הקונגרס הציוני העולמי החמישי

הקונגרס הציוני החמישי התקיים בבזל ב-26 בדצמבר 1901. לקונגרס עוצבה כרזה אמנותית מעשה ידיו של הצייר אפרים משה ליליין.^[1]

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. נשיאות הקונגרס כללה את ד"ר מקס נורדאו, ד"ר יחיאל צ'לנוב ופרנסיס מונטיפיורי (1860–1935).

הקונגרס נפתח באווירה חגיגית. בנאום הפתיחה של הקונגרס הצהיר הרצל, כי "יופה-כוח מטעם השולטן לפרסם ברבים על כוונתו הטובה כלפי העם היהודי". כמו כן, הודיע כבר בנאום-הפתיחה על ההחלטה בדבר ייסוד הקרן הקיימת לישראל, כארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית. בציינו את העשור למותו של ד"ר פינסקר, הכריז את ה"אבטואמנציפציה" כיצירה הציונית המעולה ביותר שנתחברה על נושא זה באותה תקופה.^[2][3] בנאום הפתיחה שלו התייחס הרצל בקצרה לפגישתו האחרונה עם הסולטאן העות'מאני, אך לא מסר פרטים, אלא רק אמר: "הגעתי לידי הכרה כי הח'ליף השליט הוא ידיד ומגן ליהודים", והוסיף כי המשא ומתן עמו "עתיד להימשך".^[4]

הנושאים העיקריים שעל סדר יומו של הקונגרס היו:

• קבלת תקנון חדש להסתדרות הציונית.
• יסוד הקרן הקיימת (יישום הצעתו של פרופ' צבי הרמן שפירא, בקונגרס הציוני הראשון).
• הקמת מפלגת צעירים ציונית בשם "הפרקציה הדמוקרטית", שבה השתתפו בין השאר, ד"ר אהרן אליאשברג, ד"ר שמואל רביקוביץ, שמואל רוזנפלד, ד"ר איזידור אלישוב, שרה עזריהו, יוסף עזריהו, יוסף יאשונסקי, ד"ר חיים חיסין, אהרן מיכל ברכיהו, ליאון לויטה, צבי אברסון, ד"ר מרטין בובר, ליב יפה, ד"ר ברתולד פייבל, ד"ר יוסף קלוזנר, מנחם שיינקין, פרופ' סופיה גיצוב, משה גליקין, ד"ר חיים ויצמן, ליאו מוצקין, ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, זאב טיומקין, שמואל פבזנר ואפרים משה ליליין.

לציוני רוסיה היה רוב בקונגרס. הם סקרו את פעילותם הרבה שכללה את התכנסותן ברוסיה של 965 אגודות ציוניות, ורכישת רוב המניות של אוצר התיישבות היהודים. מנהיגי הציונות ברוסיה נבחרו אל "הוועד הפועל הגדול" של ההסתדרות הציונית, ובהם מנחם אוסישקין, ד"ר צבי ברוק, ד"ר י' צ'לנוב, יצחק לייב גולדברג, ד"ר י' ברנשטיין-כהן, הרב שמואל יעקב רבינוביץ, זאב טיומקין, עו"ד ישראל יסינובסקי, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, פרופ' צבי בלקובסקי, ד"ר י' ילסקי; וכן נבחרו לוועדות השונות: לוועדת התרבות: אחד העם, י"ח רבניצקי, נחום סוקולוב, ד"ר י' לוריא, ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן וד"ר ז' ביחובסקי; לוועדת הקק"ל: עו"ד שמשון רוזנבוים; לוועדת התיישבות: מאיר דיזנגוף, מ' בן-עמי וש' ברב"ש.

האופוזיציה להרצל חוזקה הפעם בסיעה קולנית של סטודנטים רדיקליים, רובם יוצאי רוסיה, שלמדו באוניברסיטאות בשווייץ. חלקם דגל בסוציאליזם וחלקם העדיף "תרבות יהודית" על דיפלומטיה והטיף ל"פעולה מעשית" בארץ ישראל. האופוזיציה התרכזה ב"סיעה הדמוקרטית". חבריה שאפו ל"דמוקרטיזציה" של התנועה הציונית וטענו כי הרצל נוהג בה ב"רודנות". אולם בהצבעות נחשפה האופוזיציה כמיעוט מבוטל. כמו כן, עלתה שאלת ה"תרבות". האופוזיציה דרשה את העמקת הלאומיות היהודית באמצעות הדגשתה של תרבות יהודית ייחודית, במקום לפעול רק כתגובה למציאותה של אנטישמיות. בניגוד לשנים הקודמות, הרצל גילה הפעם הרבה יותר אהדה לנושא. ויצמן הציע הקמת אוניברסיטה יהודית, אולי בירושלים.^[4]

• יוסף גדליהו קלוזנר, הקונגרס הציוני החמישי, ברלין: אחיאסף, תרס"ב.
• אריה צנציפר (רפאלי), פעמי הגאולה, תל אביב: נ. טברסקי, 1951, עמ' 112–113.
• מיכאל היימן (עורך), מפתח השמות והעניינים לפרוטוקול של הקונגרס הציוני החמישי, בזל, 30-26 בדצמבר 1901, (הוכן בידי מנפרד וינקלר ומשה שרף), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן, 1977.

מדיה וקבצים בנושא הקונגרס הציוני העולמי החמישי בוויקישיתוף

• הקונגרס הציוני החמישי, באתר הארכיון הציוני
• הציוני השלישי – בזל, 1899(הקישור אינו פעיל), באתר מוזאון הרצל
• בנימין זאב הרצל, "מוכוחי הקונגרס החמישי", באתר פרויקט בן-יהודה
• גלויה רשמית מן הקונגרס החמישי, באתר קדם
• א"מ ליליין, בול ובו גלויה לציון הקונגרס הציוני החמישי, באתר מט"ח
• הקונגרס הציוני העולמי החמישי, באתר הבנק אוצר התיישבות היהודים