ג'וב יוסף

ג'וב יוסף
מיקום
מדינה	ישראל
קואורדינטות	32°55′10″N 35°32′13″E / 32.91944444°N 35.53694444°E
	(למפת הגליל העליון רגילה) ג'וב יוסף

ג’וּב יוּסֻף (בערבית: جُبّ يُوسُف) או בוֹר יוסף הוא שמו של אתר ארכאולוגי בגליל ברמת כורזים שמזוהה על ידי המוסלמים עם הבור בתל דותן שלתוכו הושלך יוסף המקראי על ידי אחיו (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ב). במשך מאות שנים שימש האתר כצומת בדרך הים הקושרת את מצרים, סוריה, מסופוטמיה, צפת והים (נמלי עכו וחיפה). מן המאה העשירית ואילך מוזכר האתר כציון דרך, כמקום קדוש וכמקור מים לשיירות. מן המאה ה-13 היה במקום יישוב, המוזכר עד המאה ה-17. במאה ה-16 נבנה במקום ח'אן (אכסניה לשיירות) קטן.

בעבר הח'אן הוזכר בשל מבנהו האיתן ורמת ההשתמרות שלו ביחס לח'אנים אחרים מהתקופה, אולם כיום האתר נהרס עד כדי סכנה למבקריו.

הבור

האתר נמצא ברמת כורזים, סמוך לקיבוץ עמיעד שבגליל, בגובה 246 מטר מעל גובה פני הים, בקצה המערבי של גבעה טרשית מבודדת (נ"צ 2006.2583). במקום בור כרוי בקוטר של 1 מטר ובעומק של כ-3 מטר, המקורה בכיפה הנישאת על ארבעה עמודים, והוא מוקף קברים מאוחרים.

ג'וב יוסף מוזכר לראשונה באמצע המאה העשירית, אך המבנה הנוכחי מאוחר יותר. הבור, לפי עדויות הנוסעים, היה בעל עומק של כ-10 מטר, והכיל מים טובים לשתייה עד לראשית המאה ה-19. לאחר מכן, אולי ברעש של שנת 1837, התמוטט הבור, ומאז אינו מוזכר עוד כמקור מים. הבור והכיפה היו בחצר אשר כללה גם מסגד קטן. החצר והמסגד נזכרים עדיין על ידי הנוסעים במאה ה-19, אך כיום לא שרד מהם דבר.

הקשר ליוסף המקראי

ג’וּב יוּסֻף הוא השם שהמוסלמים נתנו לבור אשר לתוכו, לפי מסורתם, הושלך יוסף בידי אחיו, ונמכר לאחר מכן לשיירת מדיינים שירדה מצרימה. לפי הסיפור המקראי (בראשית, ל"ז), נשלח יוסף מחברון בידי יעקב אביו, אל אחיו שרעו את הצאן בשכם. בהגיעו לשם נודע לו כי אחיו המשיכו לדותן, מקום שם אמנם השיג אותם. המרחק משכם לדותן אינו מוזכר, כשם שלא מוזכר המרחק מחברון לשכם, אך מקובל לזהות את דותן בתל דותן, בין שכם לג'נין.

מקור המסורת על פיה בור זה הוא הבור שהושלך אליו יוסף, לא נתחוור כל צורכו. בקוראן מוזכר ג'וב יוסף בשני פסוקים: איאת 10 ו-15 שבסורת יוסף^[1]. בפסוקים אלה מסופר שאחד מאחיו של יוסף התנגד להריגתו ואמר שמוטב שישליכו אותו אל תחתית הבור (ג’וּב), ושאחת השיירות תאסוף אותו משם. באיה 15 נאמר, כי כאשר הושלך יוסף אל הבור גילה לו אלוהים כי הוא, יוסף, עתיד להזכיר לאחיו אירוע זה.

הפרשנים המוסלמים אינם תמימי דעים לגבי זיהוי מקום הבור. יש המזהים אותו בירושלים, אחרים אומרים שהוא היה ב"סוריה". זיהוי הבור על ידי אל-אצטח'רי (אנ'), הגאוגרף בן המאה העשירית, בגליל, הועדף על זיהוי האחר, בין סנג'יל לשכם^[2]. מהמאה העשירית הייתה זו מסורת מקובלת^[3], עד כי ג'וב יוסף שימש נקודת ציון גאוגרפית באזור: קודאמה מבגדאד, שחי במחצית הראשונה של המאה העשירית, מזכיר את ג'וב יוסף כאתר שבין כפר לילה, שזהותו איננה ידועה, לטבריה. מוקדסי^[4] מביא בשנת 985 פרטים נוספים, ואף השתמש בג'וב יוסף כציון דרך ומרחקים ליעדים שונים.

