הקונגרס הציוני העולמי ה-19

הקונגרס הציוני העולמי התשעה עשר

מיקום	לוצרן
עיר	לוצרן
מדינה	שווייץ
תאריכים	20 באוגוסט 1935 – 4 בספטמבר 1935 (16 ימים)
נשיא	חיים ויצמן
משתתפים
→ הקונגרס הציוני העולמי ה-18 הקונגרס הציוני העולמי ה-20 ←

הקונגרס הציוני ה-19 התקיים בין 20 באוגוסט ל-4 בספטמבר 1935^[1] כ"א באב - ו' באלול, ה'תרצ"ה בעיר לוצרן^[2] שבשווייץ^[3].

הקונגרס התקיים במהלך העלייה החמישית. בארץ ישראל גרו באותה שנה קרוב ל-400,000 יהודים, וקצב העלייה גבר מאד.

בשנת 1935 עלו כ-65,000^[4][5][6] פי שניים ביחס לשנה שלפניה^[7] ופי 15 ביחס לעלייה כמה שנים קודם לכן, עם תחולתו של הספר הלבן השני. שיעור היהודים מכלל האוכלוסייה בארץ ישראל עמד על כ-30%^[8][9].

לאור עליית הנאצים לשלט��ן בגרמניה, נסוב הקונגרס בעיקר סביב גורל יהודי גרמניה^[10] והסכם ההעברה וכן על האנטישמיות הגואה בפולין.

הקונגרס התקיים במספר שפות בהן עברית יידיש ואנגלית^[11].

הקונגרס שבתחילה היו בו מחלוקות רבות הסתיים בקונצנזוס כמעט מלא בקבלת ההחלטות המסכמות^[12]. בסופו התגבשה קואליציה רחבה של סיעות שכללה בין היתר את מפלגות: פועלי א"י, המזרחי והציונים הכלליים. תוך הדגשה מצד כל אחת מהן בערך הפעולה של המסגרת האחדותית למרות קיומם של חילוקי הדעות, תוך הבלטת המשותף הרב.

• ד"ר חיים ויצמן נבחר^[13] לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית.
• דוד בן-גוריון יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית^[14].
• נשיא הוועד הפועל הציוני – מנחם אוסישקין.
• משה שרת נבחר לראש המחלקה המדינית (תיק החוץ).
• אליעזר קפלן נבחר לגזבר (תיק האוצר).
• חיים משה שפירא ואליהו דובקין – מחלקת העלייה.
• סגנות נשיא הקונגרס – יוסף שפרינצק.
• מספר הצירים של סיעת הפועלים בקונגרס הגיע לראשונה קרוב ל-50%^[15][16]. סיעתם מנתה 209 בתוך 463 הצירים^[17].
• מספר הצירים של מפלגת המדינה העברית – 11^[18]

בלטו בהיעדרם זאב ז'בוטינסקי ואנשי ברית הציונים הרוויזיוניסטים^[19] אשר למעט מיעוט קטן מבניהם בדמות מפלגת המדינה העברית של מאיר גרוסמן הכריזו באפריל 1935 על פרישתם מההסתדרות הציונית^[20] ועל הקמת הציונות החדשה^[21]. זאת על רקע המתיחות הגואה בתקופה שלאחר רצח ארלוזורוב בשנת 1933, ודרישתם לגישה תקיפה כלפי בריטניה כמו גם בסוגיות ביטחוניות ולאומיות בארץ ישראל ובתפוצות.

הקונגרס התכנס בבית הכנסים של עיריית לוצרן. ביומו הראשון של הקונגרס התקיים טקס פתיחה: לאחר פתיח בעברית, אשר קיבל בברכה את המשתתפים ואת גודל המעמד, עלה לבימה דר' וולטר נציג ממשלת שווייץ שנשא דברים בגרמנית. בין המברכים נמנו גם נציג הממשלה הבריטית, ג'יימס מקדונלד שנשא דברים בשם חבר הלאומים ובשם ארצות הברית, משה יהושע ארלנגר נשא דברים כבא כוח הקהילות היהודיות בשווייץ, מרדכי מרכוס כהן ונוויל לסקי נציג הקהילות היהודיות באנגליה ונשיא ועד שליחי הקהילות.

