הרסטורציה האנגלית
הרסטורציה האנגלית החלה בשנת 1660 כאשר הושב שלטון המלוכה האנגלית על הממלכות אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, תחת צ'ארלס השני, לאחר אינטרגנום שבא בעקבות מלחמת האזרחים האנגלית (1642-1651). המונח רסטורציה (שחזור) משמש לתיאור גם של אירוע שיבת המלוכה וגם של התקופה שלאחריו שבה נוצרת הסדרה פוליטית חדשה.[1] בראייה ההיסטורית המקובלת, הרסטורציה האנגלית כוללת את כל תקופת שלטונו של צ'ארלס השני (1660-1685), ולעיתים קרובות גם את תקופת שלטונו הקצרה של אחיו הצעיר ג'יימס השני (1685-1688).[2] בהקשרים מסוימים, ניתן להכליל במונח זה גם את תקופת מלכי סטיוארט המאוחרת השלמה עד מותה של המלכה אן וירושת המלוכה על ידי בית הנובר בשנת 1714;[3] לדוגמה קומדיות הרסטורציה (אנ') כוללות גם יצירות מאוחרות שנכתבו בשנת 1710.
הפרוטקטורט
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלטון הפרוטקטורט, שהיה בזמן "חבר העמים האנגלי" וקדם לרסטורציה האנגלית, היה נמשך אלמלא בנו של אוליבר קרומוול, ריצ'רד, שנעשה האדון המגן לאחר מות אביו, נכשל בהמשך יישום מדיניותו של אביו. החולשה העיקרית של ריצ'רד קרומוול הייתה שלא היה לו את אמונו של הצבא. שבעה חודשים לאחר שירש את אביו בתפקיד, ב-6 במאי 1659, קבוצת קצינים בכירים ("סיעת בית ולינגפורד") הדיחה אותו מהשלטון וכינסה פרלמנט חדש.[4] צ'ארלס פליטווד מונה כחבר הן בוועדת הביטחון והן במועצת המדינה, וכאחד משבעת הנציבים לצבא. ב-9 ביוני 1659, מונה לגנרל הכללי של הצבא. עם זאת, הנהגתו התערערה בעיני חברי הפרלמנט, אשר בחרו להתעלם מסמכותו של הצבא, באופן דומה למה שקרה בפרלמנט של לפני מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. התקוממות מלוכנית תוכננה ל-1 באוגוסט 1659, אך סוכלה. עם זאת, סר ג'ורג בות' השיג שליטה במחוז צ'שייר.[5] בות אחז בצ'שייר עד סוף חודש אוגוסט, כאשר הוא הובס על ידי גנרל למברט. ב-12 באוקטובר 1659, מדיח הפרלמנט את הגנרל ג'ון למברט ונושאי משרה נוספים, וממנה את פליטווד כראש המועצה הצבאית תחת סמכותו של היושב הראש.[6] ביום שלמחרת למברט הורה על סגירת דלתות הפרלמנט ומניעת כניסת חבריו. ב-26 באוקטובר מונתה וועדת הביטחון, וכללה את פליטווד ולמברט כחברים. למברט התמנה כגנרל הכללי של כל הכוחות באנגליה ובסקוטלנד, עליהם פיקד קודם פליטווד.[6] וועדת הביטחון שלחה את למברט עם כוח גדול לפגוש את ג'ורג' מונק, מפקדם של הכוחות האנגלים בסקוטלנד, לנהל עמו משא ומתן או להכריח אותו לעמוד בתנאי הוועדה.[6]
מונק, מושל סקוטלנד תחת ה"קרומוולים", צעד דרומה עם צבאותיו מסקוטלנד בעוד שצבאו של למברט החל לנטוש אותו, והוא חזר ללונדון כמעט לבד. צבאו של מונק הגיע ללונדון ללא התנגדות בדרך. הפרסביטריאנים, שהוצאו בטיהור של פרייד ב-1648, הוחזרו וב -24 בדצמבר הצבא השיב את הפרלמנט הארוך.[6] פיקודו של פליטווד נשלל ממנו והוא התייצב בפני הפרלמנט כדי לענות על התנהלותו. ב-3 במרץ 1660, למברט נשלח למגדל לונדון, שממנו הוא נמלט חודש לאחר מכן. הוא ניסה להצית מחדש את מלחמת האזרחים לטובת חבר העמים האנגלי על ידי הכרזה הקוראת לכל התומכים של "הסיבה הישנה והטובה" להתגייס לשדה הקרב באדג'היל. אך הוא נשבה בשנית על ידי קולונל ריצ'רד אינגולדסבי, אחד מרוצחי המלך צ'ארלס הראשון, שקיווה לזכות בחנינה על ידי מסירת למברט למשטר החדש.[6] למברט נכלא ומת במעצר באי דרייק בשנת 1684 וקולונל אינגולדסבי אכן זכה לחנינה.
