ויליאם גרוס

ויליאם גרוס

לידה	1939 (בן 85 בערך)
ענף מדעי	אמנות יהודית, Judaica, יהדות, חפץ ליטורגי, תרבות יהודית חילונית
בת זוג	ליזה גרוס

ויליאם ביל גרוס (באנגלית: Bill Gross; נולד ב-1939) הוא אספן וחוקר יודאיקה ישראלי, תושב תל אביב ברמת אביב. אוסף משפחת גרוס נחשב לאחד האוספים הפרטיים הגדולים והחשובים ביותר של יודאיקה ותרבות חזותית יהודית בארץ ובתפוצות.

ויליאם גרוס נולד ב-1939 במיניאפוליס, ארצות הברית, למשפחה יהודית שומרת מסורת. סבו היה ממייסדי בית כנסת של הזרם הקונסרבטיבי בעיר. ויליאם השתתף במחנות הקיץ של "רמה", שם הכיר את מי שהייתה לימים לרעייתו, ליזה, בתו של מוריס ספרטוס, אספן יודאיקה שהקים את המוזיאון היהודי בשיקגו. גרוס למד בבית הספר התיכון היוקרתי Blake במיניאפוליס והמשיך ללימודי היסטוריה באוניברסיטת הרווארד, אותם סיים בהצטיינות יתרה. הוא עלה לישראל עם רעייתו ליזה ושלושת ילדיהם ב-1969 ומתגורר מאז בתל אביב.

גרוס החל לאסוף תשמישי קדושה יהודיים ב-1964 ופרש מעסקיו ב-1991 כדי להקדיש את זמנו לתעוד ולמחקר של האוסף. מחקריו ופריטים מאוספיו הועמדו לרשות יותר מ-180 תערוכות שנערכו במוזיאונים ברחבי העולם, שאותם הוא מלווה בסיוע ובעצה.

גרוס הוא אחד מבני-הסמכא החשובים בנושא של אותנטיות וקביעת ערך של פריטי יודאיקה ושימש כמעריך רשמי ליותר מ-15,000 פריטים במוזיאונים ציבוריים ובאוספים פרטיים.^{[דרוש מקור]}

אוסף משפחת גרוס נחשב לאחד האוספים הפרטיים הגדולים והחשובים של יודאיקה, וכולל גם אוספים מיוחדים של קמיעות ודימויים חזותיים על נייר. האוסף מתועד ומקוטלג, ונמצא בתהליך מתחדש תדיר של מחקר. אל האוסף נלווית ספריה של למעלה מ-15,000 כותרים בנושאים הקשורים ביודאיקה, שכמו האוסף גם היא מונגשת למעוניינים.

תיעוד מפורט ומצולם של אוסף משפחת גרוס הוא היום חלק מהאינדקס האיקונוגרפי לאמנות יהודית ע"ש בצלאל נרקיס של המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים והוא זמין לצפייה באתר של המרכז^[1]. הוא כולל אלפי פריטים פריטים ובהם תשמישי קדושה, גלויות, קמיעות, כתבי יד וספרים מודפסים. פורמט דיגיטלי של האוסף הוענק על ידי גרוס גם למחלקה לאמנות יהודית באוניברסיטת בר-אילן.

פתיחת האוסף בפני הציבור היא חלק מה"אני מאמין" של גרוס לפיו האוסף אינו רכושו הפרטי בלבד. האוסף שייך לעם היהודי ולאנושות, והוא מופקד עליו לשמרו ולטפחו. לאוסף יש משמעות וחשיבות רק כל עוד אנשים יוכלו לראות אותו, ללמוד ממנו ולחקור אותו.

גרוס רואה בהתייחסות לזהות היהודית מניע חשוב באספנות של יודאיקה. אספנות פרטית של יודאיקה צמחה במאה העשרים במקביל לפתיחתם של מוזיאונים יהודיים במקומות שונים בעולם. העיסוק הגובר בתחום היה לדעתו חלק מניסיון לשמר ולהזכיר אורחות חיים יהודיים ההולכים ונעלמים, אך נועד גם להציג היבטים חשובים של המסורת, ההיסטוריה ואורח החיים היהודי. בכך מסביר גרוס גם את בחירתו האישית בתחום זה. הוא רואה את היהדות במשמעות כוללת ומקיפה של היסטוריה ותרבות - ומגדיר אותה כעמיות, כפי שהיא מוגדרת על ידי זרם היהדות הרקונסטרוקציוניסטית.