איגרות רבות נשלחו לכבוד טקס הפתיחה מהן שתיים הוקראו: איגרת ברכה ששלח דייוויד לויד ג'ורג' ואיגרת שנשלחה על ידי הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

בין הנאומים הבולטים שהיו בהמשך כינוסי המליאה נמנים נאומיהם של דוד בן-גוריון, זליג ברודצקי, חיים ויצמן, מנחם אוסישקין ומשה שרת.

הקונגרס התקיים במספר שפות בהן עברית, יידיש, אנגלית, גרמנית. מלבד מה שחלק מהנואמים לא דברו באופן שוטף את השפה העברית, הרי שמאחר ולנואמים היה חשוב לשכנע את הצירים בעמדותיהם לשם תמיכתם בהצבעות לכן הם העדיפו לנאום בשפה שתובן למרבית השומעים. זאת בניגוד לעיקרון של תחיית השפה העברית ומרכזיותה של העברית כשפה הרשמית של התנועה הציונית^[22]. משה שרת מבכירי נציגי היישוב העברי שהשתתף בקונגרס כותב^[23] שהייתה בו נסיגה משמעותית לשפה העברית ביחס לקונגרסים הקודמים. בין דבריו הוא מספר:

"אולי עוד יותר משאלת הנאום עצמו הטרידה אותי שאלת השפה. בקונגרס זה הייתה נסיגה רבה לשפה העברית, וזה משום שעוד לא היה קונגרס אשר בו כל נואם היה מעוניין במידה כזו שכל יתר הצירים יבינו אותו כמו הפעם. גם לי היה ברור, שאם אדבר עברית – לא יבינו אותי כמעט כל צירי אמריקה ורוב הצירים מגרמניה, אנגליה, דרום-אפריקה, קנדה, צ'כוסלובקיה, רומניה והרבה צירים בודדים מארצות אחרות. כל החברים דרשו בתוקף שאדבר אידיש. בייחוד עמד על זה זלמן [שזר], שהיה מעוניין מאוד שהאמריקאים יבינו את נאומי ו"יתרשמו ממני". הוא גם עודד אותי לכך ודיבר על ליבי שלא אפחד. גם גולדה דרשה בכל תוקף שאדבר אידיש. אך אני הייתי מלא חרדה. ידעתי מה דל ושדוף הוא אוצר לשוני בשפה זו, אשר נוסף לזרותה העובדתית הריהי כל-כך לא חביבה עלי – דל ושדוף בייחוד לעומת תביעותי לביטוי מגוון ומדוייק. תיארתי לעצמי כיצד אתחיל להתחבט בחיפוש אחר המילה הפשוטה ביותר שתישמט פתאום מזיכרוני, כיצד אבוא במבוכה לעיני כל הקהל מתוך אי-ביטחון בצורות הלשון האלמנטריות, כיצד אתבלבל ואעורר צחוק בקהל."

— מכתב לצפורה שרתוק [שרת], ציריך, 15 באוגוסט 1937.

כתוצאה מכך חלק מהנאומים היו בלולים בשילוב של כמה שפות יחד. זאת בכדי להשלים פערי שפה של הדובר.

מאיר גרוסמן יו"ר מפלגת המדינה העברית שנותרה מפלג הרוויניוסנטים שלא פרשו מההסתדרות הציונית. העביר בדיונים ביקורת מפורשת על אי השימוש בשפה העברית ברוב נאומי הקונגרס שהתקיימו.

במהלך הקונגרס הוחלט על החלפת השפה ששימשה עד אז לכתיבת הפרוטוקול הסטנוגרפי הרשמי, מגרמנית לעברית^[24].

בין הנושאים הרבים שנידונו במהלך הקונגרס נמנים הנושאים הבאים:

חלק נכבד מהקונגרס הוקדש לאנטישמיות הגואה בפולין ובגרמניה. אליהו הכרמלי העלה בפני הקונגרס את מצבם של יהודי אפגניסטן אשר סבלו מהגבלות שיטתיות בחופש התנועה ובפרנסה ואף מהערים בצו השלטונות ובמעורבות גרמנית-נאצית. כמו גם מריבוי התנכלויות, סקילה, מלקות, והרג^[25].

