הלן דויטש
 | |
| לידה |
9 באוקטובר 1894 פשמישל, ממלכת גליציה ולודומריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
29 במרץ 1982 (בגיל 87) קיימברידג', ארצות הברית |
| ענף מדעי | פסיכואנליזה, פסיכולוגיה |
| עיסוק | פסיכואנליטיקאית |
| מקום לימודים | אוניברסיטת וינה |
| בן או בת זוג |
פליקס דויטש (1912–?) |
| צאצאים |
מרטין דויטש |
| תרומות עיקריות | |
| התמחות בטיפול פסיכולוגי של נשים | |
  | |
הלן דויטש (בפולנית: Helene Deutsch לבית רוזנבאך; 9 באוקטובר 1884 – 29 במרץ 1982) הייתה פסיכואנליטיקאית אמריקאית ממוצא יהודי פולני ועמיתה של זיגמונד פרויד. הייתה הראשונה שהתמחתה בטיפול פסיכולוגי בנשים.
ראשית חייה וחינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלן דויטש נולדה בפרמזיסל, עיירה פולנית שהייתה אז חלק מגליציה האוסטרית, לזוג הורים יהודים, וילהלם ורג'ינה רוזנבאך, ב-9 באוקטובר 1884.[1] הייתה הצעירה מבין ארבעה ילדים. שתי אחיות, מלווינה וגיזלה ואח אמיל.[2] אביה בזמנו קיבל חינוך גרמני אך היא התחנכה בבית ספר פרטי דובר פולנית. בשלהי המאה התשע עשרה, פולין הייתה מחולקת בין רוסיה, פרוסיה והאימפריה האוסטרו-הונגרית; הלן גדלה בתקופה של לאומיות פולנית מתחדשת ויצירתיות אמנותית. בין השנים 1890–1918 צמחה, בין היתר, תנועה מודרניסטית של אמנות חזותית, ספרות ומוזיקה שנקראה "פולין הצעירה" (Mloda Polska)[3] כתוצאה מכך, גדלה דויטש עם יצירותיו של המוזיקאי הפולני פרדריק שופן ועם ספרות פולנית, כביטוי לזהות לאומית פולנית. במהלך נעוריה, הפכה הלן להיות מעורבת בהגנה על אידיאלים סוציאליסטיים ביחד עם הרמן ליברמן, פוליטיקאי פולני. יחסיהם נמשכו למעלה מעשר שנים. הם השתתפו יחד בכנס סוציאליסטי בינלאומי בשנת 1910, ושם פגשה דמויות מפתח בתנועה הסוציאליסטית וביניהם את אנג'ליקה באלאבנוב ורוזה לוקסמבורג.[4]
הלן דויטש למדה רפואה ופסיכיאטריה בווינה ובמינכן. היא הפכה לתלמידה ואז אסיסטנטית של פרויד. הייתה לאישה הראשונה שהחלה בחקירת הפסיכולוגיה של נשים.[5] לאחר רומן הנעורים עם הרמן ליברמן, המנהיג הסוציאליסטי, נישאה לד"ר פליקס דויטש בשנת 1912. לאחר מספר הפלות ילדה בן, מרטין. ב-1935 נמלטה מגרמניה, והיגרה ל-קיימברידג', מסצ'וסטס, בארצות הברית. בן זוגה ובנה הצטרפו אליה כעבור שנה, והיא עבדה שם בתור פסיכואנליטיקאית מוערכת עד פטירתה בשנת 1982. ב-1975 נבחרה כחברה באקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים.[6]
המשפחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלן דויטש התייחסה רבות לאביה כמקור השראה עבורה מגיל צעיר.[7] וילהלם רוזנבאך היה עורך דין יהודי מבטיח, ליברלי בהשקפתו ומומחה במשפט בינלאומי. נבחר להיות נציג גליציה בבית המשפט הפדרלי בווינה למרות האנטישמיות בפולין. בכך היה ליהודי הראשון באזור שייצג לקוחות בבית המשפט. דויטש העריצה את אביה ולעיתים קרובות ליוותה אותו בפגישותיו עם לקוחות.[8] בשלב מסוים חשבה ללמוד עריכת דין אך משהבינה כי דרכן של נשים חסומה ללימודי משפטים פנתה לפסיכולוגיה.
