בית הכנסת אלגריבה

בית הכנסת אלגריבה
كنيس الغريبة

מידע כללי
סוג	בית כנסת
כתובת	Erriadh
מיקום	מחוז מדנין
מדינה	תוניסיה
הקמה ובנייה
סגנון אדריכלי	אדריכלות מורית
קואורדינטות	33°48′50″N 10°51′34″E / 33.813888888889°N 10.859444444444°E / 33.813888888889; 10.859444444444
(למפת תוניסיה מוגדלת)   תוניס ג'רבה קירואן ביזרטה ספקס סוסה קרתגו גאפסה לוב אלג'יריה הים התיכון בית הכנסת אלגריבה (למפת תוניסיה רגילה)   תוניס ג'רבה קירואן ביזרטה ספקס סוסה קרתגו גאפסה לוב אלג'יריה הים התיכון בית הכנסת אלגריבה

בית הכנסת אלגריבה (בערבית: كنيس الغريبة; תעתיק מדויק: אלע'ריבה) הוא בית כנסת עתיק באי ג'רבה בתוניסיה. מקור שמו של בית הכנסת, "אלגריבה" ("המופלאה"),הוא במיתוס על נס שהתרחש באי. על פי המסורת, זהו אחד מבתי הכנסת הקדומים בעולם, וככל הידוע היום, נמצא בו ספר התורה העתיק ביותר.

בית הכנסת נמצא בשכונה היהודית לשעבר חארה צגירה^[1], הנקרא כיום אֶר-ריאד, מספר קילומטרים דרומית-מערבית לחוּמְת-סוּק, בירת האי.

מקור שמו של בית הכנסת הוא באגדה על נערה מסתורית ומתבודדת, בתו של כהן, שהגיעה לחופי האי בנסיבות לא ברורות, והתגוררה במבנה ארעי. מקורותיה של אגדה זו, זמן הופעתה ואופן קבלתה על יהודי המקום לוטים בערפל, כמו גם נסיבות חייה של הנערה לפי אגדה זו. על פי האגדה, יום אחד נשרף עליה ביתה, ולפליאת תושבי האי נותרה גופתה שלמה. לפי גרסה אחת היא המשיכה להיראות בסמוך לבית הכנסת גם לאחר קבורתה, ולפי גרסה אחרת, הפוקדים את קברה זכו לנסים בחייהם. כך זכתה לכינוי "אלגריבה" ("הפלאית"). סיפורה העניק לבית הכנסת את קדושתו ואת שמו, והפך אותו למוקד עלייה לרגל של יהודים ולא יהודים, עד היום.

במרחב שבין לוב ואלג'יריה ידועות לפחות שש "גריבות", שעל חלקן מספרים סיפורים דומים. אחד מהם מספר על נס דומה שאירע לנערה יהודייה אחרת, בושאייף, בת כהן גם היא, בעיר זליתן, בצפון-מזרח לוב.

תולדותיו המסופרות של בית הכנסת מתחילות בערך במאה ה-1, ולפיכך הוא כנראה בית הכנסת העתיק ביותר באפריקה ואחד העתיקים ביותר בעולם. לפי מסורת מתמשכת בעל-פה, הוא נבנה על ידי כהנים שהיגרו לאי מארץ ישראל לאחר חורבן בית ראשון. המבנה הנוכחי נבנה במאה ה-19, על שרידיו של מבנה קדום יותר המתועד מהמאה ה-16. בעקבות עליית רוב יהודי האי לישראל (בעיקר בשנות ה-50), לא נותרו כמעט תושבים יהודיים באי, אך בית הכנסת עדיין פעיל עד היום, ומשמש את יהודי האי המעטים בעיקר בשבתות ובחגים. בית הכנסת הוא יעד תיירותי ויהודים רבים ממוצא תוניסאי עולים אליו לרגל, בייחוד בהילולה המתקיימת שם לאחר חג הפסח. בסמוך אליו נמצא גם מלון, המארח עולי רגל בזמן ההילולה.

בית הכנסת נפגע 3 פעמים מפיגועים. במהלך שמיני עצרת (שמחת תורה) תשמ"ו (1985), פתח אחד השוטרים שהיו מופקדים על ביטחון המקום באש על המבקרים שהתכנסו שם, ורצח שלושה מבקרים.

ב-11 באפריל 2002 פוצצה בסמוך לבית הכנסת משאית עמוסה בחומר נפץ. בפיגוע, שאל-קאעידה נטל אחריות עליו, נהרגו 21 מבקרים, וביניהם 14 תיירים מגרמניה.