ערך מורחב – הסכם העברה

הסכמי העברה שראשיתם נחתמו כבר ב-25 באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית, הייתה במטרה לאפשר ליהודי גרמניה למכור נכסי דלא ניידי, טובין ורכוש אחר, הנמצאים בבעלותם בשטחים שתחת שלטון גרמניה הנאצית, וזאת טרם יופקע בידי השלטונות, להעביר את תמורת המכירה לארץ ישראל בסחורות שנרכשו בגרמניה והפדיון ממכירתן בארץ ישיב לעולים מקרב יהודי גרמניה חלק מהונם ויקל על קליטתם. מאידך מצד הגרמנים הייתה בכך בין היתר חיזוק למדיניות "נקייה מיהודים" (Judenrein), ואף בחוזה ההסכם נוסח על פיהם שהוא חל על: "בני הגזע היהודי" (על פי הגדרות נירנברג) שהיו תושבי או אזרחי גרמניה והיגרו לארץ ישראל.

פעילות ההעברה עוררה מחלוקת ביישוב ובקרב יהדות התפוצות, הן בשל הצורך במגע עם שלטונות גרמניה הנאצית שהיו מוקצים בעיני אנשי היישוב, מגע שעורר שאלות מוסריות של שיתוף פעולה איתם, וכן היות שההסכם שבר באופן מעשי את החרם שניסו יהודי ארצות הברית להטיל על רכישת תוצרת גרמנית וכיוצא בזה.

מחלוקת זו הגבירה את המתח בין הסיעות ביישוב והייתה אחת הסיבות לפרישתם של הריווזיונסטים מהתנועה הציונית עוד לפני הקונגרס.

כתוצאה מהמחלוקת לאחר דיונים בקונגרס הוחלט 'כדי להמריץ את המשכת עליתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל מטיל הקונגרס על ההנהלה לקבל תחת פיקוחה את כל פעולות העברה'. ימים אחדים לאחר מכן קיבלה מועצת הסוכנות היהודית החלטה דומה. כתוצאה מכך העיתונות הרוויזיוניסטית תקפה בנובמבר 1935 את ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית כ"בני בריתו של היטלר...שרמסו ברגליהם הגסה את הכבוד היהודי"^[26].

עם הזמן הורחבה תחולת ההסכם גם למדינות נוספות, צ'כוסלובקיה, הונגריה והסכם דומה נחתם על ידי חברת "חליפין" בקשר לרכוש יהודי בפולין.

חברות ההעברה העבירו לארץ ישראל כ-14 מיליון לירות שטרלינג, סכום אדיר במונחי אותה תקופה, כספים ששיקמו את כלכלת היישוב והיו המנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20.

בין הנושאים שעלו בקונגרס זה היה מעמדה של השבת בחיים הציבוריים הכשרות ועוד. זאת בהמשך להסכמים בנושא בדיונים בשנים שקדמו לקונגרס כגון במסגרת הוועד הפועל הציוני. בתחילת הקונגרס הודיע ראשות תנועת המזרחי על פרישה מן הדיונים ומחברותם בנשיאות ומהוועדות ולפיכך לא השתתפו בחלקו הראשון של הקונגרס. זאת לאור אי קיום מה שסוכם בנושא בדיונים קודמים. אם כי לפרישתם נומקו גם סיבות נוספות בתחומים אחרים. בהמשך באמצעות הידברות ובשל נסיבות נוספות חזרו המזרחי להצטרפות להנהלה הציונית בראשות בן-גוריון. והגיעו להסכמות בנושא זה בין הצדדים. על כך כתבה ההיסטוריונית אניטה שפירא ”העימות בן שלוש השנים שב והראה לצדדים את גבולות יכולתם לכפות האחד על זולתו אורח חיים. הוא גם הצביע על טיב רשות הרבים היהודית, שה'מזרחי' מוכן לראות בה קהילה יהודית לגיטימית. הוא ויתר על שלטון ההלכה, אולם לא היה מוכן לוותר על אופי יהודי דתי של חיי הציבור. הוא הגדיר בכך מהי בעיניו שמירה על "נשמת האומה," שעליה אין לעבור... כל הצדדים שיבחו את ההסכם, שהושג לא על ידי מלחמה או כפייה, אלא על ידי הידברות ורצון טוב. בקונגרס זה שב ה'מזרחי' והצטרף לקואליציה בהנהלה הציונית, ובזה הוכשרה האווירה להסכמה בין שומרי מצוות לבין חופשיים בתנועה הציונית וביישוב.”^[27]

