גדעון ספירו
 | |
| לידה |
8 בספטמבר 1935 (בן 89) ברלין, גרמניה הנאצית  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
אוניברסיטת חיפה |
|
www | |
  | |
רָלְף גִּדְעוֹן-יעקֹב סְפִּירוֹ (נולד ב-8 בספטמבר 1935) הוא עיתונאי ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי הבולט במאבקי זכויות האדם והתנגדות אקטיבית לנשק להשמדה המונית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספירו נולד בברלין. בעקבות חוקי נירנברג סולק אביו, שמואל ספירו ממקום עבודתו כרופא, כיתר הרופאים היהודים שעבדו בגרמניה, אביו החליט לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בירושלים ב-1938. כחצי שנה אחר כך הצטרפו אליו אשתו ושני בניהם, גדעון ואחיו הצעיר. המשפחה חיה בקריית שמואל שבין קטמון לרחביה, והאב הועסק כרופא הראשי של עליית הנוער וטיפל בילדי פליטים מגרמניה וממחנות המעצר בקפריסין כמו גם בילדי טהראן. גדעון היה חניך בתנועת השומר הצעיר והתרשם ממערכת היחסים הבלתי-פורמלית בין מורים ותלמידים כפי שנגלתה לו במחנה עבודה בקיבוץ. עקב כך ביקש מאביו להעביר את שנות בית הספר התיכון בקיבוץ, וב-1951 עבר למרחביה, ושם הושפע כנער מערכי השוויון. כעבור שלוש שנים התנדב לשירות צבאי בצנחנים ובמסגרתו לקח חלק בפעולות התגמול ובצניחה במעבר המיתלה במלחמת סיני.
תחילת קריירה עיתונאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-60 של המאה ה-20 המוקדמות עבד בתפקידים שונים בשירות הציבורי, וב-1964 ערך ביקור במזרח גרמניה, שרשמיו פורסמו בביטאון של מפ"ם. שנה אחר כך החל לשמש כתב לענייני הכנסת עבור היומון הכלכלי "שער", ומשם עבר לעל המשמר והיה כתב כלכלי. ב-1966 נשלח במלגה מטעם מכון גתה למערב גרמניה, ובמקביל ללימודיו שם שימש ככתב "על המשמר" ועסק בנושאים פוליטיים. עם פרוץ מלחמת ששת הימים שב לישראל ונשלח לקחת חלק כחייל מילואים בכיבוש ירושלים המזרחית, חוויה שבעקבותיה קיבל החלטה שלא לשוב עוד במדים לשטחים שבהם אוכלוסייה אזרחית. בהמשך שב לתקופה קצרה לאירופה בשליחות עיתונאית, וכתב מצ'כוסלובקיה, תוך ניצול ויזה שקיבל לפני לניתוק היחסים בין מדינות הגוש המזרחי וישראל[1]. המשכה של השליחות היה בניו יורק, שם שימש כתב באו"ם ובין היתר סיקר את דיוני החלטה 242; כמו כן צורף לפמליית ראש הממשלה אשכול בקנדה וסיקר את אולימפיאדת מקסיקו סיטי. המלחמה בישראל, שבה תפס צה"ל את שטחי יהודה והשומרון, ערערה את תפיסתו הציונית של ספירו, ובאמריקה, במקביל, התרשם והושפע מתנועת הצעירים שהתנגדו למלחמת וייטנאם.
בשנים אלה היה שותף, לצד עיתונאים כעמוס קינן, בהתארגנות שביקשה לייסד מגזין עברי בהשראת דר שפיגל, והיה אורח העיתון במשך כמה חודשים. ב-1970 התקבל ללימודי מדע המדינה באוניברסיטת חיפה. לקראת ביקור גרהרד שרדר בישראל הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה ששרדר ייעצר ויועמד לדין בגלל חברותו במפלגה הנאצית. העתירה נדחתה, תוך שהשופטים ממליצים לספירו להתרכז בלימודיו[2].
