חיים חזן (אנתרופולוג)

חיים חזן

חיים חזן
לידה	1947 (בן 77 בערך) ירושלים
ענף מדעי	אנתרופולוגיה, גרונטולוגיה, אנתרופולוגיה חברתית, סוציולוגיה, intergenerationality
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב יוניברסיטי קולג'
מנחה לדוקטורט	מייקל גילסנן
מוסדות	אוניברסיטת תל אביב
תלמידי דוקטורט	תמר אלאור
מספר צאצאים	3

חיים חזן (נולד ב-1947) הוא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

חיים חזן נולד בירושלים שם גדל עד גיל 10, אז עברו הוריו לגבעתיים שם עבר את נעוריו. הוא למד לתואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה וספרות ותואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שניהם באוניברסיטת תל אביב בשנים 1972-1967. נושא התזה שלו היה: "גילויים של טוטאליות יחסית בארגון החיים בבית-אבות." חזן עשה את עבודת ה דוקטורט שלו ביוניברסיטי קולג' בלונדון בהדרכתו של פרופסור מייקל גילסנן בשנים 1973–1976. כתיבת הדוקטורט לוותה בקשר עם האנתרופולוגית מרי דאגלס, שחשיבתה ותורתה השפיעו על תחילתה של הקריירה שלו.

ב-1976 מונה חזן למרצה באוניברסיטת תל אביב, וב-1994 מונה לפרופסור מן המניין. החל משנת 2008 מכהן חזן כעורך כתב העת "סוציולוגיה ישראלית." היה מנהל המכון למחקר חברתי, מכון הורוביץ ומכון הרצג לחקר ההזדקנות והזקנה באוניברסיטת תל אביב.

חזן שימש כיועץ אקדמי למרכז לטכנולוגיה חינוכית בהכנת תוכנית לימודים על זקנה והזדקנות, וכיהן כיו"ר ועדת מקצוע במשרד החינוך לתוכניות לימודים לבגרות באנתרופולוגיה חברתית.

חיים חזן נשוי למרסיה, ולהם שלושה ילדים.

חיים חזן הוא אנתרופולוג החוקר את הזיקנה כתופעה תרבותית. הוא עוסק בזיהוי ואפיון המציאות בה חיים זקנים, הוא משתמש בזיקנה לבחינת שאלות כגון: באיזו צורה ובאיזו שפה משתמשים זקנים על מנת להבנות את הזמן וכדי לבחון שאלות של זהות – כיצד זקנים מגדירים את עצמם.

בניגוד לגישות המקובלות הגורסות כי מדווי הזיקנה הם פועל יוצא של שינויים תפקודיים המדלדלים את משאביו של האדם המבוגר, חזן סובר שיש להבחין בין תפקוד לבין תפקיד ובין זקנים לבין זיקנה. אנשים זקנים הם תוצרים של בליה פיזיולוגית-ביולוגית ואילו תפקידים וזיקנה הם ניגזרות של חברה ותרבות. בין הראשונים לאחרונים אין זיקה "טבעית", ורק הסביבה האנושית בה מתקיים הזקן כופה אותה עליו ועל עצמה כאילו הייתה כורח המציאות. ההבחנה המבדלת בין השניים דומה להבחנה בין מין למגדר ומציגה את עולם הזיקנה כבנוי משני מעגלים שרק בחלקם הם חופפים: מעגל התרבות המקבעת את הזיקנה במונחים של סטיגמה, נישול והדרה ומעגל הקיום המובנה על ידי הזקנים עצמם. כאשר שני המעגלים מתייחסים האחד למשנהו במערכת יחסי גומלין של מתח והשלמה.

לממשק זה שבין תרבות לזיקנה הקדיש חזן את מירב מחקריו. הוא ניסה להראות בעזרת אתנוגרפיות כיצד, למרות ועל אף "כלוב הברזל" התרבותי, מצליחים זקנים לבנות לעצמם מובלעות קיומיות חלופיות לחברה המתנכרת והעוינת. אלא שחלופות אלה אינן ערי מקלט לפליטי התרבות ונדכאיה, אלא מסגרות טעונות משמעות הטומנות בחובן צורות ראייה ופרשנות של המציאות המאפשרות לשוכניהן חיים של פשר וטעם גם לאחר שירדו מנכסיהם המשפחתיים, הקהילתיים והכלכליים.