הועידה הכירה בזכות לקיומם של מספר זרמים שונים בחינוך באופן שיוכלו לשמור על צביונם החינוכי במסגרת הממלכתית אך באופיים הייחודי כגון זרם החינוך הממלכתי והממלכתי דתי שכונו אז בשמות הזרם הכללי והזרם הדתי^[28]. זאת בהמשך להחלטות שנקבעו כבר ב-ועידת לונדון (1920) בנושאים אלה^[29].

בקונגרס ברל כצנלסון נשא את הנאום המרכזי, בעניין קידום התרבות העברית; והציע להקים קרן תרבות, שלישית לצד הקרן הקיימת וקרן היסוד. קרן שמטרתה תהיה למימון ופיתוח פעילות תרבותית. למרות טענותיו על "בבל של לשונות" ו-"אווירה כללית של לבנטיניות, קרייריזם וסנוביות" המשתלטת ברחבי היישוב, הצעתו לא עלתה להצבעה, רק כמחצית הצירים נכחו בדיון ובמהלכו רבים מהם עזבו עד שהוצרכו להפסיקו^[30]. בין הצעותיו היו לייסד אנציקלופדיה עברית (דבר שהחל רק ב-1948), לכנס אוצר של כתבי סופרים יהודיים ולתרגם לעברית ספרות קלאסית.

ארתור רופין הכריז במהלך הקונגרס על הקמת חברת בצלאל החדש, שנועדה לגייס כספים עבור פתיחתו מחדש של בית הספר בצלאל אשר נסגר בשנת 1929^[31].

ערך מורחב – הספנות העברית בתקופת המנדט

בין החלטות הקונגרס נמנית החלטתו בנושא פיתוח הספנות העברית והחקלאות הימית כפי שפרסם בהחלטותיו: ”הקונגרס הציוני דורש מאת ההנהלה לשקוד על כך, שמצד המוסדות הישוביים והציוניים האחרים תנתן כל התמיכה הדרושה למפעלי הספנות העבריים, להתפתחותם ולהתרחבותם — ולשם כך להקים בירושלים מחלקה מיוחדת לעבודות-ים, שתרכז את הפעולות הדרושות להתבצרותם ולהתרחבותם של מפעלי הים העבריים וביחוד את פעולת ההכשרה לעובדי-ים בארץ ובגולה.”^[32] כתוצאה מכך הקימה הסוכנות היהודית כבר ב-1936 את "מחלקת הים והדיג"^[33].

בין ההחלטות של הקונגרס הוגדר הצורך ליישב את עמק בית שאן והאזור באופן מתוכנן. וכך אכן החל להתבצע כבר משנת 1936^[34]. עם הקמת היישוב תל עמל הראשון ליישובי חומה ומגדל^[35].

במסגרת נושא חיזוק כלכלת המשק העברי הקונגרס יצא בהכרזה לפיה: ”השמוש בתוצרת הארץ הוא אחד החובות הלאומיות היסודיות.”^[36]

לקראת ימיו האחרונים של הקונגרס ב-ג' באלול (2 בספטמבר) נפטר הרב אברהם יצחק הכהן קוק רבה האשכנזי הראשי הראשון של ארץ ישראל. במהלך הישיבה ה-38 של הקונגרס הודיע מנהל הישיבה בן-ציון מוסינזון ”ברגע זה נתקבלה ידיעה מעציבה מאד מארץ ישראל – נסתלק הרב קוק. זוהי אבדה שאינה חוזרת. אני מפסיק את הישיבה”. בשל כך עצרו את דיוני הקונגרס לשלוש שעות לאות אבל ובערב נפתחה ישיבה מיוחדת לדברי הספד בראשות חיים ויצמן אשר נשא בה דברים ולאחריו נשאו דברי הספד מנחם אוסישקין והרב מאיר בר-אילן ואחרים. למחרת בערב קיימו הספד גם בבית הכנסת המקומי^[38].