גוש יש
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך לימודיו באוניברסיטת חיפה החל משנת 1970, לִבָּה בקמפוס את הפעילות הפוליטית והיה ממובילי הקבוצה המשותפת היהודית-ערבית. הוא נמנה עם מקימי גוש "יש", תא סטודנטים שהיה פדרציה של קבוצות שמאליות - קיבוצניקים, מזרחים ודרום אמריקאים - שאליהן חברו ערבים ובראשם עאדל מנאע ועסאם מח'ול. ספירו נבחר כעורך עיתון הסטודנטים, ותחת העיתון הקיים ייסד את "פוסט מורטם", שהרבה לעסוק בענייני חברה, כלכלה ופוליטיקה לצד סקופים וחשיפות מהאוניברסיטה. אופיו החתרני של העיתון, טוריו הקבועים של ספירו, והעובדה שהסטודנטים הערבים הוזמנו לכתוב שם באופן שוויוני, זעזעו את רקטור האוניברסיטה, בנימין אקצין, ובהמשך את המערכת הפוליטית בירושלים, שבראשה גולדה מאיר. ספירו ניסח את קווי המצע של "יש" ובהם התנגדות מפורשת לכיבוש; הוא פגש את גינתר גראס, הרברט מרקוזה ואחרים, והתעמת עם הנהלת האוניברסיטה. באחד מטוריו ביקר את סרבנותה של ישראל להצעתו של סאדאת וצפה, בעקיפין, את המלחמה הקרבה[3]. כמה חודשים אחר כך הופיע מאמר פרי עטו תחת הכותרת "לקחת מתקציב הכיבושים והסיפוח, להעביר לתקציב החינוך"[4], שנטבע כסיסמה קבועה במניפסטים של השמאל הישראלי עד ימינו.
לקראת שביתת הסטודנטים הארצית של 1972 טבע את הסיסמה "המיליארדים הנקברים בשטחים ובשחיתות - להעבירם לחינוך, לשיכון ולהעלאת רמת חייהן של השכבות המקופחות". לאחר ניצחונה המוחץ של קבוצתו לראשות אגודת הסטודנטים בחיפה התגייסו מנגנוני המפלגות בעיר לניסיון משותף להפלת הקבוצה, תוך שמפלגת העבודה כורתת ברית עם גח"ל; ספירו הלך והסתמן בעיתונים כגורם שמסית יהודים וערבים להתנגד במשותף לסדר היום השליט[5][6]. בראיונות שנערכו עמו הדגיש: "אני ציוני סוציאליסט[7]", וזכה לפרסם מאמרי תגובה בעיתונות.
מקץ שלוש שנים אלו היה ספירו לעורך "תכלת-אדום", ביטאון התנועה שבהמשך הפכה למפלגת מוקד הרדיקלית שעם מקימיה נמנה[8], ותחתיו כתבו בין היתר רוביק רוזנטל, ניבה לניר ומנחם ברינקר. אז גם התקבל למסלול לימודי מלונאות ותיירות באוניברסיטת חיפה, ומתום שנתיים שב לירושלים - שם קיבל משרה בכירה במשרד החינוך והתרבות, כמנהל המחלקה לאורחים ולתיירים, משרה שאותה מילא, בהפסקות, במשך עשר שנים. קודם לכן עוד הספיק לשהות תשעה ימים כשליח "העולם הזה" על סיפון "ספינת השלום" של אייבי נתן בדרכה לחופי פורט סעיד ביום השנה השני למלחמת יום הכיפורים, במטרה לחלק 100,000 פרחים לעם המצרי[9].
אחרי המהפך של 1977, היה רכז הדרכה בטלוויזיה הלימודית בתל אביב. בדצמבר 1977 פסק בית המשפט כי על מו"ל ירחון תנועת החרות ועל עורכו יוסף קרמרמן לשלם לספירו 17,500 לירות בגין פרסום לשון הרע. זאת לאחר שבגיליון דצמבר 1975 של הירחון כונה ספירו "איש מצפן". עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה נמנה עם מקימי "יש גבול"[10], תנועת אנשי-מילואים שהודיעו לממשלה כי לא ייקחו חלק במלחמת השולל, כפי שראו אותה. הוא פרסם מכתבים ומאמרים ובהם התנגדות וביקורת חריפה נגד בגין, שרון ואיתן - שני האחרונים מפקדיו לשעבר; וקרא להעמידם לדין בגין פשעי מלחמה. בעקבות זאת, הועמד לדין משמעתי בעילה של איסור על עובד מדינה לפרסם בפומבי דברי ביקורת על מדיניות הממשלה. המשפט נמשך שלוש שנים שבסופן פוטר ספירו מעבודתו וזכויותיו הסוציאליות נשללו. לאחר ערעור הושבה לו גמלתו.
