התחזות למת

התחזות למת (באנגלית: Apparent death) היא התנהגות של מספר בעלי חיים למטרות הגנה או כסוג של חקיינות אגרסיבית, במהלכה בעל החיים מנסה לדמות את עצמו ליצור מת או לתת רושם כזה לסביבתו. התנהגות זאת ידועה גם בשמות העמדת פני מת, משחק אופוסום או חיה מהופנטת. אצל בעלי חיים רבים, ההתחזות למת מתאפיינת במספר תכונות בולטות: שיתוק קטטוני, חוסר תנועה של הגוף המגובה ביציבות נוקשה שמתוחזקת על ידי השרירים, וכן גמישות של הגפיים אשר מאפשרת להם לקפוא זמן רב ללא תזוזה. בחלק מהמקרים, בעל החיים המבצע זאת מפגין גם חוסר תגובה לגירויים חיצוניים תוך כדי שהוא מודע באופן מלא לנעשה בסביבה. התחזות למת נעשית על ידי מינים מסוימים של יונקים, עופות, חרקים, זוחלים, דו-חיים ודגים.

ההתחזות למת כוללת בתוכה שני מושגים שונים במעט הנכללים יחדיו: תאנאטוסיס (מהמילה היוונית "Thanatosis" שפירושה "מחזה מוות") - ההתחזות למת האמיתית שבה בעל החיים מעמיד פנים על מנת להתחמק מטורף בדרך כלל, ואי-תזוזה קטטונית - שיתוק אינסטינקטי של גוף בעל החיים בתגובה לאיום או פחד לצ�� מגע באזורים מסוימים אשר משמש גם ככינוי המדעי של ההתחזות למת. גם בני האדם אמנם לעיתים מעמידים פני מת בשעות סכנה (כדוגמת ירי המוני או פיגועי טרור), אך ללא התאמות מיוחדות כפי שקורה אצל אותם בעלי החיים.

ברוב המקרים, ההתחזות למת נעשית במצבים שבהם ישנה סכנה קיצונית לחייו של בעל החיים - לרוב איום ממשי של טריפה, וכן במקרים של גירויים חזקים בעקבות מישוש הקנה כאשר הטורף תפס כבר את בעל החי. משום כך, ההתחזות נבדלת מתגובת "הקפאה" המתרחשת כאשר הסכנה מזוהה לראשונה ובה בעל החי עומד על מקומו מבלי לזוז. באופן כללי ההתחזות היא תגובה הגנתית הנעשית לאחר שכל האפשרויות האחרונות כלחימה, התחמקות או בריחה - נכשלו. הסיבה לביצוע ההתחזות למת, נעוצה בכך שתנועה של בעל החיים מעוררת את יצר הציד וההרג של הטורפים, ועל כן העמדת פני מת עשויה למנוע פציעה או הריגה למשך זמן קצר. אצל מינים רבים, ההתחזות למת מלווה בפליטת נוזלים מצחינים וביצוע תנוחות מעוותות; הסיבה לכך היא שטורפים רבים נמנעים מאכילת בשר רקוב מאחר שהוא עשוי להפוך לרעיל עקב התפוררותו. לאחר שהטורף מאבד עניין ומסתלק מהאזור, ה"פגר" קם לתחייה ונמלט בבטחה.

ההתחזות למת עשויה להרתיע טורפים מסוימים על ידי תנוחה מסוימת שמקשה על הטורף ללעוס את הקורבן; המין Criotettix japonicus ממשפחת החגבים הננסיים למשל, מותח את הגוף שלו לשלושה כיוונים שונים בעת ביצוע ההתחזות, ומבליט מספר קוצים באזורים רגישים. תנוחה זו מגינה במיוחד מפני צפרדעים המוגבלות על ידי אורך הטרף שהן יכולות לבלוע בשלימות; עם זאת, התנוחה הנזכרת אינה יעילה מפני ציפורים. פרוקי רגליים שמבצעים התחזות למת בבית גידול סבוך, נוהגים פעמים רבות להתקפל בתנוחת מסוימות על מנת להיטמע בסביבה, או אף לאחר שנתפסו בתקווה שיפלו מפיו של הטורף במהלך תנועתו בצמחייה הסבוכה ואז הצורה וחוסר התנועה שלהם תקשה על הטורף למוצאם.