אביה ואמה התנגדו שתמשיך בלימודים מעבר לגיל 14 למרות יכולותה האינטלקטואליות המוכחות. בעבודתה הפסיכולוגיה של נשים, דויטש מחברת היבט נשי של מזוכיזם לקשר שלה עם אביה, להשלכות האפשריות של ההזדהות עמו והקשיים שנשאה בחובה. היא כותבת כי אבות עלולים להתרחק ממערכת היחסים שלהם עם בנותיהם כשהן מתקרבות לבגרות מינית.
אימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יחסיה של הלן דויטש עם רג'ינה רוזנבאך היו מרוחקים וקרים. בזמן שאת אביה העריצה, את אימה שנאה. ראתה אותה כבעלת שאיפות חומריות ויומרות חברתיות ומחוסרת כל עניין אינטלקטואלי. דויטש סיפרה כי אימה התעללה בה פיזית ומילולית משום שהייתה כה שונה ממנה[9] וכי ביתם נשלט על ידי השאיפה של אימה לתקינות חברתית וסטאטוס חברתי גבוהה.[10] הנוכחות האימהית בחייה הייתה של אחותה הגדולה מלווינה.[11] במהלך הילדות שלה, תשע נשים שונות הועסקו בבית המשפחה בתפקיד אומנת. הלן שנאה את התלות באימה ובשל כך מצאה עצמה לעיתים חולמת בהקיץ כי מישהי אחרת היא אימה האמיתית[12]
אחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלווינה אחותה הייתה, כאמור, הדמות ממנה קיבלה חיבה ודאגה אימהית,[13] אך כשלעצמה, קיבלה האחות את הגדרות אימן לתפקידה החברתי כאישה, אף על פי שהייתה פסלת וציירת מחוננת. היא גם הסכימה להינשא לאדם שבחרו הוריה, במקום מי שרצתה להינשא לו.[14]
האח אמיל התעלל מינית בהלן כשהייתה בת ארבע[15] והמשיך לפגוע בה במשך כל ילדותה. היא ראתה בכך את המקור לנטייתה לחלימה בהקיץ והיאחזות בפנטזיות. אמיל רוזנבאך, כבן היחיד, היה אמור להיות היורש, אך הוא הימר, ספסר והיה לסטודנט עני ומקור אכזבה להוריו.
אישיות "כאילו"
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקונספט הקליני המוכר ביותר שלה הוא אישיות "כאילו" (כוזבת). דויטש סברה כי יש אנשים קרים, אשר נמנעים מרגשות ככל יכולתם ואשר יצליחו ללמוד להסתיר את הפגם הזה ולהתנהג "כאילו" יש להם רגשות אמיתיים בבואם במגע עם אחרים.[16] היא הזכירה במיוחד אנשים עם אישיות סכיזואידית אשר נראו נורמליים דיים משום שהצליחו ליצור "פסבדו מגעים" מסוגים שונים בהפגינם רגשות מזויפים. דרך תפיסה זאת ניסתה להסביר את מקור היכולת המיוחדת של נשים להזדהות עם האחר.[17][18]
היו שאמרו כי הלן דויטש חיברה את הקונספט הזה מתוך התחושות של עצמה.[19] ליסה אפיגננסי (Lisa Appignanesi) סופרת בריטית ויושבת ראש לשעבר של מוזיאון פרויד בלונדון, כתבה במפורש כי זיכרונותיה של דויטש נותנים לעיתים את התחושה כי היא חוותה בעצמה במשך חייה את התחושה הקיומית של "כאילו" : בתקופת חייה הצעירים כ"כאילו" סוציאליסטית, מתוך הזדהות עם ליברמן; "כאילו" קונבנציונלית- בתקופת נישואיה עם פליקס; "כאילו-אמא", ואז "כאילו" פסיכואנליטיקאית בהזדהות עם פרויד'.[20]
על נשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלן דויטש התפרסמה בכתביה על מיניות נשית[21] אך באופן פרדוקסלי הפכה ל"שק חבטות" של פמיניסטיות בתקופתה, בשל השם שיצא לה כתלמידתו הכנועה של פרויד ה"מיזוגני" ובשל החיבור של התאוריה שלה עם שלו בנושא.[22] ב-1925, היא הייתה לפסיכולוגית הראשונה שפרסמה ספר על "פסיכולוגיה של נשים". יש שאמרו כי העניין שהביעו בנושא היא וקארן הורנבי (גם היא פסיכואנליטיקאית גרמניה- יהודיה, שכתבה על מיניות האישה), הוא שהניע את פרויד, שלא רצה להישאר מאחור, לכתוב בעצמו מספר מאמרים על נשים.[23] במאמרו מ-1931 "מיניות נשית", פרויד שיבח את כתיבתה של הלן דויטש על נשיות, מזוכיזם והקשר שלה לקרירות מינית (1930), שבו היא מתארת את התפתחות הילדה בשלב הפאלי תוך מתח בין קרבה לאב ותחרות\הזדהות עם האם[24]
ב-5–1944 פרסמה דויטש ספר בן שני כרכים, "הפסיכולוגיה של נשים": הכרך הראשון עוסק בילדות, בהתפתחות המינית ובגיל ההתבגרות. הכרך השני עוסק באמהות במגוון רחב של היבטים, כולל אמהות מאמצות, אמהות לא נשואות, אמהות חורגות. דעת הרוב לגבי הכרך הראשון הייתה כי זהו ספר רגיש מאוד שנכתב על ידי פסיכואנליטיקאית מנוסה. כרך ב', אימהות, זכה ללא פחות הערכה. ניתן לטעון כי ההספד של דויטש על האימהות הוא שהעלה את הפופולריות שלה בקרב תנועת "החזרה הביתה" של נשים בשנות ה-50 של המאה העשרים, אך בעשורים הבאים גרם למתקפה הפמיניסטית עליה בשל גישתה המתנצלת על מזוכיזם נשי אשר הדהד כתמיכה בתאוריה הפרוידיאנית של קנאת הפין.
במרחק הזמן, כשמתאפשרת ראייה פוסט-פמיניסטית את פרויד, את הפמיניזם ואת דויטש, ניתן להעריך מחדש את ספרה גדוש הרגישות והתובנה על בעיות שנשים מתמודדות איתן בכל שלבי חייהן. ניתן לומר כי דויטש תיארה את כל רגעי המפתח של המיניות הנשית: הווסת, קיום יחסי מין, הריון, פוריות, לידה, הנקה, קשר אמא-ילד, גיל המעבר..רשימה שעד היום היא בסדר היום של כל מגזין נשים וכתביה הם שעזרו במידה מסוימת ליצור אותו.
על הריון
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1912, נישאה הלן לפליקס דויטש. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, עברה הפלה ראשונה מבין רבות.[25] בספרה- הפסיכולוגיה של נשים, דנה במושגים הפלה ספונטנית, הפלה מלאכותית והפלה מסיבות פסיכולוגיות, שקשורה לדעתה לחוויית דחייה והעדר הזדהות בלתי מודעים של האישה ההרה כלפי אימה. תחת שם בדוי של חולה בשם גברת סמית', דויטש מספרת סיפור דומה מאוד לסיפורה האישי, על אשה שמתקשה להחזיק הריון למלוא תקופתו. היא תיארה את גברת סמית כבת הצעירה במשפחה גדולה, בה אמה נחלה אכזבה גלויה מאי היותה בן. גב' סמית התנחמה באהבה העמוקה של אביה ואחותה הגדולה, אך כשהתחתנה ורצתה ללדת, עלו בה קשיים רגשיים: מחד רצתה בתינוק אך מאידך פחדה שהאמהות תעצים את הזדהותה עם אמה באופן בלתי נסבל. הקונפליקט הפנימי שלה הזה הוא לדעתה שגרם ללידת תינוק מת בחודש שמיני להריון.[26][27] דויטש טוענת, דרך סיפור זה, כי הריון מוצלח אפשרי כאשר יש אהבה, מערכת יחסים בין אם לבת, אשר "מחברתת" את הבת באופן מוצלח להיות אם בעצמה. בהתאמה לחייה שלה, נפתרה בעייתה של גב' סמית במהלך ההריון הבא, כאשר נכנסו לחייה חברה בהריון, ואמה של החברה. דויטש תיארה את אמה של החברה כהפוכה מאמה, בכך שהביעה אהבה אימהית עמוקה הן כלפי ביתה והן כלפי גב' סמית. חשה כי אהבה זו של החברה ההרה ואמה שימשה מעין "פונדקאיות" עבורה בהריונה.
