יחזקאל קויפמן

יחזקאל קויפמן

פרופ' יחזקאל קויפמן תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	17 בדצמבר 1889 פודוליה, אוקראינה
פטירה	9 באוקטובר 1963 (בגיל 73) ירושלים
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות סנהדריה
מקום לימודים	אוניברסיטת ברן
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס ישראל (1958) פרס ביאליק (1956)

יחזקאל קויפמן (17 בדצמבר 1889 – כ"א בתשרי תשכ"ד, 9 באוקטובר 1963) היה פרופסור, פילוסוף וחוקר מקרא, חתן פרס ישראל במדעי היהדות לשנת תשי"ח (1958) ושני פרסי ביאליק לחכמת ישראל. שימש ראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים והיה חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1959.

יחזקאל קויפמן נולד בדוניביץ, מחוז פודוליה, שהייתה בשליטת האימפריה הרוסית להורים שומרי מסורת. אביו מרדכי נחום קאופמן היה סוחר בדים. קויפמן התחנך בחדר, ולאחר מכן למד תלמוד ופוסקים בבית מדרש, ועברית, דקדוק עברי ומעט ספרות עברית מפי מורה פרטי. למד בישיבה המודרנית "יבנה" באודסה מיסודו של חיים טשרנוביץ; מתלמידי פרופ' קלוזנר, שרשם עם ברוך קרוא את הרצאותיו, ומזה נדפס החלק הראשון של ספרו: "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה". למד ב"האקדמיה היהודית" ["קורסים ללימודי המזרח" היה השם הרשמי] מיסודו של הברון הרוסי-יהודי דוד גינזבורג בסנט פטרבורג. ב-1918 סיים את לימודיו באוניברסיטת ברן בפילוסופיה ובבלשנות שמית. קויפמן עבר לברלין, שם עבד במסגרת מפעל אנציקלופדיה יודאיקה. בשנת 1929 עלה לארץ ישראל והחל ללמד בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1949 עבר לירושלים, והיה פרופסור למקרא באוניברסיטה העברית עד 1957, וכן ראש החוג למקרא.

קויפמן היה חבר המועצה הספרותית של מוסד ביאליק, וזכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בשנת תרצ"ג על ספרו "גולה ונכר", ובשנת תשט"ז על חיבורו המקיף "תולדות האמונה הישראלית".^[1] ביאליק, שקרא את הספר "גולה ונכר" עוד לפני צאתו לאור, והיה מושפע ממנו עמוקות, כתב ליהודה לייב מאגנס כי הוא "ספר גדול, שלא היה כמוהו בישראל זמן רב... לבי אומר לי כי נמצא גואל למחשבה העברית".

נפטר בירושלים.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.^[2]

קויפמן נודע בעיקר בעמדתו שהמונותאיזם הישראלי הופיע באופן ספונטני בתקופה קדומה מאוד, בניגוד לתפיסה ההגליאנית של אסכולת ולהאוזן, שרווחה אז, שעל פיה המונותאיזם הישראלי התפתח באופן הדרגתי מאמונות אליליות. קויפמן מאמין שישנה השפעה אלילית על הדת הישראלית, אך מהותה שונה.

לפי קויפמן, החידוש העיקרי באמונה הישראלית לא היה הרעיון שקיים אל אחד בלבד, אלא הרעיון שאל זה אינו כפוף לחוקי הטבע או לכל חוק אחר, ושהוא קודם לכול - בניגוד לאלים פוליתאיסטיים, שכפופים לדבר מה שהיה קיים לפניהם, אותו קויפמן מכנה "הוויה קדמונה". לאלים פוליתאיסטיים יש סיפור על היווצרותם – בניגוד לאל היהודי, הנוצרי והמוסלמי. סיפור קורות חייו של האל הופך אותו למוגבל – בידי הוויה קדמונה, אויבים אלוהיים אחרים, רגשות וגורל. כל אלו לא קיימים בדתות המונותאיסטיות, אותן קויפמן מכנה "ישראליות". האל בדתות הישראליות אינו מוגבל. ההבדל בין מונותאיזם לפוליתאיזם אינו כמות האלים.

”אין בדת ישראל מיתוס, אין בה סיפור על קורות חיי האלהים, על התרחשות בספירה האלהית, המתבצעת באלהות כתהליך בלתי תלוי ברצונה.”, ”האל הוא לא רק "אחד", הוא גם נצחי ומעל לכל התהוות. הוא לא נולד, הוא לא גדל, הוא לא חומד, הוא לא מפרה ומוליד, הוא לא מת, הוא לא קם לתחייה”

לפי קויפמן לא היו מלחמות בין ישויות אלוהיות שונות לבין אלוהי ישראל.

האגדה המקראית אינה מדמה לה את נחש, תנין, לויתן, ים (ובודאי גם לא את רהב) כהויות קדמונות, "אלוהיות", שיש להן שורש עצמאי בהויה הנצחית. כולם נזכרו כבריותיו של אלהים וכמשועבדים לו... האגדה המקראית אינה תופסת איפוא את המלחמה כמלחמה בין כוחות אלוהיים קדמונים הנלחמים זה עם זה על השלטון בעולם, אלא כמלחמה בין האלוהים ובין בריותיו, שמרדו בו והסתערו על עולמו להחריבו.