לעיתים רחוקות יותר, ההתחזות למת מיושמת דווקא על ידי הטורפים לרעת הקורבן; השועל אדום למשל, מאמץ זאת כטקטיקה למשוך עורביים: הללו שחושבים שמדובר בפגר ניגשים לעברו, וכאשר הם בהישג ידו הוא מתנפל עליהם. באופן דומה, דג אמנון אפריקני נוהג לשכב על יד קרקעית הים החולית בצורה המדמה דג מת, על מנת למשוך אוכלי נבילות קטנים.

במהלך ההתחזות למת, בעלי חיים רבים ממשיכים לעקוב אחר הסביבה ומעבדים מידע באופן רציף, כך שמשך זמן ההתחזות נמדד לפי הסיכון המתמשך והאפשרות לברוח. לטאות מהסוג אנוליס מתחזות למשך זמן קצר כאשר יש מקום מחסה סמוך להם, ואפרוחים של תרנגול עשויים לשקוע במשך זמן רב יותר בהתחזות כאשר נץ מתעופף למעלה הלוך ושוב ותר אחר מזון. אפרוחים מסוגלים אפילו לבצע הערכה מדורגת של הסכנה, למשל כאשר גבו של הנץ המעופף מופנה אליהם. השארת העיניים פקוחות עשויה להאריך את ההתחזות כאשר בעל החיים מבין שהסכנה עדיין קיימת. ההתחזות למת שחוסר התנועה הוא אחד המאפיינים שלה, עשויה להיות מלווה בשינויים פיזיולוגים אחרים; במהלך ההתחזות אצל האופוסום למשל, חלה ירידה בקצב הלב ל-46%, קצב הנשימה יורד ל-31%, וטמפרטורת הגוף פוחתת ב-0.6 מעלות. אצל בעלי חוליות מסוימים יש לעיתים גם פעולות פנימיות שונות על מנת לשמור על לחץ דם תקין בגוף.

ההתחזות למת עשויה לספק יתרון הישרדותי משמעותי עבור מינים החיים בקבוצות, כאשר לפרט שמתחזה במשך זמן רב יותר, יש את סיכויי ההישרדות הטובים ביותר מאחר שהוא לא מושך את תשומת לבם של הטורפים. במחקר שנעשה על חתולים, הונחו להם בסביבה זוג שלווים יפנים - שליו אחד פעיל ואחד שנמצא במצב התחזות למת, וב-86% מהמקרים החתולים העדיפו את השליו שזז. באופן דומה, חיפושיות קמח אדומות (Tribolium castaneum) שהתחזו למת, שרדו טוב יותר כאשר הן היו בחברת חיפושיות נוספות.

בקינים של נמלי אש, הפועלות הצעירות נכנסות מיידית למצב התחזות כאשר הקן מותקף על ידי נמלים מזנים אחרים, בעוד שהפועלות המבוגרות שלהן צבתות חזקות יותר, נותרות להילחם בתוקפים. מעבר לכך שלבוגרות יש יכולת לחימה משופרת, הסיבה שהצעירות נוטות להתחזות למתות ולא להילחם לצד הבוגרות, היא משום שהן נחוצות יותר לקן בטיפול בביצים ובתחזוק המושבה בשל תוחלת החיים הארוכה שצפויה להן, לעומת הבוגרות שתוחלת החיים שלהן עומדת בלאו הכי בסיומה.

אי-תזוזה קטטונית, היא התנהגות שבה בעלי חיים מסוימים הופכים להיות משותקים באופן זמני ואינם מגיבים לגירויים חיצוניים. ברוב המקרים, היא מתרחשת בתגובה לאיום קיצוני כגון לכידה על ידי טורף כדי למנוע התעללות בקרבן או טריפה במקרים מסוימים, מאחר שאי תזוזת הטרף מגינה עליו מיצר הציד של הטורף ועשויה אף לגרום לטורף לאבד בו עניין. למעשה, את התנהגות זאת ניתן להגדיר יותר כמו "התחזות למת כפויה" שכן היא נעשית באופן אינסטינקטי ולאו דווקא מתוך רצונו של הקורבן.

