וכן עבודתו החלוצית במוזיקה אלקטרונית.

חייו

בריו נולד באונליה (כיום חלק מן העיר אימפריה שבמפרץ ג'נובה). הוא למד נגינה בפסנתר אצל אביו וסבו, שניהם נגני עוגב. בשנות מלחמת העולם השנייה גויס לצבא, אבל כבר ביומו הראשון נפצע בידו כשלמד לטפל ברובה ואושפז בבית חולים צבאי. לאחר המלחמה למד בריו בקונסרבטוריון של מילאנו אצל ג'וליו צ'זארה פאריבני וג'ורג'ו פדריקו גדיני. הפגיעה בידו מנעה ממנו להמשיך את לימודי הנגינה, על כן התרכז בהלחנה. בשנת 1947 התקיים הביצוע הפומבי הראשון של אחת מיצירותיו, סוויטה לפסנתר. בריו התפרנס אותו זמן מליווי שיעורי שירה, ובעבודתו זו פגש את הזמרת המצו-סופרן קתי ברבריאן, שאותה נשא לאישה זמן קצר אחרי סיום לימודיו (השניים התגרשו ב-1964). במשך השנים יכתוב בריו יצירות רבות לקולה.

בשנת 1951 יצא בריו לארצות הברית ללמוד בטנגלווד אצל לואיג'י דאלאפיקולה, שהקנה לו עניין בסריאליזם. בהמשך השתתף בסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט, שם פגש את פייר בולז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, ג'ורג' ליגטי ומאוריציו קאגל. הוא החל להתעניין במוזיקה אלקטרונית והיה שותף בשנת 1955 להקמת "סטודיו די פונולוגיה", אולפן מוזיקה אלקטרונית במילאנו, עם ברונו מאדרנה. באולפן זה חיבר את יצירתו האלקטרונית "תמה" (מחווה לג'ויס), שבה קטעי קריאה מתוך יוליסס של ג'ויס בקולה של קתי ברבריאן. בריו הזמין מספר רב של מלחינים בעלי שם לעבוד שם, בהם אנרי פוסר וג'ון קייג'. כמו כן הוציא כתב עת למוזיקה אלקטרונית בשם "מפגשים מוזיקליים", בהשתתפותם הפעילה של קייג' ובולז. בניגוד לנטיית בני זמנו לכתיבה חדשנית לשמה, בריו נטה לסגנון לאומי ופופולרי, כפי שאפשר ללמוד מיצירתו שירי עם משנת 1946, הכוללת עיבודים לתשעה שירי עם מסורתיים מארצות שונות. השיר האחרון הוא של להקה עממית מאזרבייג'ן, שבריו רשם מהאזנה לקלטת.^[1]

בשנת 1960 חזר בריו לטנגלווד, הפעם כמלחין הבית, וב-1962 נענה להזמנת דריוס מיו וקיבל משרת הוראה במילס קולג' באוקלנד, קליפורניה. ב-1965 החל ללמד בבית הספר למוזיקה ג'וליארד ושם ייסד את אנסמבל ג'וליארד, קבוצה ששמה לה למטרה לבצע מוזיקה עכשווית. בשנת 1966 נישא בשנייה, הפעם לפילוסופית המדע ידועת השם סוזאן אויאמה (הנישואים הסתיימו בגירושין ב-1972). נישא בשלישית לטליה פקר, שתרגמה את שיחותיו על המוסיקה (עם רוסאנה דאלמונטה) לעברית, לכותר בשם -שיחות על המוסיקה בהוצאת הקבוץ המאוחד התשמ"ד. עם תלמידיו נמנה לואי אנדריסן, סטיבן גלמן, סטיב רייך, לוקה פרנצ'סקוני ופיל לש מן ה-Grateful Dead.

במהלך שנות השמונים היה המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית ובשנת 1988 קיבל בריו תואר חבר כבוד של האקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון.