מספר שבועות קודם לכן נערכו בחירות לרשימות המפלגות והצירים לקונגרס.

חלקים מקונגרס זה והאירועים סביבו תועדו לראשונה בסרט עם קול^[39][40].

את הלוגו של אות הקונגרס יצר המעצב הגרפי אוטה ווליש^[41] לימים ייעצב גם את מגילת העצמאות וחלק ניכר מהסמלים הבולטים של מדינת ישראל.

ב-27.8 באמצעם של ימי הקונגרס נכח מזכיר מטעם וועדת המנדטים של חבר הלאומים^[42].

בסיום האירועים והנאומים המרכזיים של הקונגרס סיימו כל המשתתפים בשירת התקווה בעמידה, כפי שהתקבל רשמית בקונגרס הציוני ה-18 שתשמש מאז ולהבא כהמנון הלאומי^[43]. הגם שביישוב העברי היו מי ששרו כבר את פזמון "התקווה" בנוסחו המחודש, שרו צירי הקונגרס את המילים כבשיר המקורי תקוותינו:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה"

מעל 300 אנשי תקשורת השתתפו באירוע ולפיכך במהלך האירוע הוכשר אזור ייעודי לעיתונאים מהארץ והתפוצות שסיקרו את האירועים^[44]. מערכות העיתונים מהארץ שלחו אישים בכירים לסקר את האירוע כך למשל בראש משלחת עיתון הארץ עמד העורך הראשי משה יוסף גליקסון.

הקריקטוריסט יעקב ביקלס תיעד חלק מבכירי משתתפי הקונגרס בציורים אשר הופקו בתור סדרה של גלויות.

לצד הקונגרס התקיימו אירועים וועידות של ארגונים יהודיים נוספים הקשורים להסתדרות הציונית בהם הקק"ל, ויצו וקרן היסוד וכן של סיעות ותנועות צירי הקונגרס.

בנוסף התקיימו אירועי ספורט סמליים באמצעות ארגונים שונים בהם תנועת מכבי העולמית, וערבי ריקודי הורה ציבוריים.

איתמר בן אב"י, פרסם לקראת הקונגרס מאמר ביקורת^[45] על כך שהקונגרס לא נערך בארץ ישראל. תוך שהוא מתייחס לעלויות הרבות שיש בקיום הקונגרס בניכר. לתועלת הכלכלית שהייתה יכולה להיות לקיומו בארץ ישראל. ועל הקלקול החינוכי-תרבותי המצטרף לדבריו לנוהג לעזוב את הארץ לחופשה בחו"ל שיש בדבר. בין דבריו כתב:

"היושם קץ סוף־סוף, לשערוריה זאת בעולמנו הציוני?^[46]

ואולי יוכרז בלוצרן הצורך הזה מפיו של נשיא הציונות להבא – יהיה מי שיהיה?

כי הנה, יחד עם ויעוד הכנסיות הציוניות בנכר, יש גם בולמוס הנסיעות מארצנו בירחי הקיץ לנכר."

— איתמר בן אב"י, דואר היום, כ”ד בתמוז תרצ"ה.

נחום סוקולוב נשיא היוצא של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, מונה לנשיא של כבוד של ההסתדרות הציונות, הסוכנות היהודיות וקרן היסוד. בנוסף נתמנה לראש מחלקת התרבות, מחלקה חדשה במסגרת ההנהלה הציונית. הייתה כוונה במהלך הקונגרס לייסד קרן לתרבות עברית ציונית על שם חיים נחמן ביאליק שנפטר שנה קודם לכן, אך דבר זה לא יצא אל הפועל^[47].

הקונגרס ציין חגיגית יובל 75 שנה להנריטה סאלד מראשי נשות הדסה ועליית הנוער. בהחלטה שהתקבלה פה אחד אישרו את המלצת הקק"ל להקים לכבודה יישוב על שמה. ולפיכך הוקם במסגרת יישובי חומה ומגדל היישוב כפר סאלד^[48].

בקונגרס זה נוצר לראשונה מצב שבו מרבית חברי ההנהלה הציונית היו תושבי ארץ ישראל^[49].