ב- 9 במאי 2023 אירע פיגוע ירי ובו נרצחו 5 בני אדם - בנימין ואביאל חדד, שהשתתפו בחגיגות ל״ג בעומר במקום, ועוד שלושה אנשי ביטחון שנהרגו בחילופי האש עם המחבל^[2].

לפי המסורת של יהודי ג'רבה, בניית בית כנסת באתר הנוכחי, כמו גם תחילת ההתיישבות היהודית באי, מיוחסת לסוף ימי בית ראשון או לימי בית שני, אולם מהשוואת המבנה הקיים וסגנונו לבתי כנסת אחרים באי ובתוניסיה בכלל, ניתן להסיק שהמבנה הנוכחי נבנה כנראה בתחילת המאה ה-18. הסגנון האדריכלי של המבנה הנוכחי הוא מורי. במאות ה-19 וה-20 עבר מבנה בית הכנסת שינויים רבים, וכיום אין עיצובו דומה לזה שהיה בעת בנייתו. תיאור המבנה המקורי נמצא בכתביו של נחום סלושץ, מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, בשרטוטים של האדריכל יעקב פינקרפלד ובתיעוד שערך המרכז לאמנות יהודית.

המבנה המקורי של "אלגריבה" מצביע על תפיסה אדריכלית דומה לזו של מבני ישיבות אחרות באי, שנבנו בסוף המאה ה-17, למשל "דגת" ו"רבי כליפא", בכפר "חארה סגירה". מכלול בתי כנסת אלה מורכב משני חללים סמוכים. האחד הוא חצר פריסטילית (חצר המוקפת בעמודים התומכים בקשתות) פנימית, והשני הוא אולם בזיליקלי מקורה, המשמש לתפילה. האולם עצמו מרובע ומוקף בעמודים התומכים בקומה גבוהה יותר ובה שנים-עשר חלונות, המשמשת לתאורה. ההבדל בין "אלגריבה" לבין שתי הישיבות הוא ביחסים שבין חלקי המבנה השונים. בשתי הישיבות הנזכרות ובמרבית בתי הכנסת האחרים באי, ממוקמת קומת התאורה במרכז, ויוצרת עם התיבה שמתחתיה יחידה אחת. ב"אלגריבה" לעומת זאת, קומת התאורה והתיבה אינן במרכז האולם. האגף המזרחי, הסמוך להיכלות, הוא רחב יותר, ושלוש ארקדות הנמתחות מדרום לצפון יוצרות בין ההיכל לבין התיבה ארבעה אגפים רוחביים.

בסקר שערך המרכז לאמנות יהודית ב-1997, היו לאורך כותלו המזרחי של בית הכנסת חמישה היכלות, לעומת שבעה שהיו קיימים לפני השיפוצים שנעשו ב-1920. מבנה ההיכל ב"אלגריבה" מלמד על מסורת אדריכלית שונה מזו שבשאר בתי הכנסת בדרום תוניסיה. הוא בנוי בתבנית מסדרון צר וארוך היוצא מכותל המזרח, ובחזיתו שלוש דלתות המכוסות פרוכות רקומות, לעומת המבנה המקובל יותר של "היכל חדר", המוכר מבתי כנסת במזרח הקרוב ובספרד. לא ידועה סיבת המעבר מ"היכל חדר" לתבנית "שבעה הי��לות".

בבתי הכנסת בדרום תוניסיה בכלל, וב"אלגריבה" בפרט, אין עזרת נשים. לא ברורה הסיבה לכך אולי מפני שנשים לא נהגו לפקוד בקביעות את בית הכנסת ולא נטלו חלק פעיל בתפילות חגיגיות, כמו בשבת, בראש השנה, ביום הכיפורים ובפורים. גורם אפשרי נוסף הוא היעדר נוהג או הלכה המחייבים הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים בבית הכנסת, כך לדברי אנשי המקום, והן נהגו לשבת בחצר הפנימית של בית הכנסת.

עד למחצית הראשונה של המאה ה-20 נהגו יהודי ג'רבה לשבת בבית הכנסת על גבי מחצלות. מאוחר יותר נבנו ספסלי ישיבה סביב הקירות, ולעיתים הוקמה שורת ספסלים מקבילה נוספת.

בשל מעמדו המקודש של בית הכנסת, נוהגים המתפללים לחלוץ את נעליהם לפני הכניסה אליו.

