יולי מרטוב
 | |
| לידה |
24 בנובמבר 1873 קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
4 באפריל 1923 (בגיל 49) Schömberg, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| שם לידה |
Юлий Осипович Цедербаум |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית, ברית המועצות |
| מקום קבורה |
Urnenfriedhof Gerichtstraße |
| השכלה |
אוניברסיטת סנקט פטרבורג |
| מפלגה |
��פלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית |
  | |
יוּלי (יוּליוּס) אוֹסיפּוֹביץ' מַרטוֹב (ברוסית: Юлий Осипович Мартов, בכתיב ארכאי: Мартовъ; נולד צֶדֶרבּוים, Цедербаум; כתב בפסבדונים לֵב מרטוב, Лев Мартов; 24 בנובמבר 1873 (על פי הלוח היוליאני: 12 בנובמבר) – 4 באפריל 1923) היה מהפכן יהודי רוסי, מנהיג המֶנשֶביקים.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרטוב נולד בשנת 1873 באיסטנבול בשם יוליוס צדרבוים (צדרבאום), במשפחה יהודית מתבוללת בת שבעה ילדים (ששישה מתוכם היו בבגרותם למהפכנים). אמו רבקה הייתה ילידת וינה ממוצא ספרדי שהתחנכה בבית ספר של נזירות באיסטנבול, ואביו אוסיפ היה סוכן של חברת ספנות רוסית, ובנו של אלכסנדר צדרבוים (ארז), מראשי תנועת ההשכלה היהודית בזמנו, מייסד ועורך העיתון העברי "המליץ" והעיתון היידי הראשון ברוסיה, "קול מבשר".
בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, בעת שהיה ילד צעיר, עברה המשפחה לעיר הנמל הרוסית אודסה, בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית.
בסתיו 1881, על רקע פרעות "הסופות בנגב", שנערכו ביהודי דרום-מערב רוסיה, עברה המשפחה לבירה סנקט פטרבורג, שם התחנך בגימנסיה רוסית וחווה על בשרו גילויי אנטישמיות. לאחר מכן החל ללמוד באוניברסיטת סנקט פטרבורג, וכעבור זמן קצר התחבר לחוגי סטודנטים מהפכניים. בפברואר 1892 נאסר לראשונה, וסולק מהאוניברסיטה.
כשביוני 1893 הגיע כגולה אל העיר וילנה שבמערב המדינה, כבר היה למרקסיסט. בווילנה הצטרף כפעיל בשורות תנועת הפועלים היהודית, אף שלא ידע יידיש. במאי 1895 היה מארטוב אחד הראשונים שניסחו את הצורך במפלגת פועלים יהודית ייחודית. כעבור שנתיים נוסד "הבונד" (איגוד הפועלים הכללי ברוסיה, ליטא ופולין) בידי ארקדי קרמר אך גלותו של מארטוב בווילנה הסתייימה קודם לכן והוא חזר לרוסיה. למרות תרומתו לגיבוש הבונד, מארטוב עצמו סבר שקבוצת וילנה, שממנה צמח הבונד, ביקשה להתמקד בשיפור תנאי החיים של הפועלים (פנסיות, חינוך, בריאות)- רצון שמארטוב ראה בו מתון מדי, וכי ויש לחתור למהפכה בה יוחרב הסדר הקיים. בכך מצא שותפות רעיונית עם ולדימיר איליץ' לנין שיחד עימו הקים את איחוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים בסתיו 1985.
מארטוב שיתף כאמור פעולה עם לנין ועם פלחנוב, אקסלרוד וטרוצקי בהוצאתו לאור של כתב העת של הגולים הפוליטיים הרוסים "איסקרה" ('��ניצוץ').
כישורי הארגון של הבונד היו טובים יותר מאלו של איחוד המאבק כך שהבונד היה גדול יותר במספר חבריו. שתי התנועות שמרו על יחסים טובים. יחסים אלו התמסדו כאשר שתי התנועות, לצד תנועות סוציאליסטיות נוספות, הקימו את מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, שלימים תהפוך למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. איחוד המאבק של מארטוב קיבל אמנם את הבכורה, מהטעם שאופיו היה הכללי יותר, אך הבונד (כאמור היה בתחילה גדול יותר במספר חבריו) נותרה כח מניע חשוב בתנועה.