עוד קודם לכך - במקביל לתקופת העסקתו במשרד החינוך כיהן כעורך היומון "יום יום", תפקיד שאותו נאלץ לעזוב בעקבות שורה של מהמורות ובראשן מאמר נגד יחסי ישראל עם דרום אפריקה של האפרטהייד, ומספר ימים אחר כך כותרת ראשית שחשפה את גירעונות בנק הפועלים, אחד מהמפרסמים בעיתון[11]. עד 1980 כתב טור קבוע במוסף ידיעות אחרונות, ובין 1983-1981 ב"במרחב", תחת העורך חיים ברעם. ב-1984 היה דוברו של "הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית"[10], שקם בעקבות סגירתו של המוסד שליד רמאללה בידי הממשל הצבאי. בדצמבר שנה זו פרסם מעריב את כתבתו של יהושע ביצור, "המקרה המוזר של גדעון ספירו", שהציגה את ספירו באור סהרורי כאדם שמקבל את כל עמדות אש"ף[12]; ספירו תבע את העיתון תביעת דיבה שבה זכה בשלוש ערכאות בזו אחר זו, כאשר לבית המשפט העליון נותר רק לדחות את ערעורו של "מעריב"[13]. ב-1985 היה, לצד פייסל חוסייני, בין מייסדי "הוועד נגד היד הקשה"[10], שהיה הארגון המשותף הראשון של ישראלים ופלסטינים. בחודש ספטמבר הכין עלונים וכרוזים שאותם חילק לחיילים המשרתים ביהודה ושומרון ובהם קרא להם לשקול לבקש העברה לתחומי הקו הירוק[14].
אחרי משרד החינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1986 הוזמן על ידי ארגון פלסטיני-אמריקני לשאת מספר הרצאות כנציג תנועות שמאל, וכעבור שנים אחדות נסע למטרה זו שוב, הפעם מול ארגון אחר. בין 1986 ל-1988 פרסם טור שבועי ב"על המשמר". בינואר 1989 נחקר במשטרה בעקבות הפצת "פנקס השירות" האלטרנטיבי למתגייס עם "יש גבול", המגבה סרבני שירות בשטחים. ביולי שנה זו פרסם מוסף הארץ ראיון גדול שערך ספירו עם הילדה שראם, בתו של אלברט שפר. משנה זו ועד זו שאחריה נמנה עם בעלי הטורים של מוסף יום שישי של דבר וכתב טורים בעיתון החרדי "יום השישי", בשם "חילוני לא חרד", לאחר שנרקם חיבור בינו לבין החרדים סביב המכנה המשותף של ההתנגדות לשירות צבאי מטעמי דת ומצפון. בין 1992-1989 עבד גם עבור הירחון היהודי-גרמני "Semit", כשבין היתר ערך ראיון עם ישעיהו ליבוביץ, וב-1994, ימי הסכמי אוסלו, כתב עבור "יום ליום", עיתון תנועת ש"ס. בין 2000-1995 פרסם שני טורים שבועיים - פוליטי וכלכלי - במקומון "ירושלים". הוא פוטר לאחר ש"הארץ" פרסם טור על עמוד שלם ובו ספירו יוצא נגד שבירתה של שביתת עובדי המקומונים בידי המו"ל מוזס. הוא עבר ל"מעריב", והחל לכתוב את הטור "סמרטוט אדום" במקומון "כל הזמן". כעבור שנה וחצי פוטר עקב תלונות למערכת מצד קוראים.