אצל דגי סחוס כמו כרישים וחתולי ים, יש סביב הפה והעיניים אמפולות לורנציני שהם איברי חישה המורכבים מקולטנים חשמליים מיוחדים המקשרים לרשת נקבוביות בעור ומסייעים לדגים לחוש שדות חשמליים במים. למיני כרישים מסוימים כדוגמת כריש לימוני, כריש שחור-סנפירים, כריש שונית קריבי, כריש שונית אפור, כרישון לבן-קצוות, קוצן, כריש כחול, ועוד, ניתן לגרום לשיתוק קטטוני של הכריש על ידי מישוש אזור הקולטנים. אצל הכרישים עצמם, ישנן ראיות לכך שהזכר משתמש במגע באזור הקולטנים של הנקבה, על מנת להגביל את התנועות שלה בכך ולהקל על ההזדווגות.

צוללים יכולים לגרום לשיתוק קטטוני אצל כרישים קטנים בגודל של רבע מטר עד לכרישים טיגריסיים גדולים באורך של 3–4 מטר, על ידי ליטוף עדין של הקולטנים בצידי האף וסביב העיניים; בפעולת השיתוק שבמהלכה אף ניתן להפוך את הכריש על ראשו, הוא מפסיק לנוע, סנפיר הגב שלו מתיישר, וההתכווצויות השריריות של הנשימה הופכות ליציבות רגועות. מצב זה נמשך לעיתים עד 15 דקות לפני התאוששות מלאה וחידוש התנהגות פעילה. מדענים ניצלו את התגובה של הקולטנים לגירוי כדי ללמוד על התנהגות הכריש; חומרים כימיים דוחי כרישים נבדקו ונחקרו על כרישים על מנת לבחון את מידת היעילות שלהם מול כרישים מסוכנים ולהעריך את זמן ההתאוששות הממוצעת של הכריש מהם. במחקרים על גופם של הכרישים משתמשים לעיתים בשיתוק קטטוני כסוג של הרדמה קלה על מנת לבדוק את הכריש ברוגע. העמלץ הלבן, הוא בין מיני הכרישים שאינם מושפעים ממישוש אנושי של הקולטנים - מה שמגביר עוד יותר את מידת הסכנה הנשקפת ממנו.

בשנת 1997, נמסר כי סביב איי פאראלון מול חופי קליפורניה, נקבת קטלן נצפתה כשהיא גורמת אי תזוזה קטטונית לעמלץ לבן גדול. הקטלנית שמרה על מגע תמידי עם הקולטנים של הכריש תוך כדי החזקתו במהופך במשך רבע שעה כדי להמשיך את השיתוק, ולבסוף גרמה לו להיחנק למוות בטרם נגסה בו. מקרה זה היה התיעוד הראשון מסוגו של טריפת עמלץ לבן גדול בטבע על ידי בעל חיים שאינו אדם. מקרה נוסף דומה נצפה בניו זילנד; במהלכו, הקטלן הפך טריגונים ולאחר מכן זרק אותם במהירות גבוהה למעלה מה שגרם להם לשיתוק קטטוני, כשלבסוף הוא אכל אותם בקלות וללא חשש מפגיעת קוצי הטריגון.

אצל דג זהב, טרוטה, ראד ועגלסת הירדן (מהקרפיוניים), שפמנון חום, דג אורז יפני, דג גן-עדן, ודג קרב, דווח שהם הופכים ל"צולעים" כאשר הם מוחזקים במהופך על גבם. דגי אוסקר, נכנסים להלם בעתות לחץ (ניקוי האקווריום למשל): הם שוכבים על הצד שלהם, מפסיקים לנוע עם הסנפירים, נושמים לאט ועמוק יותר ומאבדים צבע. התנהגות דומה דווחה אצל נתחן אסיר.