הילולה (בערבית: זיארה, زِيارة - ביקור, מקום פגישה) היא חגיגה לכבוד אדם הנחשב לצדיק, שבשמו קוראים בעת צרה ומצוקה, ולו נודרים נדרים, מתוך אמונה שבכוחו להביא את הבקשה לפני ההשגחה העליונה ולקדם אותה. שני אישים זכו למעמד זה בקרב יהודי ג'רבה וסביבתה, שניהם תנאים: רבי מאיר בעל הנס (רמב"ה) ורבי שמעון בר יוחאי (רשב"י). ההילולה הראשונה מתקיימת ביום פסח שני, י"ד באייר, לכבוד רמב"ה. ההילולה השנייה, לכבודו של רשב"י, נערכת בימי ל"ג ול"ד בעומר, בבית הכנסת "אלגריבה", הנחשב מקודש, ומעמדה בולט במיוחד. בימים אלה נאספים אל בית הכנסת יהודים מכל רחבי תוניסיה, ואף מלוב השכנה וממקומות נוספים בצפון אפריקה. גם כיום, לאחר שרוב היהודים עזבו את האי, מגיעים אליו מבקרים רבים, בעיקר מישראל ומצרפת, שאליהן הגרו מרבית יהודי תוניסיה. הפופולריות הרבה של האירוע נובעת משילוב מעמדו המקודש של בית הכנסת ומדמותו המיתית-מסתורית של רשב"י עצמו, שלפי המסורת נחשב למחבר ספר הזוהר. כל מי שנדר לשמם במשך השנה, מקיים את נדרו ומגיע להילולה. לא רק יהודים מגיעים באופן מסורתי לאירוע זה, אלא גם בני עמים אחרים, כולל ערבים תוניסאים, מלטזים ואחרים.

במרכז ההילולה עומדת מנורת רשב"י, שעוצבה כמנורת שבעה קנים גדולה ומרשימה, עשויה כסף וזהב. בערב ההילולה מועמדת המנורה על גבי עגלת נשיאה מיוחדת, מקושטת בפרחים, במטפחות צבעוניות ובתאורה סביבתית המשרה אווירה חגיגית. המנורה מובלת מבית הכנסת אל הרובע היהודי - חארה צגירה, ובחזרה לבית הכנסת, בתהלוכה המלווה בנגינת תזמורות ובשירת פיוטים.

מסורת הילולה זו והתהלוכה המתקיימת בה, הועתקו בשלמותם לישראל, והיא נהוגה גם בבית כנסת "אלגריבה" באופקים, שנבנה במתכונת בית הכנסת המקורי.

חשיבותו המיתית הגדולה של בית-כנסת 'אל-גריבה' ליהודי האי והמסורות הקשורות בו, אינן מוגבלות למסורת הילולה זו בלבד, והן גלשו מעבר לקהילה היהודית המקומית, ונפוצות גם בקרב יהודי תוניסיה, אצל יוצאי צפון-אפריקה אחרים בכלל, וכן בתודעתם של ערבים-תוניסאים. אחד הביטויים לכך הוא בול תוניסאי שהונפק לקראת אירוע ההילולה ולכבודו, אשר נושאו הוא המבואה הראשית של בית-הכנסת.

בתי-כנסת בשם זה, הוקמו ביישובים שונים בישראל, בהם מתגוררים רבים מיוצאי הקהילה, דוגמת תל אביב, ירושלים, לוד, נתיבות, אופקים ועוד. חלקם עוצב בדמותו של בית-הכנסת המקורי. גם אולם בית-המדרש של ישיבת כסא רחמים עוצב בהשראתו.

• יהדות ג'רבה
• בית הכנסת חארה צגירה
• יהדות תוניסיה
• בית הכנסת חארה

• אריאלה אמר, תוניסיה (סדרת קהילות ישראל במזרח במאות ה-19 וה-20), משרד החינוך והתרבות ויד בן-צבי, תשס"ה
• יעקב פינקרפלד, בתי-הכנסת באפריקה הצפונית, ירושלים (תשל"ד)
• נחום סלושץ, הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים (1924)
• נחום סלושץ, האי פליא, דביר, תל אביב (1957)
• שמשון צרפתי, תוניס 'אל כדרה' – תוניס 'הירוקה', הוצאת המחבר, (תשנ"ג, 1993)

מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת אלגריבה בוויקישיתוף

• בית כנסת ניצב באי ג'רבה זה 1,900 שנה, באתר הארץ, 12 באפריל 2002