פרויד ומעבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1916, ביקשה הלן דויטש להצטרף לפגישות ימי רביעי בערב הידועות של פרויד בחברה הפסיכואנליטית הוינאית. כתנאי לקבלתה הוטל עליה לכתוב ביקורת על מאמרה של לו אנדראס-סלומה - 'וגינאלי ואנאלי.'
הלן דויטש שימשה כרופאה במהלך מלחמת העולם הראשונה, במרפאה של יוליוס וגנר פון יורג. הייתה אחראית על נשים באזור. בתפקידה פגשה אמהות, רעיות ובנות של חיילים.
ב-1919, תחת פיקוחו של פרויד, החלה דויטש את האנליזה של המטופל הראשון שלה, ויקטור טאוסק, בעוד היא עצמה באנליזה אצל פרויד. במהלך האנליזה שלה דיווחה לעיתים כי היא מתאהבת בפרויד[28] ולעיתים חשה כבתו, מתוך ההרגשה שהוא עורר אצלה השראה ושחרר את כשרונותיה.[29] התלוננה כי הוא מתרכז באופן מוגזם ביחסיה עם אביה ועם ליברמן. פעם דיווחה על חלום בו יש לה איברים נקביים וזכריים בו זמנית. בניתוח החלום הבינה כי בילדותה רצתה להיות גם בתו היפה ביותר של אביה וגם בנו החכם ביותר.[30] לאחר שנה סיים פרויד את האנליזה שלה כדי לעבוד עם איש הזאב.
דויטש נחשבה מטפלת מבריקה אשר עמדה מול פרויד באומץ גם כאשר היו ביניהם אי הסכמות בקשר למטופלים.
ב-1920 הגיעה לקונגרס כדי להציג עבודה של בשם "פסיכולוגיה של אי אמון" ובה טענה כי שקר יכול לשמש הגנה נפשית כנגד התמודדות עם אירועים אמיתיים קשים, כמו גם אקט של יצירתיות .[31] בקונגרס שמעה את הרצאתו של קרל אברהם על נשיות, קנאת הפין וסירוס והחליטה לעבור אליו לאנליזה .בשנת 1923, עברה לברלין בלי בעלה ובנה, כדי לעבוד עם אברהם, שאותו ראתה כאנליטיקאי עמוק יותר מפרויד.[32] הלן הרגישה נינוחה בטיפולו משום שכיוון לתובנה ללא ניתוח של מנגנוני העברה (טרנספרנס). פרויד התערב בטיפול דרך כתיבת מכתב לאברהם, ורק מאוחר יותר הודה אברהם כי לא היה מסוגל להעמיק באנליזה שלה כי היה מאוהב בה. ב-1924 חזרה לברלין, לפליקס בן זוגה ולפרויד. ב-1925, פרסמה את "הפסיכואנליזה של התפקידים המיניים של נשים"[33] שם כבר יצרה כיוון שונה במקצת מפרויד- בדברה על התפתחות הפסיביות של ילדות- בנות, לכדי מופנמות ועזיבת המיניות הפעילה[34]אחרי היווכחן בנחיתות הקליטוריס על פני הפאלוס.
באותה שנה הקימה מכון בווינה ועמדה בראשו. ב-1935 עברה עם משפחתה לבוסטון מסצ'וסטס שם המשיכה לעבוד כאנליטיקאית עד מותה ב-1982.
על טכניקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־1926 כתבה מאמר שצוטט על ידי פרויד ובו דיברה על האינטואיציה של האנליטיקאי ככלי בעל עוצמה בעזרתו הוא מסוגל להזדהות עם פנטזיות ההעברה של המטופל. בכך יזמה כיוון חשיבה שאחר כך יתפתח למושג של תגובתיות לאסוציאציות חופשיות כאלמנט חשוב ב"העברת נגד" של המטפל.[35]
דויטש נחשבה למורה ומדריכה מוצלחת ביותר בהיסטוריה של הפסיכואנליזה והסמינרים שהעבירה תוארו כחוויה מדהימה עבור תלמידיה.