הרסטורציה של צ'ארלס השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]_in_Cromwell%27s_Army.jpg)
ב-4 באפריל 1660, צ'ארלס השני פרסם את "הצהרת ברדה" בה הודיע שיעניק חנינה על כל הפשעים שבוצעו בתקופת מלחמת האזרחים לכל מי שיכירו בו כמלך, למעט מספר קטן של אנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של אביו. מונק ארגן אספה חדשה של הפרלמנט, שנפגש בפעם הראשונה ב-25 באפריל. ב-8 במאי הפרלמנט הכריז כי צ'ארלס השני היה המלך החוקי מאז הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649.[7] "חוקתית, זה היה כאילו תשע עשרה השנים האחרונות מעולם לא קרו".[8] צ'ארלס שב מהגלות, עזב את האג ב-23 במאי ונחת בדובר ב-25 במאי.[9] הוא נכנס לונדון ב -29 במאי, יום הולדתו. כדי לחגוג את "שיבתו של הוד מלכותו לפרלמנט שלו" ה-29 במאי נעשה חג, הידוע בכינוי " Oak Apple Day" (יום תפוח האלון).[10] הכתרתו נערכה במנזר ווסטמינסטר ב-23 באפריל 1661.[9]
כמה מבני התקופה תיארו את הרסטורציה כ"נס במצוות האל". הגאולה הפתאומית והבלתי צפויה מההדרה והעריצות התפרשה כשיקום של סדר הטבעי ואלוהי.[11] הפרלמנט האבירי התכנס בפעם הראשונה ב-8 במאי 1661, והתקיים במשך 17 שנים, עד שפוזר ב-24 בינואר 1679. רוב מכריע של חברי פרלמנט זה היו מלוכנים (תומכים במוסד המלוכה). הוא היה ידוע גם בשם הפרלמנט הפנסיונרי בשל הגמלאות הרבות שהעניק לחסידיו של המלך.
הדמות הפוליטית המובילה בתחילת הרסטורציה הייתה אדוארד הייד, רוזן קלרנדון ה-1. הייתה זו "המיומנות והחוכמה של קלרנדון שעשתה את הרסטורציה בלתי ניתנת לערעור".[12]
מלוכנים רבים שהוגלו חזרו ותוגמלו. רופרט נסיך הריין חזר לשירות הממלכה, הפך לחבר מועצה סודי וקיבל קצבה. ג'ורג גורינג, רוזן נוריץ' ה-1, חזר לתפקיד מפקד משמר המלך וקיבל פנסיה. מרמדוק לאנגדאל חזר ונעשה "הברון לאנגדאל". ויליאם קוונדיש דוכס ניוקאסל ה-1, חזר והצליח להחזיר לעצמו חלק הגדול יותר של אחוזותיו. כמו כן, הוא התקבל מחדש בשנת 1666 למסדר הבירית.
מעמד הכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הושב מעמדה של הכנסייה האנגליקנית ככנסייה הלאומית באנגליה, על בסיס קוד קלרנדון וחוק האחידות 1662.[8]
סוף הרסטורציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המהפכה המהוללת
המהפכה המהוללת סיימה את הרסטורציה. המהפכה המהוללת שהדיחה את המלך, ג'יימס השני, מלך אנגליה, הייתה מונעת על ידי איחוד של חברי פרלמנט אנגלים עם הסטאדהאודר ההולנדי ויליאם השלישי מבית אורנז'-נסאו (ויליאם מאוראנז'). הפלישה המוצלחת של ויליאם לאנגליה עם צי וצבא הולנדיים הובילה לעלייתו לכס המלוכה האנגלי כויליאם השלישי, מלך אנגליה במשותף עם אשתו מרי השנייה, מלכת אנגליה.