סוגיית הנשק להשמדה המונית במזרח התיכון הלכה ותפסה מקום מרכזי בפעילותו של ספירו. הוא השתתף והרצה בכנסים בינלאומיים רבים מטעם הוועד הישראלי למזרח תיכון חופשי מנשק אטומי, ביולוגי וכימי, הנתמך על ידי התנועה לפירוק נשק גרעיני הבריטית, ונמנה עם תומכיו העקביים של מרדכי ואנונו. הוא ביקר את הפצצת הכור בעיראק (והועמד על כך לדין) וקרא לשבירת הטאבו סביב נושא מדיניות הגרעין של ישראל[15], קריאה שבה הוא מתמיד עד היום בטוריו השונים.
מראשית העשור הראשון של המאה ה-21 כותב ספירו טורים קבועים באתרי האינטרנט של אינדימדיה, הגדה השמאלית ("סמרטוט אדום"), מגזין "כיבוש" ובאתר הימני "ארץ הצבי", לצד מאמרי אורח בבימות בינלאומיות[16].
ב-2008 תיאר ספירו ברשימה את משה זר במילים "מגדולי שודדי הקרקעות בשטחים הכבושים". ב-2011 דחה בית משפט השלום בתל אביב את תביעת הדיבה שהגיש זר בעניין.
ביוני 2011 עצרה המשטרה את ספירו למספר שעות עקב חשד להסתה במאמר שפרסם בספטמבר שנה קודם[17] ובו הוא השתמע לכאורה כמי שתומך בפגיעה במתנחלים. ספירו תבע את המדינה בטענה שהמעצר היה בלתי מוצדק. ב-2013 הסכימה המדינה לשלם לו 10,000 שקלים פיצוי על המעצר[18].
ספירו הוא חבר הארגונים אמנסטי אינטרנשנל, רופאים לזכויות אדם והאגודה לזכויות האזרח. ספירו מונה למתאם הוועדה העולמית לפירוק מנשק בממשלת העולם של אזרחי העולם על ידי המתאם העולמי, גארי דייוויס. [1]
מכתבים לשופטים ופוליטיקאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שליחת מכתבים לשופטים ולפוליטיקאים היא פרקטיקה שספירו נוקט בה מאז שנת 1985 ועד היום. ראשיתה סביב פרשת רצח דני כץ. ספירו שוכנע כי משפטם של חמשת החשודים התנהל תוך הטיה שנגרמה בשל הלחץ הציבורי האדיר שהופעל מחוץ לכותלי בית המשפט, וכי השופטים אינם מנותקים מהמערכת הפוליטית ומ"ממסד הכיבוש". הוא כתב סדרה של מכתבים תקיפים לשופטי הרוצחים ובעקבותיה הועמד לדין בגין ניסיון ל"השפעה לא הוגנת על הליך שיפוטי".
ב-1995, לאחר ששוב הובל לחקירה, הוציא שופט בית משפט השלום בבירה איסור על ספירו להמשיך בשליחת מכתבים לשופטים. העיתון כל העיר מרשת שוקן הציע בעקבות זאת כי יפרסם מעל עמודיו את המכתבים שנאסר על ספירו לשלוח. מכאן ואילך זכו המכתבים לתהודה ולתפוצה רחבות הרבה יותר מקודם. בה-בעת ניהל עורך הדין דן יקיר, יועצה המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, מאבק לביטול האיסור, שכעבור זמן קצר בוטל על ידי בית המשפט המחוזי, וספירו שב למען את מכתביו אל השופטים.
ב-2016 פורסם ספרו של ספירו "מכתבים לשופטים ואנשי שררה" בהוצאת נור. הספר מאגד כמה מאות מכתבים שנשלחו עם השנים ורשימות פוליטיות שפורסמו בתקשורת[19].
במרץ 2016 שלח ספירו לח"כ נאווה בוקר מהליכוד מכתב בו מופיעים דגל ישראל וסמל המפלגה הנאצית. במכתב כתב "הייל הייל נאווה" ו"מיצג אמנותי פוליטי"[20][21]. המכתב נשלח במחאה על הצעתה של חברת הכנסת בוקר להחמיר את העונש הקבוע בחוק על פגיעה בדגל המדינה.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גדעון ספירו התחתן ב-1968 בארצות הברית עם אזרחית מקומית וכעבור כשנה וחצי התגרש ממנה. ב-1977 נישא בירושלים למירי ולשניים נולדו בת ובן.