1950 -1982
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 1950 הפנתה דויטש את תשומת לבה לנרקיסיזם אצל גברים ונשים. עם הזמן, הקדישה יותר מזמנה ללימוד של אגואיזם ונרקיסיזם, ונטשה את העניין המרכזי של פועלה -חקר הפמיניזם.[36]
בשנת 1963, פרשה מהוראה, בעיקר בשל מצבו של בן זוגה פליקס, שסבל מהתדרדרות גופנית ואובדן זיכרון.[37] הוא נפטר בשנת 1963. לאחר מותו, החלה להעלות זיכרונות מחייה איתו ויכלה להודות כי אף על פי שהיה ביניהם מתח במשך השנים, הוא תפקד כדמות אימהית לבנם באופן טבעי יותר ממנה ובנם פנה אליו באופן טבעי יותר במצבי הזדקקות.[38][39]
לאחר מות בן זוגה ב-1963, התייחסה לתופעת השחרור המיני של 1960 ול ביטלמניה,[40] היא טענה כי את שני האירועים האלה ניתן להתייחס כתוצאות של היות אבות מעורבים פחות בגידול ילדיהם. טענה כי היעדר זה של אבות בחייהם הוביל לתחושת בדידות אצל ילדים, ולחיפוש נחמה אצל בני גילם.
ב-29 במרץ 1982, נפטרה הלן דויטש בגיל 97.[41] באוטוביוגרפיה שלה כתבה דויטש כי במהלך שלוש התהפוכות העיקריות בחייה: שחרורה מאמה, "גילוי הסוציאליזם" ומציאת מקומה בפסיכואנליזה, שאבה השראה מאבא שלה, ליברמן או פרויד, כל אחד בתקופתו בחייה.[42]
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Psychoanalysis of the Sexual Functions of Women, Internationaler Psychoanalytischer Verlag, Leipzig/Wien/Zürich, 1925 (Neue Arbeiten zur ärztlichen Psychoanalyse No. 5). Translated to English in 1991, ISBN 978-0-946439-95-9.
- The Psychology of Women, Volume 1: Girlhood, Allyn & Bacon, 1943, ISBN 978-0-205-10087-3.
- The Psychology of Women, Volume 2: Motherhood, Allyn & Bacon, 1945, ISBN 978-0-205-10088-0.
- Neuroses and Character Types, International Universities Press, 1965, ISBN 0-8236-3560-0 .
- Selected Problems of Adolescence, International Universities Press, 1967, ISBN 0-8236-6040-0.
- A Psychoanalytic Study of the Myth of Dionysus and Apollo, 1969, ISBN 0-8236-4975-X .
- Confrontations with Myself, Norton, 1973, ISBN 978-0-393-07472-7.
- The Therapeutic Process, the Self, and Female Psychology, 1992, ISBN 978-0-393-07472-7.
לקריאה נוספת בעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'נט סיירס: אמהות הפסיכואנליזה: הלן דויטש, קארן הורנבי, מלאני קליין, אנה פרויד. הוצאת דביר, 2000
- דר' הלן שיינפלד: לילית אינה חוזרת- על נשים ונשיות, פעם ועכשיו, הוצאת כרמל, 2005
- ענת פלגי-הקר: מאי-מהות לאימהות, הוצאת עם עובד, 2005
לקריאה נוספת באנגלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Marie H. Briehl, "Helene Deutsch: The Maturation of Woman", in Franz Alexander et al. eds., Psychoanalytic Pioneers (1995)
- Helene Deutsch: Selbstkonfrontation. Eine Autobiographie. Fischer-TB, Frankfurt am Main 1994, ISBN 3-596-11813-1
- Jutta Dick & Marina Sassenberg: Jüdische Frauen im 19. und 20. Jahrhundert, Rowohlt, Reinbek 1993, ISBN 3-499-16344-6
- Paul Roazen: Helene Deutsch: A Psychoanalyst’s Life, N.Y., Doubleday, 1985, ISBN 978-0-385-19746-5.
