חושחש

חושחש
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	סבוננאים
משפחה:	פיגמיים
סוג:	הדרים
מין:	חושחש
שם מדעי
	Citrus aurantium; ‏לינאוס, 1753

ערך זה עוסק בפרי הדר דמוי תפוז. אם התכוונתם לסדרת טלוויזיה, ראו חוש-חש הבלש.

חֻשְׁחָשׁ או תפוז מר (שם מדעי: Citrus aurantium) הוא מהמין תפוז בסוג הדרים, בגודל בינוני, ירוק עד בעל פריחה לבנה ריחנית ופירות כתומים.

תיאור

החושחש גדל מזריע (כמו בחלק ממיני ההדרים, זרעי החושחש שומרים על תכונות עץ האם וניתן לרבותו מזרעים), הפרי דומה בצורתו ובצבעו לתפוז, אולם הוא מר מאוד ולעיתים קרובות יבש ולכן אינו אכיל אלא לאחר עיבוד או בישול.

גובה העץ הבוגר כחמישה מטרים ויותר. פטוטרות העלים מפותחות. הפרחים לבנים וריחניים.

קליפת פרי החושחש כתומה. בפרי פלחים, המכילים בקבוקוני מיץ ועטופים בקליפה דקה. יש בו גרעינים רבים קרובים למרכז הפרי. טעמו מר.

בדומה לעץ התפוז, עץ החושחש ירוק-עד וקוצני. מוצאו מדרום-מזרח אסיה, משם הובא לספרד והתפשט לארצות אחרות. הסוג שייך למשפחת הפיגמיים ומוצאו במזרח אסיה. החושחש (הנקרא גם ביגראדיה) הוא אחד מקבוצת זנים, שמקורם ככל הנראה הכלאה טבעית בין אתרוג לתפוז^[1].

בישראל

גידול החושחש בישראל קדם לגידולם של התפוזים (ייתכן ובשל עמידותם נבחרו ככנה לרוכבים ממיני הדר). שימושו העיקרי בישראל במשך שנים רבות היה ככנה להרכבת הדרים אחרים, בפרט באדמות כבדות, גיריות או אף מעט מלוחות. בפרדסים היו לעיתים נוטעים את החושחש כגדר חיה קוצנית להגנה בפני גנבים.

לאחר התפתחות ענף ההדרים בארץ השימוש בו הצטמצם בעיקר למטרות נוי, ככנה משובחת להרכבה ולנטיעה בשולי פרדסים ופחות כתפוז למאכל.

בתרבויות אחרות סביב העולם יש ביקוש גדול יותר מבישראל לפרי החושחש ומצפים להבשלת הפירות על העצים בעונתם הקצרה יחסית.

שימושים

הצמח משמש רבות את תעשיית הבושם, תעשיית המזון והארומתרפיה וניתן להפיק מחלקיו השונים מספר שמנים אתריים שונים בהרכבם הכימי ובריחם. ניתן להכין מהתפוז סוגים שונים של מאכלים, רטבים, מרקחות, סירופים, ליקרים וסוגי תיבול חמוצים-מרירים מהפרי, הקליפה והמיץ. מאחר שהפרי מכיל הרבה פקטין הוא משמש בתעשיית המזון להפקת ריבות ולפתנים, ולהפקת חומרי טעם לליקרים ולתה. תמציות מהפרחים משמשות בתעשיית הבשמים. העצה הבהירה משמשת גם לייצור כלים, ידיות ומחבטי כדור בסיס^[1].

כמו כן ישנם שימושים שונים לחושחש במטבח לאחר תהליכים שונים, למשל זיקוק, כבישה או בישול. במטבח הספרדי (שם נקרא הזן המקומי של החושחש תפוז סביליה על שם עיר הבירה של מחוז אנדלוסיה הדרומי בו הוא גדל), המרוקאי, הערבי, המקסיקני, הווייטנאמי, התאילנדי, היפני ואחרים, עושים שימוש בפרי, בקליפה (בשמן מהקליפה), בפריחה (ממנה מזקקים מי זהר – תמצית פריחת הדרים מבושמת) ובמיץ. גם בתעשיית הבשמים, התמרוקים וצמחי המרפא הוא מככב^[2].

בכבישה של קליפת הפרי מופקת תמצית ארומטית המשמשת במגוון מאכלים ומשקאות ובעיקר מוכר השימוש במשקאות האלכהליים טריפל סק וגראן מרנייה.
תמצית דומה מופקת מתת-המין תפוז ברגמוט והשימוש הרווח בה הוא בהכנת תערובת התה ארל גריי.
שמן אתרי "פטיט גרין" - מופק על ידי זיקוק בקיטור או בעזרת פחמן דו-חמצני של עלי העץ. מקור השם בצרפתית ומשמעותו "גרגירים קטנים" זאת בשל כך שעל עלי החושחש ניתן להבחין בגבשושית קטנה המזכירה גרגיר.
שמן אתרי "נרולי" - מופק בעזרת זיקוק קיטור או פחמן דו-חמצני של פרחי וניצני החושחש. שמן אתרי זה משמש רבות את תעשיית הבושם ומחירו גבוה מאוד בשל כמות הפרחים הגדולה לה נזקקים כדי להפיקו.
מי הזיקוק של פרחי החושחש משמשים אף הם לתעשיית המזון ונעשה בהם שימוש רחב במאכלים שונים כגון: קרפ (חביתית) צרפתי, עוגיות "סהרונים" מרוקאיות ועוד.