יחסי בוטסואנה–נמיביה

יחסי בוטסואנה–נמיביה
בוטסואנה	נמיביה
בוטסואנה	נמיביה
שטח (בקילומטר רבוע)
581,730	824,292
אוכלוסייה
2,538,238	3,056,251
תמ"ג (במיליוני דולרים)
19,396	12,351
תמ"ג לנפש (בדולרים)
7,641	4,041
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית	רפובליקה

יחסי בוטסואנה–נמיביה הם היחסים הדו-צדדיים שבין רפובליקת בוטסואנה לבין רפובליקת נמיביה. נמיביה קיבלה עצמאות מדרום אפריקה ב-1990 וזמן קצר לאחר מכן שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים. לבוטסואנה נציבות עליונה בווינדהוק^[1], בירת נמיביה, ואילו לנמיביה נציבות עליונה בגאבורון, בירת בוטסואנה^[2].

נמיביה גובלת בבוטסואנה מצפון וממערב. תוואי הגבול נקבע על פי אמנה שנחתמה ב-1 ביולי 1890 בין בריטניה (ששלטה בבוטסואנה) וגרמניה (ששלטה בנמיביה). מחלוקות בין שתי המדינות על הגבול הביאו למתיחות ניכרת בין שתי הממשלות בשנות ה-90.

בין שתי המדינות הייתה מחלוקת ארוכת שנים לגבי השליטה על האי קסיליקי/סדודו, הנמצא ברצועת קפריבי.

הרקע לסכסוך הוא אי בהירות בנוגע להסכם הלגולנד-זנזיבר ב-1890 בו הועברה רצועת קפריבי מהאימפריה הבריטית לקיסרות הגרמנית. נמיביה הייתה אז "דרום-מערב אפריקה הגרמנית"; ובוטסואנה הייתה מדינת חסות בריטית בשם "בצ'ואנאלנד".

בהסכם מוזכר גבול ההשפעה בין שתי המעצמות בדרום רצועת קפריבי ב"ערוץ המרכזי של נהר הצ'ובה". טענת בוטסואנה הייתה שהמילים "הערוץ המרכזי" מתייחסים לערוץ שזורם צפונית לאי קסיליקי, ולכן האי שייך לה. לעומתה, טענה נמיביה ש"הערוץ המרכזי" מתייחס לערוץ הנע מדרום לאי ולכן האי שייך לה.

בשל כך, ב-1999 קבעו שופטי בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג כי "הערוץ הצפוני של נהר הצ'ובה שסביב האי קסיליקי/סדודו מוכרח להיחשב כערוץ המרכזי שלו". ולכן, ע"פ החלטה זו, האי קסיליקי/סדודו הוא טריטוריה של בוטסואנה.

נהר אוקבנגו העובר מאנגולה דרך נמיביה לבוטסואנה הוא מקור חשוב למים עבור בוטסואנה, וכן לדלתת האוקבנגו המהווה מקור חשוב להכנסה תיירותית עבור בוטסואנה שכן היא מיוחדת בריבוי חיות הבר והציפורים שבה. בנוסף, הנהר מהווה מקור מים חשוב לבוטסואנה. נמיביה, המתמודדת עם בצורת, חפרה תעלה באורך של 300 ק"מ מהנהר, ותכננה לבנות צינור מים באורך של 250 ק"מ שיסיט את המים מהנהר ויסייע בהתמודדות עם הבצורת.

בוטסואנה טענה בתגובה כי 97% ממימי הנהר מתאדים, כך שהיא לא יכולה לאפשר אובדן מים נוספים. נמיביה הגיבה וטענה כי הפרויקט שלה משתמש בחצי אחוז מהמים בנהר, וכי לה הזכות על כל המים של הנהר העובר דרכה. במטרה להתמודד עם הסכסוך, אנגולה, נמיביה ובוטסואנה הקימו בספטמבר 1994 את ועדת המים של אגן נהר אוקבנגו, שתייעץ להן באשר לחלוקת המשאבים של הנהר.

בוטסואנה ונמיביה הן שתיהן חברות בקהילת הפיתוח הדרום אפריקאית (SADC) שהמטה שלה בגאבורון. המטרה העיקרית של SADC היא לקדם את שיתוף הפעולה בין 15 מדינות דרום אפריקה בתחומים הכלכליים, החברתיים והביטחוניים^[3].

ב-2002 חתמו תאגידי המים של נמיביה ובוטסואנה על הסכם לאספקת חשמל לעיירות גנזי בבוטסואנה ודה הוק בנמיביה. שתי המדינות שקלו לשתף פעולה בפריסת סיבים אופטיים שיעקפו את דרום אפריקה תוך הפחתת עלויות^[4]. בנוסף, באוקטובר 2008 אישרה נמיביה את הצעתה של חברה פרטית לייצא פחם מבוטסואנה דרך מסילת רכבת שתיבנה בנמיביה.

מדיה וקבצים בנושא יחסי בוטסואנה–נמיביה בוויקישיתוף