בשנת 1903, בכינוס השני של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בברריסל, נחלקו לנין ומרטוב בדעותיהם לגבי השאלה מי ראוי להיות חבר מפלגה ומי ינהיג את המפלגה. מארטוב שאף להחלטות קולקטיביות בידי כמה שיותר חברים. לנין ביקש לרכז את הכח בידי קבוצת מנהיגות מצומצמת. מארטוב גם סבר כי יש לחתור קודם להפלת המשטר הפיאודלי הרוסי, ורק לאחר מכן, כאשר ייווצר שוק קפיטליסטי, להצמיח ממנו את הקומוניזם. לנין סבר כי ניתן להחיל את הקומוניזם בכל שלב היסטורי. [1]בכנס נערכו אפוא הצבעות בכל מיני סעיפי תקנון, כאשר נציגי הבונד תמכו בעמדת מרטוב. עם זאת, מאחר שבקשת הבונד כי היא תהיה הנציגה היחידה של מעמד הפועלים היהודי בתוך המפלגה נדחתה (בעוד בקשה דומה מצד הסוציאליסטים הקווקזים התקבלה) עזבו נציגי הבונד את הכינוס (ולאחר מכן את המפלגה כולה) מה שהוביל לכך שחברי הפלג של לנין, שעד פרישת הבונד היו מיעוט בין חברי המפלגה, ניצחו במספר גדול יותר של הצבעות,. בעקבות זאת קראו לעצמם בני הפלג של לנין בשם "בּוֹלשֶביקים" (חברי סיעת הרוב) וכינו את סיעת מרטוב בשם "מֶנשֶביקים". שמות אלה, אף על פי שלא שיקפו את האמת המספרית, דבקו בסיעות והפכו לעובדה היסטורית.
במהפכת 1905 פנו המנשביקים שמאלה, התקרבו מאוד לבולשביקים ועברו לשיתוף פעולה הדוק. אחרי כישלון המהפכה חל פילוג מסוים אצל המנשביקים, כשהחלק הימני של סיעתם פרש והצטרף למפלגות שפעלו באופן חוקי.
בתקופה בה היה מארטוב גולה פוליטי בשווייץ, הוא הכיר בין השאר את יוסף קרוק, גולה פוליטי ומהפכן סוציאליסטי ולאומי-יהודי בפני עצמו, שבזכרונותיו כתב על מארטוב את הדברים הבאים:
אישיות סימפאטית ומיוחדת במינה. יחד עם לנין הוא ייצג את "הדור הצעיר". יחד הם באו מרוסיה לחוץ-לארץ ויחד נמנו עם העורכים הראשונים של כתב-העת הסוציאל-דמוקרטי "איסקרא" (הניצוץ). לנין ידע היטב את ערכו הגדול של מארטוב. גם לאחר שנפרדו, התחשב לנין במארטוב, יריבו הרעיוני החריף, יותר משהתחשב במישהו אחר זולתו. בניגוד לפליכאנוב, אשר עד 1917 לא נסע לרוסיה, ובניגוד ללנין, אשר בשנים הסוערות 1905–1906 חי בפינלאנד (ועל-ידי כך ניצל מן הכלא הצארי), הגיע מארטוב אל "הגלות השנייה" לאחר שהתגלגל במשך שנים בבתי-הכלא הצאריים, הוא היה אדם חולני. גופו החלוש התענה במחלת-ריאות קשה. בשל יושרו וכנותו זכה להערכת הכול. נאומיו לקו בחיסרון גדול: כמעט תמיד היה צרוד. לעומת זאת נודעה למאמריו השפעה גדולה פי כמה מאשר לנאומיו שבעל-פה. אדם בעל השכלה עצומה, הצטיין במיוחד בשני קווי אופי: הוא היה "אינטרנאציונאליסט" כן ובעניינים הרוסיים היה מהפכן כן וחסיד של שיתוף פעולה בין המפלגות. אלה שהיו באים לשמוע את הרצאותיו זכו תמיד ברעיונות חדשים ובהשראה חדשה[2].