תפיסה זו עומדת ביסוד השתייכותו הפעילה לקהילה של הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) בתל אביב והוא רואה בה את המניע העיקרי להתמסרותו לאיסוף ולמחקר של יודאיקה. גרוס רואה בתפילה ובשמירת מסורות דתיות, כמו גם במחקר ובאספנות, דרכים שבהן הוא מממש את הזהות היהודית שלו. בהנגשת האוסף לציבור הרחב באמצעות תערוכות ופרסומים הוא רואה דרך להפיץ ולהעמיק את תפישת היהדות כמכלול.

גרוס טוען שטעות היא להגדיר יודאיקה כ"אמנות יהודית". חפצי יודאיקה נוצרו במטרה לקיים טקס דתי שיש מצווה לקיימו, שלא כמו פסל או ציור שנוצרו כדי שיגרמו הנאה והתפעלות. הערך האסתטי, המשמעותי כל כך ליצירת אמנות, היה תמיד שולי ליוצריהם של חפצי היודאיקה^[2].

חשיבות השימור והמחקר של פריטי יודאיקה היא לדעתו בכך שהם מהווים עדות לאורחות חיים ולכן מעמדם הוא כמעמד כל תעודה המשמשת לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית. ההתחקות אחר נסיבות יצירתו של חפץ, חומרי הגלם, המצב הכלכלי והרקע החברתי של היוצר ושל בעל החפץ, וכן גלגוליו של החפץ מיד ליד, כל אלה שופכים אור על החיים היהודיים במקום ובפרק זמן בהיסטוריה. תשמישי הקדושה הם מעין מראה המשקפת את עולמם הרוחני ואמונותיהם של היוצרים והמשתמשים גם יחד^[3]. היבט משמעותי נוסף הוא עדותם של פריטי היודאיקה על האינטראקציה התרבותית שהתקיימה תמיד בין היהודים לבין הסביבה הנוצרית והמוסלמית שבקרבה חיו.

עם זאת גרוס טוען כי אוספי היודאיקה המוצגים במוזיאונים היהודיים עשויים להציג את חיי היהודים בצורה מטעה. חפצים העשויים מחומרים יקרים כמו כסף, זהב, משי וקטיפה, היו רחוקים מהישג ידם של רוב היהודים במהלך הדורות, והשתייכו בעיקר לאליטה כלכלית. העובדה ששרדו רק מעט חפצי יודאיקה קודם למאה ה-19 עשויה להיות עדות ל��ך. בבתיהם של דלת העם, שהיו הרוב בקרב היהודים בכל התפוצות לא היו כלל חפצים מיוחדים לצורכי קיום מצוות, או שהיו אלה חפצים העשויים מחומרים פשוטים וזולים שלא היה כדאי לשמרם^[2]. תובנה זו הביאה אותו עם הזמן להרחיב את אוספיו ומחקריו לתחומים נוספים של תרבות חומרית יהודית. אחד מהם הוא חקר ואיסוף של קמיעות, הפותח חלון לחייהן של שכבות עממיות. בעבור המוני העם שחיו בעוני ובדלות היה הקמיע דרך לגייס את אמונתם הדתית להתמודדות עם קשיי החיים והסכנות האורבות בהם. קמיעות מחומרים פשוטים, כמו קלף, נייר ומתכות, שנועדו להגן על היולדת ועל היילוד, ולשמור מפני מחלות ואסונות, היו חלק מחיי היום יום בקהילות אשכנזיות, ספרדיות ומזרחיות בכל מקום, בכל הזמנים וגם כיום^[4].

תחום נוסף של התרבות החומרית היהודית שבו מתמקד גרוס הוא איסוף ומחקר של דימויים חזותיים ודקורטיביים בדפוס על גבי נייר, שהופיעו בכמות גדלה והולכת מאז סוף המאה ה-18: קמיעות, ספרים, הגדות, עלונים, כרטיסי ברכה, גלויות, כתובות, לוחות שנה, תמונות של המקומות הקדושים ושל רבנים, קישוטי קיר לבית הכנסת ולסוכה, ועוד. גרוס טען שחומרים אלה משמשים מקור תיעודי רב ערך לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודית.

בלשונו של גרוס – כל פריט מן העבר שבאוסף הוא חלון שאמצעותו אפשר להציץ אל חיי יהודים בנקודה מסוימת של מקום וזמן ולהכיר בהמשכיות הקיום היהודי אל ימינו אלה.

• Gross Family Collection The Center for Jewish Art
• Catalog of Catalogs: A Bibliography of Temporary Exhibition Catalogs Since 1876 that Contain Items of Judaica
• מאוסף משפחת גרוס בספריית המוזיאון היהודי בברלין
• פקסימיליה של מגילת אסתר מאוסף משפחת גרוס
• השפעות תרבות הסביבה על יודאיקה
• אספנות יודאיקה ביל גרוס