אי תזוזה קטטונית יכולה להיגרם לאיגואנות על ידי שילוב של היפוך ולחץ מתון. במהלך השיתוק ישנם שינויים ברורים בנשימה, לרבות ירידה בקצב הנשימה ההופך לרגוע וסדיר. משך הזמן הארוך של השיתוק אצל האיגואנה, עשוי להיות כתוצאה מדיכאון קליפת המוח עקב עלייה בפעילות גזע המוח. שיתוק כעין זה יכול להיגרם גם ללטאות מזן אנוליס אמריקני ולציפורי סוכר.

בארנבונים, התגובות הפיזיולוגיות וההתנהגויות הקשורות לשיתוק הקטטוני נמצאו כנובעות ממתח או פחד. אי תזוזה קטטונית נחשבת לניסיון אחרון של הארנב להינצל מאכילה על ידי הטורף בתקווה שהטורף יאבד בו עניין בשל חוסר תזוזה. מחקר משנת 2006, הגיע למסקנה שארנבים מראים תסמיני לחץ לאחר יציאתם ממצב של שיתוק קטטוני כדוגמת נשימה וקצב לב מהירים. מחקר זה גם מאשר שחוסר תנועה אצל הארנבים המתפרש כקשר חזק בין הארנב לבעליו יחד עם החזקת הארנב על גבו בטענה שהוא נהנה מכך - שניהם שגויים ונובעים מרמה זו או אחרת של שיתוק. עם זאת, המחקר מסכם שאצל וטרינרים יש יתרונות לעיתים בגרימת אי תזוזה קטטונית לארנב במהלך טיפול, מאשר הרדמה הנושאת בחובה סיכון גדול יותר.

אי תזוזה קטטונית עשויה להתרחש גם אצל בני אדם שעברו טראומה אינטנסיבית.

אי תזוזה קטטונית שימשה במחקרים רבים להערכת רווחת בעלי חיים - במיוחד בתרנגולות - מאז 1970, על פי מידת הלחץ שהן מפגינות בתום השיתוק. באופן זה נמצא, שתרנגולות בכלובים קטנים חוששות יותר מאלה שבכלובים גדולים, תרנגולות שבקומות העליונות של הכלובים חוששות יותר מאלו שבקומות הנמוכות, אלו שנישאות ביד חוששות יותר מהנישאות במסוע, ואלו שהובלו בכלי רכב במשך זמן רב חוששות יותר מכאלו שהובלו במשך זמן קצר. אי תזוזה קטטונית נבדקה גם במחקרים על עכבריים, גרביליים, שרקנים, חולדות, ארנבות, וחזירים.

כדי לגרום שיתוק קטטוני לחיה מסוימת, צריך להטות אותה בעדינות על צידה או אחורנית למשך כ-15 שניות; אצל מכרסמים, ההחלפה למצב של שיתוק נעשית לצד צביטה או הידוק העור בעורף. התנועות הראשונות בתום השיתוק הן של הזנב, הרגליים, הראש או העין. אחת השיטות "להיפנוט" העופות, היא על ידי החזקת הראש למטה בצמוד לקרקע, וציור קו ישר על הרצפה שתחילתו במקור באמצעות מקל או אצבע. לאחר שהעוף נכנס לשיתוק בצורה זו, הוא נשאר נייח בין 15 שניות ל-30 דקות בלי להסב את עיניו מהקו. את דג הטרוטה ניתן להכניס לשיתוק על ידי שפשוף הבטן באמצעות האצבעות. אם זה נעשה כראוי, הטרוטה תיכנס למצב של שיתוק אחרי דקה. את הלובסטר ניתן לשתק על ידי מגע באזורים מסוימים בזנבו.

אצל בעלי חיים, טאנאטוסיס (Thanatosis), מתייחס לתהליך שבו בעל החי מזייף מוות כדי להתחמק מתשומת לב לא רצויה. זהו למעשה ההתחזות למת האמיתית שנעשית מרצון. המניעים לכך יכולים להיות התחמקות מטורף, זכר שמנסה להזדווג עם נקבה, וטורף שמנסה לפתות טרף פוטנציאלי להתקרב אליו.