ספרו הראשון של חיים חזן הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו. הספר ראה אור לראשונה באנגלית ב-1980 ותורגם לעברית ב-2002. הוא מבוסס על מחקר ביהודים החיים ברובע עוני של לונדון ומצויים בערוב ימיהם. הספר עוסק בחוויית הזמן ותפישת הזמן אצל אנשים זקנים. האנשים שחזן חקר בנו לעצמם הווה מחזורי ופרודתי, תוך מחיקת העבר והעתיד. באמצעות יחסי חליפין מוכללים, מעין בנק משותף בו כל אחד נותן כפי יכולתו ומושך לפי צרכיו, ובכך מתבטלים יחסי התן וקח ביניהם ועמהם תפיסת העבר והעתיד. במאמר שפרסם בעקבות הספר טבע חזן את המושג Transversal Continuity. ^[1]

הספר "A Paradoxical Community: The Emergence of a Social World in an Urban Renewal Setting" ראה אור ב-1990 והוא חוקר את פרויקט שיקום השכונות ומציע ניתוח ביקורתי של השימושים הרטוריים והחברתיים הממסדיים והמקומיים במושג הקהילה המונעים השקעות באפיקים חיוניים כגון תעסוקה וחינוך. חזן ניסה לבדוק את תכונותיו ומאפייניו של המושג "קהילה", הטענה המרכזית בספר היא שיש יחס הפוך בין השימוש השגור במושג הקהילה וברטוריקה של הקהילה לבין המבנה החברתי של הקהילה הכולל מוסדות חברתיים ורשתות קהילתיות – ככל שהאחד עולה השני יורד ולהפך.

הספר "Managing Change in Old Age: The Control of Meaning in an Institutional Setting" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת מדינת ניו יורק ב-1992. זהו מחקר אתנוגרפי בבית אבות בתל אביב הבודק את הסתגלותם של הזקנים לשינויים המהירים בזיקנה. חזן חקר אנשים שונים, מאנשי תנועת העבודה האתאיסטים ליהודים דתיים המתפללים מדי יום בבית כנסת. הוא הראה שעל אף השוני הרב ביניהם השקיעו הנחקרים מאמץ ודמיון בכינון מרחב חברתי המכחיש את העתיד לבוא, מייצב את הקיים ומאפשר הישרדות של משמעות בתנאים של איום קיומי מתמיד. במחקר הוא אף מצא תמונה בזעיר אנפין של החברה הישראלית כשבמרכז עומדת הזדקנותו של "דור המייסדים", חסר גיל בעיני עצמו.

זהו ספר תאורטי שראה אור בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1994, בו המשיג וסיכם חזן את ממצאיו מעבודות השדה השונות שביצע. הוא ניסה לברר האם אנחנו יכולים להבין זיקנה והאם לזיקנה יש יחוד שלא ניתן לדעת אותו. לדעתו הניסיון להבין את הזיקנה מועד לכישלון ואין התאמה בין העולם ההתנהגותי והשפה שהזקנים מדברים לבין השפה שהאקדמיה או החברה בייצוגיה התרבותיים, בדימויים, מיתוסים וסטראוטיפים מדברת על "הזקנים". משברי הייצוג של זמן, מרחב ומשמעות שמחולל הפער בין השניים שימשו בידו מפתחות לשיח המתקיים בין זקנים בלא להתיימר לפרוץ את ייחודיותה של חוויית הזיקנה.

ספר זה ראה אור ב-1996 והוא תוצר של עבודת שדה אתנוגרפית שערך חזן בקרב חמש מאות זקנים בקיימברידג', אנגליה, שהשתייכו לאוניברסיטה עד לגיל ה-3. במסגרת זו אנשים זקנים מתנדבים ללמד את עצמם וחולקים את הידע שלהם עם קבוצת הגיל שלהם. הם הקימו ועדת מחקר לענייני זיקנה במסגרתה חקרו למשל את דימוי הזקן בטלוויזיה, אולם סירבו בכל תוקף לגעת בנושאים הקשורים במוות, או במה שהם כינו "הגיל הרביעי", קרי – זקנים חולים ותשושים. גילויו של חזן במחקרו היה שאנשים זקנים עשויים לפתח שפת תקשורת המפרידה בין היחסים בינם לבין עצמם, לבין קשריהם עם העולם הלא-זקן. הם פירקו את הקטגוריות של חייהם – למשל מגדר ומשפחה – כהכנה למוות העומד להתרגש עליהם. הם לא היו חולים מאוד, אלא בריאים ופעילים ובכל זאת קידמו את המוות על ידי פירוק העולם. הם יצרו מיתוסים משותפים של זמן קבוע ונצחי שהשיח סביבם היה מובן אך להם, ופיתחו לצידם לשון אחרת, הסתגלותית, של קשרים זמניים ותועלתניים על מנת לשרוד.

זהו ספרו של חזן משנת 2001 שעוסק בעולמם התקשורתי של נערים בישראל: במיתוסים, בדימויים ובמרכיבים התרבותיים של עולם הנעורים הישראלי. המסקנה המרכזית בספר היא שדווקא תהליכי הגלובליזציה, על מאפייניה הפוסט-מודרניים, הפוקדים את החברה הישראלית, מחזקים את המרכיבים הלוקליים והזהות הלאומית. זאת משום שהמרכיבים הגלובליים כמו טלוויזיה ואינטרנט מאפשרים במות לעלייתן של חברות לאומיות תוך טיפוח והפצה של המיתוסים המכוננים אותן.

