ז'אק ז'אנו

ז'אק ז'אנו

לידה	1950 (בן 74 בערך) פאס, מרוקו
מקום לימודים	בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1975)
תחום יצירה	פיסול
מספר צאצאים	8

ז'אק ז'אנו (נולד ב-1950) הוא אמן רב-תחומי ישראלי.

ז'אק ז'אנו נולד בפאס שבמרוקו וכשהיה בן שבע הגיע עם הוריו לעיירה שלומי של סוף שנות ה-50 בישראל. לאחר שירות צבאי בחיל הים, ז'אנו עבר לירושלים ולמד בבצלאל, אך לא סיים את לימודיו. ב-1976 הוא יצא למסע נדודים למספר שנים באירופה ובהודו. בהודו שהה כחצי שנה בעירו של הגורו אושו, שהמליץ לו לשוב לישראל ולמצוא שם את מבוקשו באחד מחצרות הרבנים החסידיים^[1]. ז'אנו חזר לישראל, נשא לאישה את סוזאן ונולדו להם 8 ילדים. בשנות ה-80 הם גרו לסירוגין בירושלים וניו יורק, ונכון ל-2021 הם מתגוררים בכליל.

ז'אנו עוסק בעיקר בפיסול מאבן, מתכת, עץ, ברזל, ספרים וחומרים ממוחזרים. עבודותיו משלבות אותיות וצירופי מילים מהתנ"ך לצד סממנים פולחניים נוספים כמו נרות ותפילין. ז'אנו מרבה לעסוק בנושאים הקשורים בנדודים, ארעיות והחיפוש אחר זהות תרבותית וגאוגרפית. לעיתים קרובות הוא משתמש בפסולת בנייה כדי ליצור בתים הנישאים על גבי אניה, מריצה או גלגלים. הבתים של ז'אנו שואבים השראה ממחוזות ילדותו במרוקו ומזכירים קברי צדיקים וקברי שייחים בצורתם.

כבר ב-1979, בעיצומה של התפיסה המושגית באמנות הישראלית, ז'אנו נתן ביטוי למוצאו הצפון אפריקאי ולביוגרפיה האישית שלו. הוא הציג באותה תקופה בגלריה הקיבוץ ציורי שמן קטנים ובהם דיוקנאות של רבנים וצדיקים מארצות המזרח שטורבנים לראשם, בדומה לדיוקנאות שהכיר מילדותו^[2]. ציורי הצדיקים של ז'אנו, הם לדברי החוקר דוד שפרבר, מעין ניסוי במאגיה שימושית, שמעלה שאלות ביחס להגדרת הזהות והחיבור למסורות פולחן עממיות. גם ביצירות מאוחרות יותר, שנוצרו בעקבות מסע של ז'אנו אל מחוזות ילדותו במרוקו, חוזר העיסוק בפולקלור העממי במבט פוסט-אוריינטליסטי^[3].

באחת ההצהרות שכתב על עצמו אמר ז'אנו: "מוזיאון תל אביב לא יציג אותי בחיים... למה? כי ז’אק ז’אנו מציג עניין יהודי, מרוקאי, אמנות שמשתמשת בדת. כי אני לא מעתיק מספיק אמנות מחוץ לארץ, אם הייתי מעתיק, מראה השפעה זרה, אז הייתי מצטרף לכל החברותא. אבל מכיוון שאני מנסה להיות אמיתי – אז אני לא מוצג שם. זה אחמדינג’אד של ישראל, בתרבות הישראלית – מישהו תופס מקום ושולט על העניינים, אין עליו שום סמכות. שנים על גבי שנים יושב בן אדם אחד, בוחר את מי שהוא רוצה ומוחק את מי שהוא רוצה – וזו אמנות"^[4]

לאורך השנים ז'אנו מרבה לעסוק בשינוי וארעיות. הדבר בא לידי ביטוי הן בחומרים שמשתמש בהם שחלקם ממוחזרים או חומרים מתכלים והן בשימוש בדימויים כמו אנייה, אופניים, מריצות גלגלים שתשמישי קדושה או אותיות חפונים בהם ועגלות משא. דימויים אלו קשורים למסע שלו עצמו שהחל בגיל שבע כשהגיע באנייה ממרוקו לישראל, מסע שנמשך במהלך חייו והחיפוש אחר זהות ובית, או כדברי ז'אנו: "אנו כולנו בדרך, לקראת מקום מסוים, במעבר ל... מצב זמני... וכל שנייה אנו מתים ואנו חיים ואני רוצה לתפוס את השנייה הזו".