• ארתור רופין - מראשי היישוב העברי עוד בשלהי השלטון העות'מאני בא"י. ויו"ר הסוכנות היהודית עד לקונגרס הי"ט.
• חיים ויצמן - נשיא בקונגרס ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל.
• זלמן שזר - לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל.
• מנחם אוסישקין - נשיא הוועד הפועל הציוני ויו"ר הקק"ל.
• נחום סוקולוב - הנשיא החמישי והיוצא של ההסתדרות הציונית העולמית.
• דוד בן-גוריון - לימים ראש ממשלת ישראל הראשון.
• ברל כצנלסון ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית לימים יו"ר קק"ל.
• יצחק בן צבי - ממייסדי פועלי ציון, חבר אסיפות הנבחרים והוועד הלאומי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
• רחל ינאית בן צבי - בעבר דמות בולטת בקומונה "ירושלים החדשה", בר גיורא השומר, פועלי ציון.
• משה שרת לימים ראש ממשלת ישראל השני.
• לוי אשכול - מפא"י, לימים ראש ממשלת ישראל השלישי.
• גולדה מאיר - מפא"י, לימים ראש ממשלת ישראל הרביעית^[50].
• זלמן ארן - מפא"י, לימים שר החינוך^[51].
• נחום גולדמן - לימים נשיא הקונגרס בשנים 1949 - 1977
• יצחק גרינבוים, מראשי התנועה הציונית בפולין, לימים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל.
• דוד רמז - מפא"י, מראשי היישוב, שר התחבורה הראשון של מדינת ישראל.
• דוב הוז - מפא"י, מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה".
• יוסף שפרינצק - מפא"י מראשי תנועת העבודה ולימים יו"ר הכנסת הראשון של מדינת ישראל.
• אברהם הרצפלד - מפא"י, ממייסדי אחדות העבודה, לימים ח"כ בכנסות ישראל הראשונות.
• ברל לוקר מפא"י, בכיר בסוכנות היהודית.
• דוד זכאי - מפא"י, מבכירי ההסתדרות הכללית.
• אליעזר קפלן - מפא"י, לימים שר האוצר הראשון של מדינת ישראל.
• שלמה קפלנסקי - מפא"י, מנהל הטכניון.
• אברהם קצנלסון - מפא"י, חבר אסיפות הנבחרים, רופא מראשי מערכת הבריאות ביישוב, לימים חבר מועצת המדינה הזמנית.
• יצחק טבנקין - מפא"י, ממייסדי הקיבוץ המאוחד.
• יצחק בראלי ממייסדי צעירי ציון, מראשי בנק הפועלים.
• אליהו דובקין - מפא"י, לימים חבר מועצת המדינה הזמנית.
• דוד אבישר - מפא"י, לימים חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי. איש וועד העדה הספרדית, יליד חברון.
• הרב זאב גולד יו"ר תנועת המזרחי וחבר מועצת המדינה הזמנית.
• הרב מאיר בר-אילן מראשי תנועת המזרחי לימים יו"ר קק"ל וחבר מועצת המדינה הזמנית.
• הרב יהודה לייב פישמן מימון -מראשי תנועת המזרחי, לימים שר הדתות הראשון של מדינת ישראל.
• הרב משה המאירי (אוסטרובסקי) - מראשי תנועת המזרחי.
• יהושע השל פרבשטיין - היה מראשי המזרחי בפולין. נשיא קרן הייסוד. לפני כן נציג הסיים הפולני מטעם ביאליסטוק וחבר מועצת עיריית ורשה.
• הרב חיים משה שפירא - הפועל המזרחי, לימים שר הבריאות הראשון
• הרב שלמה זלמן שרגאי - הפועל המזרחי.
• הרב כתריאל פישל טכורש - הפועל המזרחי. חבר מועצת הרבנות הראשית.
• זרח ורהפטיג - הפועל המזרחי, לימים חבר מועצת המדינה הזמנית ושר בממשלות ישראל.
• הרב שאול ואהל - הליגה למען א"י העובדת, מטעם יהודי ארצות הברית וקנדה.
• מאיר גרוסמן - ממייסדי מפלגת ברית הציונים הרוויזיוניסטים. ממייסדי מפלגת המדינה העברית שנותרה בהסתדרות הציונית לאחר פרישת הרוויזיוניסטים ממנה .
• ריכרד ליכטהיים - מפלגת המדינה העברית, ממנהיגי התנועה הציונית בגרמניה, מעורכי די ולט (שבועון ציוני).
• ברוך ויינשטיין - מפלגת המדינה העברית ולימים חבר מועצת המדינה הזמנית.
• ישראל בנימין רוזוב - מפלגת המדינה העברית
• רוברט שטריקר - מפלגת המדינה העברית. (כבר בשנת 1919 היה לנשיא המפלגה היהודית הלאומית האוסטרית אשר במסגרתה נבחר לפרלמנט האוסטרי), נספה בשואה באושוויץ.
• יאנוש קורצ'ק^[52] איש חינוך, לימים דמות מופת מנספי יהודי פולין מגטו ורשה.
• אנצו סירני - לימים מצנחני היישוב במלחמת העולם השנייה שמקום קבורתם לא נודע.
• זליג ברודצקי - מראשי הפעילים הציוניים בבריטניה.
• מאיר יערי מראשי תנועת השומר הצעיר.
• צבי לוריא- תנועת השומר הצעיר והקיבוץ הארצי.
• יצחק בן אהרון - מזכיר מועצת פועלי תל אביב, לימים מראשי תנועת מפ"ם.
• לודוויג פינר - חבר הסוכנות במחלקה להתיישבות של יהודים גרמנים.
• לואי ליפסקי - ממיסדי קרן היסוד, מראשי ארגון ציוני אמריקה.
• חיים בוגר (בוגרשוב) - הציונים הכלליים.
• בן-ציון מוסינזון - הציונים הכלליים, ממייסדי תל אביב והגימנסיה הרצליה.
• קורט בלומנפלד - הציונים הכלליים, (נשיא התאחדות ציוני גרמניה בטרם עלה לא"י ב-1933)
• הרב יעקב קופל גולדבלום - ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים - לונדון.
• אפרים פישל רוטנשטרייך - הציונים הכלליים, בעבר חבר בסנאט הפולני, חבר הסיים הפולני נציג יהדות גליציה.
• אברהם לוינסון - סיעת העבודה בפולין. (כבר ב-1922 נבחר כ-ציר בסיים של הפרלמנט).
• גאורג הרליץ - מייסד הארכיון הציוני המרכזי.
• אברהם טביב - ממייסדי התאחדות התימנים בישראל ולימים חבר הכנסת הראשונה.
• חיים בדיחי - סיעת העובדים התימנים.
• זכריה גלוסקא - התאחדות התימנים, לימים חבר בכנסת הראשונה
• רפאל אלשיך - התאחדות התימנים, חבר באסיפות הנבחרים והוועד הלאומי.
• פנחס קפרא - מפא"י, נציג התימנים בההסתדרות.
• אליהו הכרמלי - מפא"י - נציג הספרדים ועדות המזרח בהסתדרות. לימים חבר בכנסת הראשונה
• ארתור מנחם הנטקה - מראשי הציונות בגרמניה, מראשי קרן היסוד.
• אריה לייב יפה - משורר, עיתונאי מעורכי "העולם", ציר בכל הקונגרסים. נהרג בפיגוע מכונית תופת במלחמת העצמאות.
• דוד פלורנטין - מראשי התנועה הציונית ביוון.