פתיחת מלחמת העולם הראשונה הביאה פילוג נוסף במחנה המנשביקים, כשמרטוב הוביל את המיעוט ה"אינטרנציונליסטי", שוללי המלחמה, אל מול הרוב שתמך בה מטעמי הגנה לאומית. עם פרוץ מהפכת פברואר 1917 נוצר פילוג נוסף בין תומכי המשך המלחמה, כדי להגן על המהפכה ובין מתנגדיה. הפילוגים השונים הביאו להחלשת כוח המנשביקים ובבחירות הם קיבלו רק 3% מקולות המצביעים לעומת 20% שקיבלו הבולשביקים. מרטוב, שהתנגד להצטרפות לקואליציה עם המפלגות ה"בורגניות", שב לרוסיה מהגלות, אך איחר את המועד ובינתיים חלק מהמנשביקים הצטרפו לממשלה.
עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר, תמכו מרבית המנשביקים המונהגים על ידי מרטוב בממשלה הקומוניסטית, אך סירבו לנתק את הקשרים שהיו להם עם הענף הימני של מפלגתם וזה הוביל לצנזורה על ביטאונם. האגף השמאלי של המנשביקים, בראשות טרוצקי, הצטרף לבולשביקים ולאחר מרד קרונשטאדט נאסרה פעילות המנשביקים ומנהיגיהם, כולל מרטוב יצאו לגלות.
בספטמבר 1920, בהיותו חולה שחפת, היגר לגרמניה. הוא נשאר שם ומת כעבור שלוש שנים בשמברג (Schömberg) מן המחלה[3]. לפני מותו הספיק לייסד את עיתון המנשביקים, "השליח הסוציאליסטי", שהמשיך להופיע בברלין, בפריז ולבסוף בניו יורק.
אחותו הצעירה, לידיה אוסיפובה דָן (Лидия Осиповна Дан), הייתה גם היא ממנהיגות המנשביקים, אשתו של פיודור איליץ' דן, ממנהיגי המנשביקים.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Современная Россія, Женева: Изд-во "Союза русскихъ соціальдемократовъ", 1898. [Современная Россия; Sovremennaia Rossiia]
- Рабочее дѣло въ Россіи, Женева: Изд-во Союза русскихъ соціальдемократовъ; Россійская соціальдемократическая рабочая партія, 1899. (2-е, перер. изд.: 1903) [Рабочее дело в России; Rabochee delo v Rossii]
- 1904 Short Constitution of the All-Russian Social Democratic Workers’ Party ("תמצית החוקה של העובדים הסוציאל-דמוקרטים הכול-רוסיים")
- Рабочее дѣло въ Россіи, С.-Петербургъ: Е.М. Алексѣева, 1906. [Рабочее дело в России; Rabochee delo v Rossii]
- Политическія партіи въ Россіи, С.-Петербург: Новый міръ, 1906. [Политические партии в России; Politicheskie partii v Rossii]
- Новый законъ, С.-Петербургъ : Е.М. Алексѣева, 1906. ("Избирательное право въ Государственную думу") [Новый закон; Novyi zakon]
- 1907 The Lesson of the Events in Russia ("לקח האירועים ברוסיה")
- 1918 Marx and the Dictatorship of the Proletariat ("מרקס והדיקטטורה של הפרולטריון")
- 1918 Down with the Death Penalty! ("להפסיק את עונש המוות!")
- 1919 The Ideology of “Sovietism” ("האידאולוגיה הסובייטית")
- 1921-1923 Decomposition or Conquest of the State.