— תולדות האמונה הישראלית א, עמודים 424–425

בתחום האפותיאוזה כתב קויפמן כי האלילות מאמינה בעליית בני אדם למדרגה אלוהית. כלומר, בנוסף לאלים יש חצאי אלים (בני-אדם שעלו למדרגת אלים). האלילות מעלה לדרגת חצאי אלים את האבות הקדומים, מלכים וגיבורים. ואילו בדת ישראל אין חצאי אלים, ובני האלוהים מספר בראשית – הדבר הדומה ביותר לחצאי אלים בדת הישראלית, גם הם לא נבראו מאל דרך הפריה טבעית, אלא מהמלאכים.

בתחום ביקורת המקרא נודע קויפמן בעמדתו המהפכנית כלפי תורת התעודות בניסוחו של ולהאוזן. קויפמן קיבל את העיקרון של חלוקה למקורות נפרדים, אך קבע, בניגוד למקובל אז, שהמקור הכהני בתורה נתחבר לפני המקור הדברימי, בתקופת בית המקדש הראשון. עמדה זו משפיעה רבות על תפיסת התפתחות החוק המקראי ומשמעות הנבואה הקלאסית בישראל. שיטתו של קויפמן, שהציגה את היהדות הקדומה באופן חיובי כמבשרת המונותאיזם (בניגוד לאנטישמיות המחקרית של ולהאוזן, שראה בספר ויקרא יצירה מאוחרת המייצגת דת טקסית מנוונת^{[דרוש מקור]}), הסירה את התדמית השלילית שדבקה בביקורת המקרא בעיני חוקרים יהודים והייתה הפתח של רבים להיכנס אל התחום.^[3]

ק��יפמן גם טבע את המושג "סיבתיות כפולה", בספרו "תולדות האמונה הישראלית".

קויפמן גם נחשב למנסח הבולט בתקופתו, לשלילת החינוך הפרוגרסיבי: ”החינוך יכול לשאוף להגשמת אידאל דתי או מוסרי, אישי או חבורתי. אבל מהות הפעולה החינוכית אינה לעולם אלא זו: הנחלת ערכי דור הולך לדור בא, עיצוב נפש דור בא ברוח דור הולך… פעולת החינוך היא מפני זה לפי עצם מהותה אבטוריטטיבית [=סמכותית]; מטרתה היא לעולם כיבוש נפש החניך על ידי הרוח, שהמחנך הוא נושאו, ובאין כיבוש זה אין פעולה חינוכית כלל. הכיבוש יכול להיות כיבוש מתוך אהבה ורצון או מתוך מתח של מלחמה, אבל כיבוש הוא לעולם”.^[4]

בחיבורו "גולה ונכר" התעמק קויפמן בשאלת קיום העם היהודי בגולה, והסיק כי הגורם העיקרי ששמר על העם היהודי ומנע את היטמעותו בעמים אחרים הוא 'הכרת האומה את עצמה כנושאת ערכים דתיים קדושים'. במקביל הגיע קויפמן לתובנה כי קיומם של היהודים בימי הביניים על הקשיים בהם, היה מסוכן פחות לעומת החיים בגולה בתקופה המודרנית בצל האנטישמיות העממית וללא "ההגנה של חומות הגטו והזכויות שנתנו לו המושלים" בימי הביניים. יהונתן כהן מתאר את דברים אלו שנכתבו בשנות ה-20 כ"פרקי נבואה ממש", על רקע השואה בה התממשו נבואות הזעם של קויפמן.^[5]

בחיבורו "חורבן הנפש" טען שלמרות ההרגל לתרגם את המילה "אנטישמיות" כ"שנאת ישראל" הרי תרגום זה אינו מדויק. "האנטישמיות אינה שנאת ישראל בעצם, אלא היא שיטה של קטרוגים הבאה לבסס ולהצדיק את השנאה לישראל או את הרע הנעשה לישראל". האנטישמיות אינה רגש למרות שהיא כרוכה בו, אלא אידיאה, תורה, ולפרקים גם 'שיטה מדעית' להצדקת שנאת ישראל ולא לבאר אותה. היא מטעימה לשנאה טעמים, באמצעות עלילה, קטרוג שקר וסילוף שאינם טעמיה וגורמיה האמיתיים. ומכיוון שהאנטישמיות היא אידיאה או תורה, היא יכולה להופיע בפני עצמה ללא שנאה הן מיהודי והן מגוי.^[5]