לפתיחת תמונות אישים מהקונגרס הקישו "הצגה" משמאל

להלן תמונותיהם של חלק מהאישים שהשתתפו בקונגרס הציוני הי"ט (התמונות ברובן מאוחרות ממועד הקונגרס): ארתור רופין ברל כצנלסון נחום סוקולוב מנחם אוסישקין נחום גולדמן יצחק גרינבוים זלמן שזר חיים משה שפירא בן-ציון מוסינזון יהודה לייב פישמן מימון יאנוש קורצאק (פולין) מאיר בר אילן רוברט שטריקר (אוסטריה) מאיר יערי אריה לייב יפה צבי לוריא חיים בוגר (בוגרשוב) גולדה מאיר זרח ורהפטיג יצחק בן-אהרן אליעזר קפלן ברל לוקר לוי אשכול יוסף שפרינצק דוד רמז שלמה קפלנסקי דב הוז אברהם הרצפלד אברהם טביב דוד אבישר ארתור מנחם הנטקה ריכרד ליכטהיים דוד פלורנטין יהושע השל פרבשטין אברהם קצנלסון ישראל בנימין רוזוב אפרים פישל רוטנשטרייך אליהו הכרמלי כתריאל פישל טכורש זכריה גלוסקא רפאל אלשיך רחל ינאית בן-צבי יצחק בן-צבי יצחק טבנקין