- Paul Roazen: Freuds Liebling Helene Deutsch. Das Leben einer Psychoanalytikerin. Verlag Internat. Psychoanalyse, München, Wien 1989, ISBN 3-621-26513-9
- Gilles Tréhel : Helene Deutsch (1884-1982) : théorisations sur les troubles psychiatriques des femmes pendant la Première guerre mondiale, L’Information psychiatrique', 2007, vol. 83, n°4, p. 319-326.
- Gilles Tréhel : Helene Deutsch, Rosa Luxemburg, Angelica Balabanoff, L’Information psychiatrique, 2010, vol. 86, n°4, p. 339-346.
- Gilles Tréhel : Helene Deutsch (1884-1982) et le cas de la légionnaire polonaise, Perspectives Psy, 2013, vol. 52, n°2, p. 164-176.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Papers of Helene Deutsch, 1922-1992. Schlesinger Library, Radcliffe Institute, Harvard University.
- Helen Deutsch, in Psychology's Feminist Voices Archives
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Wisdom, J.O. (1987). "The middle years of Psychoanalysis: The two great ladies and others". Philosophy Social Science. 17: 523–534.
- ^ Appignanesi/Forrester, p.308
- ^ Roazen, Paul (1985). Helene Deutsch: A Psychoanalyst’s Life. Doubleday. p. 3. ISBN 978-0-385-19746-5.
- ^ Tréhel, G. (2010)
- ^ "Helene Deutsch". American Psychoanalytic Association. APsaA. אורכב מ-המקור ב-2012-07-22. נבדק ב-18 באוקטובר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Book of Members, 1780–2010: Chapter D" (PDF). American Academy of Arts and Sciences. נבדק ב-29 ביולי 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Roazen, Paul (1985). Helene Deutsch: A Psychoanalyst’s Life. Doubleday. p. 6. ISBN 978-0-385-19746-5.
- ^ Appignanesi/Forrester, p.309
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Keren Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. p. 25. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ Roazen, Paul (1985). Helene Deutsch: A Psychoanalyst’s Life. Doubleday. p. 8. ISBN 978-0-385-19746-5.
- ^ Roazen, Paul (1985). Helene Deutsch: A Psychoanalyst’s Life. Doubleday. p. 9. ISBN 978-0-385-19746-5.
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Karen Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. pp. 26. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ Roazen, Paul (1985). Helene Deutsch: A Psychoanalyst’s Life. Doubleday. p. 10. ISBN 978-0-385-19746-5.
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 310
- ^ Rowan Bayne,Jenny Bimrose,Ian Horton, New Directions in Counselling, Routledge, 1996, עמ' 125
- ^ Paul Roazen "Deutsch-Rosenbach, Helene
- ^ Otto Fenichel, The Psychoanalytic Theory of Neurosis (London 1946) p. 445 and p. 532
- ^ Fenichel, p. 477
- ^ Lisa Appignanesi/John Forrester, Freud's Women (London 2005) p. 322
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 322
- ^ Peter Gay, Freud: A Life for Our Time 9London 19880 p. 463
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 307-8
- ^ Roazen
- ^ Sigmund Freud, On Sexuality (PFL 7) p. 390
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 315
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 316
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Keren Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. p. 32. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Keren Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. p. 34. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 318
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 319
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 320
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 321
- ^ Roazen Paul, Psychoanalist's life, DOUBLEDAY, 1985
- ^ Soyers Janet, :Mothers of Psychoanalysis, Horton &Company, 1991
- ^ Joseph Sandler, in Patrick Casement, Further Learning from the Patient (London 1990) p. 165
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Karen Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. pp. 77. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 328
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Karen Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. pp. 78. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ Appignanesi/Forrester, p. 317
- ^ Sayers, Janet (1991). "Helene Deutsch". Mothers of Psychoanalysis: Helene Deutsch, Karen Horney, Anna Freud, Melanie Klein. W.W. Horton & Company. pp. 79. ISBN 0-393-03041-5.
- ^ "Biographie: Helene Deutsch: Ärztin, Psychoanalytikerin" [Biography: Helene Deutsch: Physician, Psychoanalyst] (בגרמנית). 1 באפריל 2014. נבדק ב-2 באוקטובר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Deutsch, Helene (1973). Confrontations with Myself. Norton. pp. 131.