חיים יואל דוהן

רב
ד"ר חיים יואל דוהן

לידה	19 בינואר 1881 י"ח בשבט ה'תרמ"א גרוסוורדיין, טרנסילבניה
פטירה	9 בנובמבר 1972 (בגיל 91) ג' בכסלו ה'תשל"ג

הרב ד"ר^[1] חיים יואל דוהן (דוהאן) (י"ח בשבט ה'תרמ"א, 19 בינואר 1881 – ג' בכסלו ה'תשל"ג, 9 בנובמבר 1972) היה רב קהילת בראשוב ברומניה ובמשך עשרות שנים רב קהילת הלש (האלאש/האללאש) בהונגריה. היה חבר באגודות רבניות ופעל לשיקום יהדות הונגריה אחרי מלחמת העולם הראשונה ושוב לאחר מלחמת העולם השנייה. ניצול השואה. באחרית ימיו רב בירושלים וממייסדי התאחדות החרדים יוצאי הונגריה בישראל. מחבר הספר "יד חיים" על הסנהדרין, ומעורכי אוצר הפוסקים.

נולד בגרוסוורדיין שבטרנסילבניה לאביו הרב מאיר צבי, צאצא למשפחת רבנים ותלמידו של הכתב סופר, ולאמו מרים לאה. בילדותו הוכר ככשרוני במיוחד, ולמד שתים עשרה שנה בישיבתו של הרב משה צבי פוקס.

בתרע"ב (1912) התמנה לרב קהילת היראים בבראשוב, שם כיהן כשנתיים וביסס את מוסדות הקהילה: הקמת בית כנסת חדש, מקווה, ועוד.

בתרע"ד (1914) הוזמן לכהן בהלש, ומילא את תפקידו במשך שלושים וחמש שנה. בתקופה זו סירב להצעות רבנות מקהילות חשובות, ביניהן הקהילה החרדית בברלין.

בתרפ"ו (1926) היה בין המייסדים של חברת "מחזיקי הדת" בהונגריה, לאחר שפעילותה הופסקה במלחמת העולם הראשונה^[2]. כעבור חודשים ספורים התמנה ליו"ר ועדת ההסברה של ארגון זה^[3]. נחשב לנואם בחסד, ומדי פעם מסר דרשות גם ברדיו הממשלתי.

בשלהי מלחמת העולם השנייה (תש"ה, 1945) גורש למחנה שטרסהוף שבאוסטריה ומשם הועבר למחנות נוספים, אולם ניצל. לאחר המלחמה חזר להלש וסייע בריכוז הניצולים וחידוש מוסדות הקהילה.

כעבור שנים ספורות עלה לארץ ישראל^[4] והתגורר בירושלים. בשנים תש"י-תשי"ב (1950 - 1952) היה בין מקימי התאחדות החרדים יוצאי הונגריה^[5]. שימש כמגיד שיעור בבית הכנסת "הריס" בשכונת נווה בצלאל שליד רחביה. עמד בקשרים עם הרב הרצוג, והשתתף בעריכת "אוצר הפוסקים" שבנשיאותו.

החל להדפיס את ספרו "יד חיים", אך נפטר באמצע הכנתו לדפוס.

נפטר בגיל תשעים ושתיים, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

הספר עוסק בסדרי הדין בסנהדרין: אופן הדיון, מחלוקות ודרכי ההכרעה בהן, ועוד. הספר יצא לאור לאחר פטירת המחבר, בשנת המאה ללידתו (תשמ"א). עריכת הספר הושלמה על ידי פרופ' שלמה זלמן הבלין^[6].

ספרים נוספים שלו עודם בכתב יד.

• הקדמה לספרו יד חיים.
• חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, עמ' 507.