במשך כל הזמן הזה המשיך בריו להלחין ולבסס את המוניטין שלו וב-1966 זכה בפרס איטליה על "לאבורינטוס II". ביצוע הבכורה של הסינפוניה שלו בשנת 1968 שם גושפנקא על המוניטין שלו. בשנת 1972 חזר בריו לאיטליה. מ-1974 עד 1980 ניהל את המחלקה האלקטרו-אקוסטית של המכון למחקר ולתיאום אקוסטי מוזיקלי (IRCAM) מייסודו של פייר בולז בפריז וב-1977 נישא בשלישית, הפעם למוזיקולוגית טליה פקר. ב-1987 פתח בפירנצה את "טמפו ריאלה", מרכז דומה בתחומו ל"אירקאם". ב-1994 היה ל"מלחין בית מצטיין" באוניברסיטת הרווארד, שם נשאר עד שנת 2000. כן היה פעיל כמנצח והמשיך להלחין עד סוף חייו. בשנת 2000 נבחר לנשיא האקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה ברומא. לוצ'אנו בריו מת ב-2003 בבית חולים ברומא.

יצירתו

המוזיקה של בריו יצאה נשכרת מן הקשר עם אשתו הראשונה, הזמרת קתי ברבריאן, שהוציאה לפועל את הרעיונות שלו לשילוב קולות שונים, שאינם רשומים בתווים, אל תוך שירת קולורטורה ביצירתו "סקוונצות III". יצירה קולית זו הייתה חלק מעשרה חיבורים לכלי סולו, שכתיבתם החלה ב-1958. השביעי, משנת 1969, שנכתב לאבובן היינץ הוליגר, מבריק במיוחד. בריו, בניגוד למלחיני אוונגארד אחרים, חיבב הן נגנים והן כלי נגינה. בריו היה מיודד עם הסופר אומברטו אקו, מחבר שם הוורד, ועם המשורר אדוארדו סאנגווינטי. שניהם קירבו אותו אל הקשר בין מוזיקה למילים, לטבען האונומטופאי ולחשיבותן של מילים יום-יומיות, שניתוחן בשפות שונות הוליך לפיתוח שירה דיבורית מסוג חדש. בריו עשה שימוש בתובנה זו ביצירות שונות, בהן "הוקרה ליוליסס" (1958), "מעגלים" (1960) על פי שירים של א. א. קמינגס, לקולות נשים, נבל וכלי הקשה ו"קריאות לונדון" (1974) לשמונה קולות, על פי קריאות של רוכלי רחוב לונדוניים. בשנת 1984 כתב רקוויאם לזכרה של קתי ברבריאן, שאין בו קול אדם אלא תזמורת קאמרית בלבד .^[2]

ביצירתו "סינפוניה לשמונה קולות ולתזמורת גדולה", שנכתבה ב-1968-69 משלב בריו בפרק השלישי קטעים מן הסקרצו מן הסימפוניה השנייה של מאהלר וציטוטים שונים מן הספרות והמוזיקה, בהם בקט, פולחן האביב של סטרווינסקי, הסימפוניה השישית של בטהובן ו"הים" של דביסי.^[3]

היכרותו עם דאלאפיקולה הביאה לכתיבת חמש וריאציות על נושא בן שלושה תווים מן "האסיר" של דאלאפיקולה, והשפעתו הלירית ניכרת גם ב"מוזיקה קאמרית" שלו, לקול אישה, צ'לו ונבל, על פי טקטסים של ג'יימס ג'ויס.

ביחס לאופרה נטה בריו בדרך כלל לגישה מבטלת וזלזלנית, הבאה לביטוי ב"אופרה", יצירה סאטירית משנת 1970 ו"המלך מקשיב", המזכירה יותר קרקס מאשר אופרה מסורתית. המינימליזם של בני תקופתו דחה אותו ונטייתו הטבעית הייתה למוזיקה לירית שאינה חדשנית.^[4]

לאחר פטירת סרג'ו ליברוביצ'י הוא השלים את העבודה על האופרה האחרונה שלו.