באפריל 1688, ג'יימס השני פרסם מחדש את הצהרת המחילה (המבטלת את חוקי הכפיפות לכנסייה האנגליקנית ומאפשרת חופש פולחן לזרמים הנוצריים השונים באנגליה) והורה לכל אנשי הדת האנגליקנית לקרוא אותה לקהילותיהם. כאשר שבעה בישופים, כולל הארכיבישוף של קנטרברי, הגישו עתירה המבקשת בדיקה מחודשת של המדיניות הדתית של המלך, הם נעצרו ונשפטו בגין הוצאת דיבה חתרנית. ב-30 ביוני 1688, קבוצה של שבעה אצילים פרוטסטנטים הזמינה את נסיך אורנז' לבוא לאנגליה עם צבא, בספטמבר התברר כי ויליאם עומד לפלוש לאנגליה. כאשר ויליאם הגיע ב-5 בנובמבר 1688, ג'יימס איבד עשתונות, סירב לתקוף את ההולנדי הפולש וניסה להימלט לצרפת. הוא נתפס בקנט; מאוחר יותר, הוא שוחרר והושם תחת שמירת מגן הולנדית. מכיוון שלא רצה לעשות מג'יימס קדוש מעונה, ויליאם, נסיך אורנז', איפשר לו לברוח ב -23 בדצמבר. ג'יימס התקבל בצרפת על ידי בן דודו ובעל בריתו, לואי הארבעה עשר, שהציע לו ארמון וקצבה.
ויליאם ערך כינוס של הפרלמנט על מנת להחליט כיצד להתמודד עם המצב. מחד, חברי הפרלמנט סירבו להדיח את ג'יימס, אך מאידך הכריזו כי ג'יימס, שנמלט לצרפת, ויתר בכך על זכותו לכתר האנגלי, ולכן כס המלוכה כע�� נותר פנוי. כדי למלא את הריק שנוצר, בתו של ג'יימס, מרי הוכרזה כמלכה; היא הייתה חייבת לשלוט במשותף עם בעלה ויליאם, נסיך אורנז', שישמש כמלך. הפרלמנט העביר את חוק הזכויות של 1689 שגינה את ג'יימס בגלל ניצול לרעה של כוחו. ההפרות שנזקפו לחובת ג'יימס כללו את ביטולם של חוקי המבחן (חוקי הכפיפות לכנסייה האנגליקנית), העמדה לדין של שבעה בישופים בשל עתירה כנגד הכתר, הקמתו של צבא קבע בעת שלום, והטלת עונשים אכזריים. החוק מצהיר גם כי מעתה ואילך, לנוצרי קתולי אסור לרשת את כס המלוכה האנגלית, וכן אסור לאוחז בכתר האנגלי לשאת בן זוג קתולי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קומדיות הרסטורציה
- ספרות הרסטורציה
- החברה המלכותית
- מועדון רוטה
- סמיואל פיפס, שהיומן האישי המפורט שכתב מ־1660 עד 1669 הוא אחד המקורות הראשוניים החשובים להכרת אנגליה בתקופת הרסטורציה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ב. מאנינג, סקירה של המהפכה ושל מהפכת הנגד באנגליה, סקוטלנד ואירלנד 1658-1660
- סר צ'.ה. פירת', רסטורציית סטיוארט
- הרסטורציה האנגלית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בריטניה, היסטוריה, חידוש המלכות, 1660-1688, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ CEE staff, Restoration, he Columbia Electronic Encyclopedia (6th ed.). Columbia University Press., 2012
- ^ EB staff, Restoration, Encyclopedia Britannica Online, 2012
- ^ A.Yadav, Historical Outline of Restoration and 18th-Century British Literature, 2010
- ^ N. H. Keeble, The Restoration: England in the 1660s, History of Early Modern England Series., Oxford: Blackwell Publishers, 2002, ISBN 0-631-23617-1
- ^ R. Hutton, The British Republic 1649–1660, ed. 2nd, Macmillan, 2000, עמ' 121
- ^ 1 2 3 4 5 H. Chisholm, Encyclopædia Britannica ,Lambert, John, כרך 16, ed. 11th, Cambridge University Press, 1911, עמ' 108-109
- ^ Originally published by His Majesty's Stationery Office, London,, House of Commons Journal Volume 8: 8 May 1660, 1802
- ^ 1 2 T. Harris, Restoration:Charles II and His Kingdoms 1660–1685, Allen Lane, 2005
- ^ 1 2 היומן של סמיואל פפיס, 23 באפריל 1661
- ^ Originally published by His Majesty's Stationery Office, London,, House of Commons Journal Volume 8: 30 May 1660
- ^ J.R. Jones, Country and Court: England 1658–1714, Edward Arnold, 1978, עמ' 15
- ^ Sir G. Clark, The Later Stuarts 1660–1714, ed. 2nd, Oxford University Press, 1953, עמ' 3