השימוש הנרחב ביותר בהתחזות למת הוא על מנת להתחמק מטורפים, המבוסס על כך שטורפים רבים אוכלים רק מזון חי שהרגו ונמנעים מאכילת פגרים. מבין הזוחלים, ניתן למנות מספר מיני זעמניים כגון נחש הדשא (Natrix natrix) ומיני דיפסדידיים כנחש אף-חזיר אשר משתמשים בהתחזות למת כאמצעי הגנה; כאשר הנחש חש מאוים הוא שוכב על גבו במהופך כשהבטן למעלה, תוך כדי שהוא פוער את פיו ומשחרר מפתח הביב נוזל מצחין המדמה ריח של פגר. אם הטורף לא משתכנע מההצגה, הנחש עשוי גם לפלוט זרזיף דם מפיו כדי לחזק את האמינות שלה. אחת הסיבות לכך, היא שחיות רבות נמנעות מלאכול פגר רקוב כאמצעי זהירות מפני מחלות זיהומיות. התנהגות דומה נצפתה גם אצל אבקועים צעירים כאשר חולדות ניסו לאכול אותם.

אצל הדו-חיים, ניתן לראות זאת גם אצל מינים רבים: הקרפדה האפריקנית הענקית (Amietophrynus superciliaris) למשל, נשכבת על הגב עם גפיים כפופים כאילו היא חסרת חיים. התנהגות דומה נצפתה אצל מינים מסוימים באירופה כמו צפרדע אגיל, בני משפחת האילניתיים, ועוד. צפרדעת עץ אדומה (Leptopelis rufus), נוהגת גם לשחרר ריח דוחה דמוי אמוניה מפיה, וקרפדות ממשפחת הבומביניים (ביחוד קרפדת כרס-אש) חושפות אגב ההתהפכות את בטנם הצבועה בצבעי אזהרה בולטים המתריעים לטורף שהן רעילות.

ההתחזות למת נפוצה מאוד במערכת פרוקי-רגליים מקבוצת חסרי חוליות, במיוחד אצל החרקים והעכבישאים. מינים בולטים בהקשר זה הם בני משפחות החיפושיות הבאות: ברקניתיים (Buprestidae), זבליות אדמה (Geotrupidae), רפואניתיים (Meloidae) ושחרוריתיים (Tenebrionidae), ומיני צרצריים, צרעות, חגבאים ונמליים. אצל החיפושיות, נמצא גם שאורך הזמן של ההתחזות למת עשוי לעבור בתורשה ולספק יתרון סלקטיבי על חיפושיות אחרות מאותו המין בנוכחות טורף. מיני מקלונאים נכנסים לעיתים לטאנאטוסיס, על מנת שתהיה להם הסוואה טובה יותר בסביבה בשל אי תזוזה הגורמת להם להראות כמקל סתמי.

מספר מיני ציפורים מיישמים אף הם את התנהגות זאת; השרירים של השלדג הגמדי נוטים להתכווץ בעת שהוא מפוחד עד שהוא נראה כאחד שמת, ומלכישליו חלודי נוהג להעמיד פני מת אם נתפס על ידי טורף, ואז ברגע של אי שימת לב מתעופף במהירות מהאזור. עופות רבים כמו כוס החורבות או הסיס נוהגים לשכב על גבם מבלי לזוז ויש כמו הבז שנוהגים לשכב דווקא על בטנם.

בקרב היונקים, הדוגמה הידועה ביותר של התחזות למת כאמצעי הגנה היא מיני האופוסומים ובמיוחד אופוסום וירג'יניה, עד כדי כך שהביטוי משחק אופוסום הוא שם נוסף עבור התחזות למת אצל בעלי חיים: כאשר האופוסום מרגיש מאוים ואין בכוחו להתעמת עם היריב באמצעות נשיכות, הוא נופל על צד אחד של גופו ומזיל בתחילה ריר כאילו הוא חולה, כשבהמשך הוא נכנס למצב שמתקרב לתרדמת העשוי להימשך עד 4 שעות, במהלכן הוא מדמה פגר ממשי: פוער את הפה ומשרבב את הלשון החוצה, תוך כדי פליטה של נוזל ירוק ומצחין מפי הטבעת; העיניים נותרות פקוחות במשך כל הזמן הזה אף שהאופוסום ככל הנראה לא מודע לנעשה סביבו, וניתן להפוך או לגרור אותו מבלי שהוא יגיב. האופוסום מתאושש מהתרדמת רק לאחר שהטורף עוזב, כשהאוזניים הן הראשונות שמתחילות לנוע. ההתנהגות של האופוסום יעילה במיוחד בעת שהוא בא במגע עם כלבים, אך לא תמיד ההתנהגות תשתלם במקומות ישוב: בעת חציית כביש למשל, אופוסום שנבהל מכלי הרכב הדוהרים לעברו ומתחזה למת, עשוי בסופו של דבר להפוך באמת לפגר.