• 4 בינואר – הבריטים משיקים את צינור הנפט מוסול-חיפה, משדות הנפט של כירכוכ שבצפון עיראק, דרך ירדן והגיע עד לנמל חיפה. הנפט שהגיע לחיפה זוקק בבתי הזיקוק בחיפה, נאגר במכלים, ומהם הוזרם למכליות שהובי��ו אותו לאירופה.
• 6 בינואר – ייסוד תנועת הקיבוץ הדתי (כונה אז בשם "חבר הקבוצות של הפועל המזרחי").
• 16 במרץ – אדולף היטלר מבטל את חוזה ורסאי ומורה על חימוש גרמניה
• 2 באפריל – 10 באפריל - המכביה השנייה בה השתתפו 1,350 ספורטאים יהודים, נציגי 28 ארצות.
• 25 באפריל – התנועה הרויזיוניסטית מכריזה על פרישה מההסתדרות הציונית ועל הקמת ההסתדרות הציונית החדשה.
• 19 במאי – בית משפט בברן פסק כי הפרוטוקולים של זקני ציון הם זיוף ואסר את הדפסתם בשווייץ
• 20 באוגוסט – 4 בספטמבר: הקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן, שווייץ.
• 15 בספטמבר – גרמניה הנאצית מאמצת דגל לאומי חדש ובמרכזו – צלב קרס. מתפרסמים חוקי נירנברג השוללים אזרחות מיהודי גרמניה הנאצית.
• 22 באוקטובר – פתיחת מוסד בצלאל החדש.

• הסכם העברה
• סטטוס קוו (ישראל)
• העלייה החמישית

• ספר הקונגרס הציוני הי"ט - ירושלים תרצ"ה, 1935.
• יואב גלבר. מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1933–1948. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1990.

• מן הברכות לקונגרס, דואר היום, 26 באוגוסט 1935
• נאומו של נחום סוקולוב - מצב ישראל והציונות, 20 באוגוסט 1935, בקונגרס הציוני ה-19. באתר פרויקט בן יהודה.
• בקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן, 27 באוגוסט 1935, עיתון דבר, באתר עיתונות עברית היסטורית.
• חזון הציונות וסיכוייה, הרצאתו של דוד בן-גוריון בקונגרס הציוני הי"ט, 27 באוגוסט 1935, עיתון דבר, באתר עיתונות עברית היסטורית.
• The Spielberg Jewish Film Archive - 19th Zionist Congress סרט תיעודי של הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן שווייץ 1935, בארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג שבאוניברסיטה העברית.
• "עיתון הקונגרס", הביטאון הרשמי של הקונגרס הציוני הי"ט-19, לוצרן, שנת תרצ"ה, מאוסף יד יצחק בן באתר ארכיון המדינה.
• פרסומים מטעם הסוכנות היהודית, "המזרחי" וגופים ציוניים נוספים מתקופת הקונגרס הציוני ה-י"ט ולפניו, באתר ארכיון המדינה
• חוברות ועיתונים מהקונגרסים הציוניים ה-י"ח (באזל) וה-י"ט (לוצרן), באתר ארכיון המדינה
• חומר רב על קונגרס ציוני 1935 לוצרן, באתר ארכיון המדינה הכולל דוחות שהוגשו לקונגרס, החלטות של וועדות הקונגרס, ישיבות מקדימות של המוסדות הציוניים ועוד.

הקונגרסים הציוניים העולמיים לפני הקמת המדינה
הראשון • השני • השלישי • הרביעי • החמישי • השישי • השביעי • השמיני • התשיעי • העשירי • ה-11 • ה-12 • ה-13 • ה-14 • ה-15 • ה-16 • ה-17 • ה-18 • ה-19 • ה-20 • ה-21 • ה-22