וולו
ווֹלוֹ (באמהרית: ወሎ, ) היה מחוז מרכזי בצפון מרכז אתיופיה.
בעבר נקרא האזור בשם ביתא אמהרה והחל מן המאה ה-17 ואילך החל התיישבות אורומו באזור. בניגוד לחבשים שהמבנה החברתי שלהם התבסס על מחוזיות, מבנה האורומו היה שבטי והורכב משתי קונפדרציות שבטיות שנקראו ברטומה ובורנה שסה"כ מנו כ-50 שבטים.
שבט הוולו והאחרים שהיגרו לאזור השתייכו לברטומה, וולו היה השבט הגדול לכן הוחלף שם האזור כולו לוולו. נפות בתוך המחוז נושאות גם שמות של שבטי אורומו יותר קטנים ובהם תולמה, ווצ׳אליה, אבונו, יג׳ו ורייה.
לפני המאה השש עשרה, וולו (ביתא אמהרה) היה מרכז היסטורי, פוליטי, ודתי של האימפריה האתיופית. כאשר האימפריה האקסוּמית נדחקה דרומה עקב אתגרים פנימיים וחיצוניים, היא העבירה את מרכזה למקום שנקרא קובאר שממוקם באנגות, בוולו של ימינו.
בעקבות קריסת האימפריה האקסומית, ��ושלת זגווה הצליחה להשתלט על שלטון המדינה וקבעה את מרכזה בלליבלה, בחלק הצפון-מערבי של וולו.
בתקופת ימי הביניים, ביתה אמהרה, החלק הדרומי של וולו הפך למרכז המדינה. הקיסרים נאוד (בסביבות 1494 -1508) ולבנה דנגל (בסביבות 1508-1540) בנו את ארמונותיהם באזור, וניהלו משם את המדינה.
לאחר שחרורה של אתיופיה במהלך מלחמת השחרור האתיופית במלחמת העולם השנייה על ידי בעלות הברית בשנת 1941, המחוזות אזאבו, לסתה, ראיה, וג ויג'ו נוספו לוולו.[1] וולו כללה גם את צ'יפדום קללו שהייתה לנפה בתוכה.
עם אימוץ החוקה החדשה בשנת 1995 וולו נחלק בין המחוזות האתניים החדשים, חצי מהמחוז שהיה מיושב בעפרים סופח למדינת עפר. לנפה השנייה, חלק קטן בצפון סופח למחוז תיגראי הדרומית שבמדינת תיגראי והיתר סופח למדינית אמהרה וחולק לשני מחוזות - דרום וולו וצפון וולו.
מחוז וולו הוא ערש לידתם של שלושה סולמות מוזיקליים האופייניים למוזיקה האתיופית המסורתית ולנעימות יהדות אתיופיה: באטי, תזטה ואמבסל.[2]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שמות המחוזות לקוחות מהמפה שיצר גברו זאוודה מספרו "ההיסטוריה של אתיופיה המודרנית", מהדורה שנייה, עמוד 86
- ^ משה בר-יודא, חוברת האלבום ראס דשן, 2005
| מחוזות היסטוריים של אתיופיה | ||
|---|---|---|
|
.svg)