דוגמה מפורסמת אחרת היא עז מתעלפת - זן אמריקאי של עז הבית אשר בעת שהיא נבהלת גופה מתקשח תוך כדי נפילה על הגב והרמת הרגליים למעלה; אצל העז ההתנהגות זאת נובעת ממחלה גנטית. מינים בולטים אחרים הם הסוריקטות הנוהגות להתחזות למת בקבוצות בעת פחד או אפילו בעת מריבות ביניהם ומינים מסוימים של ראקוניים ומכרסמים.

בקרב מטיילים ביערות, העצה הידועה ביותר לשרוד התקפה של דוב חום היא לשכב עם הפנים כלפי מטה ולכסות אותם עם הידיים/הזרועות/המרפקים, ולהעמיד פני מת - בתקווה שהדוב יאבד עניין באדם ויתרחק משם אחרי זמן מה.

אצל העכבישים מהסוג Pisaura, זכרים של מינים רבים משלבים במהלך הרבייה טקסים של נתינת "מתנות" של חרקים עטופים בקורים לנקבה, על מנת להימנע ממצב שהנקבה תאכל את הזכר במהלך ההזדווגות; עם זאת בדומה לעכבישים רבים, קיים סיכון שהזכר יהיה אטרקטיבי יותר לנקבה בתור טרף מאשר "המתנה", וכדי למנוע זאת, העכביש נוהג להתחזות למת בזמן שהנקבה אוכלת את המתנה. מחקרים מצאו שלזכרים המבצעים בתדירות גבוהה התחזות למת לפני הגישה לנקבה, יש סיכוי גבוה יותר לשרוד את ההזדווגות לעומת זכרים המבצעים זאת בתדירות נמוכה.

ההתחזות למת נעשית לעיתים רחוקות דווקא כפתיון לנטרפים.

האמנון הרדום (Nimbochromis), הוא סוג קטן של דג במשפחת האמנוניים הכולל 6 מינים, שרובם אנדמיים לאגם מלאווי במזרח אפריקה. הם ידועים בשם אמנון רדום או "קאליגונו" (- "ישן" בשפת המקומיים), בשל התנהגות הציד הייחודית שלהם הנחשבת לסוג של חקיינות אגרסיבית. האמנונים הללו נהוגים לשכב על צד אחד של גופם בקרקעית הים על מנת שאוכלי נבילות קטנים יתקרבו לחקור את ה"פגר", ואז האמנון יוכל להסתער עליהם במהירות כשאחוזי התפיסה שלו יהיו גבוהים עקב הקרבה הגדולה לקרבן. אסטרטגיה דומה נצפתה גם אצל דג Lamprologus lemairii - מין של אמנון אפריקני מסוג אחר החי באגם טנגניקה, וכן אצל אמנון אחר - Parachromis friedrichsthalii החי במרכז אמריקה.

השימוש בהתחזות למת כאמצעי לפיתיון או תקיפה ידוע גם אצל היונקים: השועל האדום נוהג להתחזות למת על מנת שדורסים קטנים כעורביים יבואו לאכול ממנו ואז יוכל להפתיעם ולתופסם. אצל ציידי חמשת הגדולים באפריקה, התאו האפריקני ידוע כבעל החי המסוכן ביותר לציד עקב העובדה שהוא עשוי להתחזות למת ולהמתין לצייד שיגש אליו, וברגע המתאים יסתער עליו עם קרניו הגדולות.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: התחזות למת

• ‏ מידע מפורט ומקיף על התחזות למת (באנגלית)
• ‏ מידע מקוצר על התחזות למת (באנגלית)
• ‏ מידע על אי-תזוזה קטטונית אצל כרישים