ב-2004, לאחר שנים רבות בהן התגורר בירושלים, עבר לגור בתל אביב.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמוס עוז, ממורדות הלבנון, הוצאת עם עובד, 1987, עמודים 77–80, התכתבויות בין ספירו ועוז
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של גדעון ספירו- סמרטוט אדום: כל המאמרים של גדעון ספירו באתר הגדה השמאלית
- משה גורלי, גידופים והכפשות מנוסחים היטב, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2003
- ניר חסון, פעיל השמאל גדעון ספירו נעצר בחשד להסתה, באתר הארץ, 7 ביוני 2011
- גלעד גרוסמן, גדעון ספירו עתר נגד המדינה: כבודי נפגע בחקירה, באתר וואלה, 9 בפברואר 2012
- "קורבנות השואה הם יצרני השואה הבאה", גדעון ספירו במיצג האמנית נטלי כהן וקסברג ביד ושם, אפריל 2014.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ גדעון ספירו, בפראג עם דרכון ישראלי, מעריב, 22 בספטמבר 1967; המשך
- ^ בג"ץ: העתירה נגד שרדר - "טרדנות", דבר, 13 בספטמבר 1971
- ^ "הומופוליטיקוס", פוסט מורטם, 15 בדצמבר 1971.
- ^ פוסט מורטם, 17 במאי 1972.
- ^ "ראש הממשלה: הערבים מתכוונים לחיסול ישראל", דבר, 4 באפריל 1972
- ^ גולדה מאיר: "הם קוראים לעצמם 'יש'... אבל צריך לקרוא להם 'אין', כי אין להם שום דבר שהוא בעד מדינת ישראל", בתוך שלמה נקדימון, "לשכת העבודה החליטה לפתוח שורותיה לערבים ישראלים", ידיעות אחרונות, 25 במאי 1973.
- ^ "'אני ציוני סוציאליסט'", דרבן - שבועון הסטודנטים והצעירים של ידיעות אחרונות בעריכת אילן כפיר, 22 במרץ 1972.
- ^ "הכינוי 'איש מצפן' עלה 17,500 לירות לירחון תנועת חרות 'בארץ ישראל'", הארץ, 25 בדצמבר 1977.
- ^ "לחנוק אותם בפרחים", העולם הזה, 24 בספטמבר 1975.
- ^ 1 2 3 מרי אליזבת קינג, מבוא: ג'ימי קרטר, A Quiet Revolution: The First Palestinian Intifada and Nonviolent Resistance, ניו יורק: Nation Books, 2007, פרק 8.
- ^ העורך גילה סקופ בלעדי - וקיבל מכתב פיטורין, העולם הזה, 22 בפברואר 1978.
- ^ יהושע ביצור, "המקרה המוזר של גדעון ספירו", מעריב, 5 בדצמבר 1984, עמ' 8.
- ^ חלק מפסק הדין לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, השופט גבריאל בך, 29 באפריל 1992.
- ^ "מבצע פרטי", דבר, 29 בספטמבר 1985.
- ^ "לשבור את הטאבו הלאומי", דבר, 4 בספטמבר 1992.
- ^ US must rein in Israel's nuclear arms, הגארדיאן, 22 במאי 2009.
- ^ מחזות קורעי לב, 4 בספטמבר 2010.
- ^
רויטל חובל, המדינה תפצה פעיל שמאל על מעצר שווא בחשד להסתה, באתר הארץ, 14 באפריל 2013
- ^ מסת"ב: 978-965-91502-7-4.
- ^ אריק בנדר, "הייל, פורים שמח": פעיל שמאל שלח מכתב עם סמלים נאציים לח"כ נאוה בוקר, באתר מעריב אונליין, 29 במרץ 2016.
- ^ אריק גרינשטיין, "אייכמן, את תתני את הדין": פעיל השמאל שוב שולח מכתבי נאצה לח"כ נאוה בוקר, באתר מידה, 29 במאי 2016.