- Записки социал-демократа, Берлин: З.И. Гржебин, 1922. [Zapiski sotsial-demokrata]
- Развитие крупной промышленности и рабочее движение в России, Петроград: Книга, 1923. [Razvitie krupnoi promyshlennosti i rabochee dvizhenie v Rossii]
- Мировой большевизм; с предисл. Ф. Дана, Берлин: "Искра", 1923. [Mirovoi bol’shevizm]
- История российской социал-демократии, Изд. 2-е., Москва: Книга, 1923. [Istoriia rossiiskoi sotsial-demokratii]
- Большевизм в России и в Интернационале: речь, произнесенная на съезде Независимой Социалистической Партии Германии в Галле 15-го октября 1920 года; с предисловием и послесловием автора, Берлин: "Социалистический Вестник", 1923. [Bol’shevizm v Rossii i v Internatsionale]
- бщественные и умственные течения в России: 1870-1905 г.г., Ленинград : "Книга", 1924. [Obshestvennye i umstvennye techeniia v Rossii]
- В борьбе за Интернационал; с предисл. Абрамовича, Берлин: "Искра", 1924. [V bor’be za Internatsional]
- Избранное; подготовка текста и комментарии, Дмитрий Борисович Павлов, Вадим Леонидович Телицын, Москва: б. изд-ва, 2000.
תכתובות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Письма П. Б. Аксельрода и Ю. О. Мартоваъь; Под ред. Ф. И. Дана, Б. И. Николаевского, Л. О. Цедербаум-Дан. Берлин: Русский рев. архив, 1924. (התכתבויותיו עם פאבל אקסלרוד)
- Письма, 1916-1922; редактор-составитель Юрий Георгиевич Фельштинский, Benson, Vt.: Chalidze Publications, 1990.
- Ю. О. Мартов и А. Н. Потресов: письма 1898-1913; научный редактор Илья Ханукаевич Урилов, Москва: Собрание; Российская академия наук, Отделение историко-филологических наук, Институт истории, 2007. (התכתבויותיו עם אלכסנדר פּוֹטרֶסוב)
בתרגום לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נקודת המפנה בתולדות תנועת הפועלים היהודית: (וילנה, 2 במאי 1895); בתרגום מ’ מויאל, ירושלים: האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל והמפעל לחקר תנועת הפועלים היהודית ('קונטרסים לתלמידים: מקורות ומחקרים'), תשכ"ח. (עברית ורוסית, עמוד מול עמוד)
- רשומות סוציאלדמוקראט (פרקי וילנה, 1893–1895), ירושלים: האוניברסיטה העברית – החוג להיסטוריה של עם ישראל והמפעל לחקר תנועת הפועלים היהודית ('קונטרסים לתלמידים: מקורות ומחקרים'), תש"ל.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל גצלר, 'מרטוב ולוקסמבורג – אינטרנציונליסטים יהודים', בתוך: אלי שאלתיאל (עורך), יהודים בתנועות מהפכניות: קובץ מאמרים, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשמ"ג, עמ' 119–124.
- יוסף קרוק, תחת דגלן של שלושה מהפכות, תל אביב, מחברות לספרות, 1968, עמ' 280–281.
- Israel Getzler, Martov: A Political Biography of a Russian Social Democrat, Cambridge: Cambridge University Press, 1967.
- Тамара Юльевна Попова (Цедербаум), Судьба родных Л. Мартова в России после 1917 года, Москва: Издательский центр журнала "Россия молодая", 1996. (ברוסית)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רשימת הפרסומים של יולי מרטוב, בקטלוג הספרייה הלאומית
- דברי נבואה על הקומוניזם ב-1917: ליום השנה ל"מהפכת אוקטובר", דבר, 7 בנובמבר 1958 (קטעים מתוך מאמרו של ההיסטוריון הסוציאליסטי הרוסי בוריס ניקולייבסקי שפורסמו לרגל יובלה ה-80 של אחותו של מרטוב, לידיה דן)
- משה דור, יריבו היהודי של לנין, מעריב, 13 באוקטובר 1967
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על יולי מרטוב, 4 באוקטובר 2010- יולי מרטוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יולי אוסיפוביץ מרטוב (1873-1923), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Johnpoll, Bernard K., The Politics of Futility; The General Jewish Workers Bund of Poland, 1917–1943., Ithaca, N.Y: Cornell University Press, 1967, עמ' pp. 30–31
- ^ יוסף קרוק, תחת דגלן של שלוש מהפכות - כרך ב', תל אביב מחברות לספרות, 1970, עמ' 96
- ^ A. T. Lane. (1995). Biographical Dictionary of European Labor Leaders: M-Z. Greenwood. p.622. ISBN 978-0313299001