תבנית נוספת שחוזרת בעבודות של ז'אנו היא השימוש בדגמי מבנים מרובעים עם כיפות עגולות מברזל חלוד ומתפורר, מתוכם הוא מתיך צורות של אותיות, לעיתים מצרף נרות נשמה שמאירות מתוך האותיות וספרים בלויים. המבנים המקושתים מזכירים הן קברי צדיקים והן קברי שייחים, ולכן במובן מסוים, ז'אנו מערער על הדיכוטומיה בין "יהודיות" ל"ערביות", שכן התרבות שהוא הגיע ממנה מכילה ערביות ויהדות כאחד^[3]. ז'אנו מעיד שהצורה המבנית מגיעה אליו באופן אינטואיטיבי, אך ייתכן שזה קשור לבתים שראה במרוקו. ניתן לומר שאותם מבנים מרובעים עם כיפה עגולה, שמשמשים כתבנית יסוד ביצירותיו נושאים שלוש משמעויות: בית, קבר ומקום קדוש או לחלופין – חיים, מוות ואמונה^[2].

אל מול החומריות של הברזל והמתכת, ז'אנו משלב בעבודותיו חומרים כמעט נטולי מסה כמו נוצות, חוטי ציצית, נרות, חיטה, דפי תלמוד, תפילין. הניגודיות בין הנדודים לעיסוק בבית צפה ועולה גם בשימוש בחומרים – באמצעותם החול והקודש מתערבבים יחד. השילוב של אותיות מותכות מברזל בעבודותיו, קשורים לניסיון לגעת באותה איכות מטאפיזית שהיא חומרית ורוחנית כאחד. ז'אנו משתמש במילים מהמקורות, כמו: "אהיה אשר אהיה", "הנני", "אנוכי", "אימתי". השימוש באותיות ומילים מתחברת למסורת קבלית של בריאת העולם מאותיות. גם אצל ז'אנו האותיות מתלכדות לכדי יצירה.

לאורך השנים הפעילות של ז'אנו שכללה גם מיצבים ווידאו ארט יצרה הכלאה בין דיסציפלינות שונות ואתגרה את השיח החילוני ההגמוני אך גם את שיח תרבות השוליים הדתית. עבודותיו של ז'אנו מפוגגות את ההבחנה המקובלת בין העולם החילוני ההומניסטי ששם את האדם במרכז לבין עולם טרום-מודרני בו אלוהים הוא חזות הכל. אצל ז'אנו "אנכי ה' אלוהיך" מתערבב ב"אנוכי" האישי^[5]. כפי שכתב ז'אנו עצמו: "אשרי האדם הפשוט שהוא אדון לעצמו, שיש לו אני שיש לו אנוכי, שהוא הנני". ז'אנו מודע לכך שהעיסוק באמנות יהודית משמעותה להישאר מחוץ לקונצנזוס והוא בוחר בכך באופן מכוון, אף שאינו מגדיר עצמו אדם דתי או שומר מצוות: "זה דורש המון אומץ לשלב אמנות יהודית בתל אביב. צריך להיות עקשן מאוד. בתל אביב הם רוצים להיות רפליקה, רוצים לדמות לתרבות האירופית, להיות כמו ב-New York City. הם לא רוצים לעסוק בזהות היהודית. הם רוצים להיות מחופשים. לכן כל מה שמושאל ובא מאמריקה – הבגדים, התרבות, המחשבה – זה תופס. אבל לחקור ולדעת את הדברים הפשוטים שסביבך אלפי דורות – הם לא אוהבים את זה"^[4].

• 1996 שדרות בן-צבי, ירושלים, "פסל החירות"
• 1999 גן הפסלים, המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר, רמת גן, "כי האדם עץ השדה"
• המוזיאון הפתוח תפן, תפן, "ביתך"

• 1989 פרס להשלמת עבודה, משרד החינוך והתרבות
• 1991 פרס בינלאומי, קריית האומנים הבינלאומית, "הסיטה", פריז, צרפת
• 1994 פרס ליוצרים בתחומי האמנות הפלסטית, משרד המדע והאמנויות
• 1996 פרס ע"ש שושנה איש שלום, על תרומה מיוחדת לאמנות, עיריית ירושלים
• 2001 פרס שר החינוך לתרבות יהודית
• 2006 פרס עידוד היצירה, משרד המדע התרבות והספורט.

מדיה וקבצים בנושא ז'אק ז'אנו בוויקישיתוף

• ז'אק ז'אנו באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
• ז'אק ז'אנו כותב על עצמו, אתר Art In Process
• דוד שפרבר, אמן שלא נכנע להבניות, אתר מארב, 2009
• על התערוכה "המסע-ימה" בוונציה ב-2017, אתר Jokopost
• ענת ברזילי, תערוכה: חיבור נדיר בין אמנות עכשווית לאמנות יהודית, באתר כלכליסט, 9 באפריל 2017
• ז'אק ז'אנו, דף שער בספרייה הלאומית