מדריך ביבליוגרפי מוער המציע 12 תוכניות לימודים ומחקר לאוכלוסיות לומדים ייעודיות החל מבית הספר התיכון ועד לחוקרים מתעניינים. כל התוכניות פורסות אותה קשת נושאים ברמות שונות של נגישות.

הספר יצא לאור בהוצאת אוניברסיטה משודרת. הספר מבקש להציג את עיקרי הדיון הסוציולוגי-אנתרופולוגי בנושא הזיקנה, תוך שהוא מפרק את הסוגיות המרכזיות המרכיבות אותו, ומציע דרך שונה להתמודד עמן. הנחת המוצא של גישה בקורתית זו היא ההבחנה בין ההבנייה התרבותית של הזיקנה לבין זקנים כבני אדם, בין הנחשב פתולוגי לבין הנתפס כנורמלי. בדיקה השוואתית של דימויי מהלך החיים בחברות שונות מאפשרת אתגור ההנחות האוניברסליות על זיקנה באמצעות הדרשות למגוון מאפייניה תלויי ההקשרים והנסיבות של התופעה. דגש מיוחד מושם במקום שיש לזיקה בין מוות לזיקנה בקביעת היחס כלפי שניהם.

הספר יצא לאור בהוצאת אוניברסיטה משודרת. הספר עוסק ביחסי הגומלין שבין הטקסט האנתרופולוגי לבין הקונטקסט החברתי עליו הוא מדווח ואותו הוא מבקש לנתח. יחסי הייצוג בין השניים הם בעייתיים משום שהתרגום של החוויה המעוגנת בתצפית משתתפת לשפת קהיליית השיח האנתרופולוגית אינו ישיר וחד חד ערכי אלא מתווך על ידי פרדיגמות תאורטיות מפורשות או סמויות. התוצאה היא שפה אנתרופולוגית המורכבת ממושגי מפתח כגון: טקס, מיתוס, גבולות ותרבות שכולם נתונים לפרשנויות שונות הן כאמצעים אנליטיים והן כחלק מלשונם התרבותית של הנחקרים. "השיח האנתרופולוגי" הוא ניסיון להנהרה אפיסטמולוגית של הדרכים בהן עוברים הדיונים הדיסציפלינאריים המרכזיים לנוכח הצורך בנאמנות ל"שדה" ולמחויבות לאתוסים ולמודלים של התחום.

חזן כתב סדרת מאמרים בעברית ובאנגלית על רצח רבין. באחד המאמרים^[2] טען שדמותו של הרוצח תהפוך ברבות הימים למקבילה לדמותו של הנרצח, אחת לא תוכל להתקיים בלא השנייה ושתי הדמויות יכוננו את השיח הישראלי זו לצד זו. במאמר אחר^[3] כתב שטקסי האבל לאחר מותו של רבין בכיכר רבין היוו אתר עלייה לרגל שחשף את שלושת המרכיבים של הזהות הלאומית: 1. הרכיב הגלובלי – פרחים ונרות; 2. הרכיב היהודי; 3. הרכיב הציוני. ולכן גופו הפוליטי (הסמלי) של רבין מאחד בתוכו את שלושת המרכיבים האלה.

ב-2011 ראה אור ספרו של חזן על ספר ביחד עם ד"ר דניאל מונטרסקו, "עיר בין הערביים", העוסק בקשר בין לאומיות לבין סיפורי זקנים של ערבים ויהודים, תוצר של מחקר משותף שערכו ביפו. הטענה המרכזית המועלת בספר היא שככל שמצוקות הזיקנה גדלות, כך הולכת ופוחתת המצוקה הלאומית והדבקות בשיח הלאומי גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים.^[4]

בשנים 2006 - 2008 הוביל חזן קבוצת מחקר על שואה וגלובליזציה במכון ון ליר, תוצר הכנסים עתיד לראות בספר.

• הזיקנה כתופעה חברתית, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ד 1984.
• דעת הזיקנה: נושא הזיקנה בלימודי סוציו-אנתרופולוגיה, ירושלים, אקדמון, תשמ"ח, 1988.
• השיח האנתרופולוגי, תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשנ"ג, 1992.
• אנשי הלימבו: מחקר על הבניית עולם הזמן של זקנים, אשל - האגודה ��תכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל, ירושלים, 2003. (מהדורה מעודכנת בעברית של הספר "The Limbo People" באנגלית)
• חיים חזן ודניאל מונטרסקו, עיר בין הערביים: לאומיות מזדקנת ביפו, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011.

• חיים חזן, דף שער בספרייה הלאומית
• חיים חזן, באתר ResearchGate
• חיים חזן, ‏בין האנושי לתרבותי, מחשבות 57, נובמבר 1988, עמ' 30–38
• סיגל גולדין וחיים חזן, פתח דבר: בין הגוף הארוטי לגוף הפורה, תיאוריה וביקורת 25, סתיו 2004
• חיים חזן, טובה גמליאל, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה, אימגו, 6 באוקטובר 2005