קויפמן המשיך ופירט את השקפותיו על האוטואנטישמיות שהיהודים ירשו לדבריו מתקופת ההשכלה ועד פרסום המאמר בשנות ה-30, והראה כי האוטואנטישמים אימצו את השקפתה וגישתה של האנטישמיות מבחינת "שקר, הכללה, ייהוד והחמרה". קויפמן הדגים כיצד האוטואנטישמים, לעיתים מתוך אהבת ישראל – כאמור, אנטישמיות אינה רגש ויכולה להתקיים בנפרד משנאה – מאמצים את השקרים שהופצו על העם היהודי, מכלילים את היהודים כולם בפשעים של יחידים, מכנים כ"חטאים יהודיים" עוולות אשר נפוצים בקרב כלל האומות ונוקטים בסטנדרט כפול כאשר הם מאשימים את היהודים במעשים אשר אינם נחשבים כלל לפסולים כשהם מבוצעים בידי עמים אחרים.^[5]

קויפמן מטעים שאנטישמיות מתאפיינת בסגנונה ותוכנה הבא להצדיק את הדין על היהודים מפני שהם יהודים. תוכחה וקיטרוג כלפי ישראל, כשהם לעצמם, אינם אנטישמיות. ואנטישמיות היא מה שהיא גם כשהיא מתלבשת בלבוש של לאומיות ואהבת ישראל.^[5]

על שמו נקראים רחוב בשכונת רמות בירושלים, רחוב בשכונה ה' בבאר שבע, רחוב המחבר את הטיילת התל אביבית לשדרות ירושלים ביפו ורחוב בחיפה סמוך לבית בירם בו לימד.

על שמו קרויה הקתדרה למקרא שבאוניברסיטה העברית בירושלים.

• תולדות האמונה הישראלית – יצירתו הגדולה על המונותאיזם היהודי.
• מכבשונה של היצירה המקראית – כרך מאמרים שמהווה כעיין השלמה לתולדות האמונה הישראלית.
• פירושים למקרא מבוססים על גישתו הייחודית בביקורת המקרא.
• גולה ונכר, ב' כרכים.
• הסיפור המקראי על כיבוש הארץ (תשט"ו).
• ספר שופטים מבואר בידי יחזקאל קויפמן (1968).
• ספר יהושע מבואר בידי יחזקאל קויפמן.

• מנחם הרן (עורך), ספר היובל ליחזקאל קויפמן: מחקרים במקרא ובתולדות האמונה הישראלית, מוגשים לו בהגיעו לשיבה, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשכ"א.

• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש - חלק רביעי, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שישי: ייחוד דתו וגורלו של העם היהודי בהסתכלות מדעית (משנתו של יחזקאל קויפמן), עמ' 138–169
• מנחם הרן, על משנתו של פרופסור יחזקאל קויפמן ז"ל, בתוך: עיונים בספר מלכים, כרך ב', הוצאת קריית ספר, והחברה לחקר המקרא בישראל, 1985, עמ' 273–280

מדיה וקבצים בנושא יחזקאל קויפמן בוויקישיתוף

• רשימת הפרסומים של יחזקאל קויפמן, בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת המאמרים של יחזקאל קויפמן באתר רמב"י
• כרטיס אישי ואודותיו, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
• דוד תדהר (עורך), "יחזקאל קויפמן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3847
• א. ח. אלחנני, על חקר התנ"ך (שיחה עם פרופ' יחזקאל קויפמן), דבר, 15 באפריל 1955
• ג. קרסל, "הנקודה היהודית" בחקר המקרא, דבר, 1 באפריל 1960
• פרופ' יחזקאל קויפמן, דבר, 11 באוקטובר 1963 (עם פטירתו), המשך
• ד"ר חיים מ. י. גבריהו, קווים למשנתו של קויפמן, דבר, 11 באוקטובר 1963
• י. ליוור, יחזקאל קויפמן חקר חידת קיומו של ישראל, מעריב, 11 באוקטובר 1963
• יחזקאל קויפמן ז"ל: דברי אזכרה של נשיא־המדינה זלמן שזר, דבר, 15 בנובמבר 1963
• בנימין אופנהיימר, ‏יחזקאל קויפמן – חוקר המקרא הלוחם, מולד 247–248, 1976, עמ' 415–438
• עמוס נוי, חורבן הנפש, באתר "העוקץ", 19 באפריל 2012
• יאיר יעקב, ‏"אין לי ביוגרפיה, יש לי רק ביבליוגרפיה", בעיתון מקור ראשון, 8 באוקטובר 2023
• דוד שחר, המורשת ההיסטורית-תרבותית ומשמעותה החינוכית בתפיסתו של יחזקאל קויפמן, מעוף ומעשה 5, 1999
• ישראל קנוהל, אף לא כרובית קטנה אחת, באתר הארץ, 10 ביוני 2024
• יחזקאל קויפמן (1889-1963), דף שער בספרייה הלאומית
• יחזקאל קויפמן, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

מפרי עטו:

• מקומו ההיסטורי של ספר איוב, מאמר מאת יחזקאל קויפמן במאגר המידע מקראנט
• סיכומים של פרקי הספר תולדות האמונה הישראלית, באתר יחזקאל קויפמן
• יחזקאל קויפמן, "חורבן הנפש", מהדורה מוגהת ומוערת עם הקדמה מאת ד"ר יהונתן כהן, השילוח גיליון 12, דצמבר 2018 (המאמר פורסם לראשונה בכתב העת 'מאזניים' בטבת תרצ"ד – חורף 1933–1934)