לא ברור מדוע נקשר דווקא מקום זה ליוסף. ג'וב יוסף אינו נמצא על הדרך ממדין למצרים. ייתכן כי באר יבשה או בור קרסטי כלשהו במקום הזכירו לעוברי האורח המוסלמים את סיפור יוסף, שנמכר כעבד והיה למשנה למלך מצרים. היה זה אחד הסיפורים היותר מרתקים והנוגעים ללב, שהציתו את דמיון הקוראים בכל הדורות. יוסף הוא דמות שזכתה למקום חשוב בקוראן, ואתרים רבים קשורים בשמו וקדושתם רבה בעיני המוסלמים.

קדושתו של ג'וב יוסף נשמרה במשך כל זמן קיומו של האתר. במאות ה-12 וה-13 קיבלו הצלבנים את המסורת המוסלמית, ומאחר שעל פי המסורת המקראית המקום מצוי בדותן, הם כינו את האזור בשם דותן. למרות האופי הבעייתי של תיאורי הנוסעים הצלבנים^[5]^[6], הרי עצם אזכור האתר בהקשר לסיפור יוסף, מעיד כי גם הצלבנים קיבלו את מסורת קדושתו.

תיאורים מפורטים יותר של ג'וב יוסף מובאים שוב במקורות ערביים: בשנת 1189 עבר במקום צלאח א-דין בדרכו למצור עכו. בשנת 1225 מתאר הגאוגרף יאקות את ג'וב יוסף:

.... ג'וב יוסף הצדיק עליו השלום, אשר אחיו השליכו אותו לתוכו, שאללה הזכיר אותו בספרו היקר (הקוראן), והוא באורד'ן (בגליל) בין בניאס לבין טבריה, שנים-עשר מילין מטבריה בדרך לדמשק. כך אמר אצטח'רי (951 לסה"נ), ואחרים אומרים, שיעקב שכן בשכם שבפלסטין והבור אשר אל תוכו הושלך יוסף הוא בין כפר מכפריה, הנקרא סנגיל, לבין שכם...

— לקסיקון הארצות^[7]

הממלוכים דאגו לאבטחת דרך חשובה זו, ממצרים לדמשק, ובנו לאורכה ח'אנים ומצודות. בשנת 1440 בנה או שיפץ הסולטאן הממלוכי ג'קמק (אנ') שרשרת ח'אנים בארץ ובהם את ח'אן אל-מיניה בבקעת גינוסר, ואת הח'אן ליד גשר בנות יעקב. המרחק בין שני ח'אנים אלה הוא, כמקובל, יום הליכה אחד של שיירה. נראה שג'וב יוסף היה מקום מקודש בתקופה זו, אולי עם יישוב קטן לידו, אך הח'אן טרם נבנה באותה עת. שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1470, עברו בג'וב יוסף אנסלם וז'אן אדורנו, נוסע בלגי ובנו, המזכירים לראשונה את הח'אן כ"פונדק יפה מאוד אשר נבנה לא מזמן במרחק מטחווי אבן מחוץ לעיר".^[8]

בתקופה הממלוכית ידע המקום, כנראה, ימים של שגשוג^[9], ואז גם נבנה הח'אן. צפת ועזה היו בתקופה זו ערים חשובות במיוחד. בניגוד לעזה, ששכנה על הדרך הראשית, "דרך הים", וליד חוף הים, הייתה צפת עיר הררית, ששימשה כבירתה של "ממלכה" שנקראת על שמה, "ממלכת צפד". "דרך הים" עברה בג'וב יוסף, ושימשה מעין תחנה ששירתה גם את צפת. קיומה של "תחנת צפת" בג'וב יוסף מסתבר גם ממסמכים מאוחרים המעידים, כי הייתה בו תחנה לגביית תשלום מס דרך, מאוישת ביחידה צבאית^[10].

תאורי נוסעים

התיאור המפורט הראשון של ג'וב יוסף ושל הח'אן בספרות המסעות, מובא על ידי הנוסע האיטלקי רוקטה (Rochetta) בשנת 1599, המתאר חצר ובור מים במרכזה. הוא גם מספר על פגישתו עם שיירות של נוצרים מזרחיים, אשר קיימו במקום פולחן מיוחד הקשור כנראה ליוסף. אותו נוסע מוסיף ומתאר גם את המבנה הכיפתי על עמודי השיש מעל בור יוסף, ולראשונה גם את החורבות ממזרח לבור, שאותן זיהה עם "ביתו של יעקב אבינו". הצליינים המעטים שהגיעו לאזור זה לא לנו בדרך כלל בג'וב יוסף, שהיה קרוב מדי לתחנה הקודמת בטבריה, ח'אן אל-מיניה או כפר נחום. הם המשיכו, על כן, לתחנתם הבאה, לח'אן גשר בנות יעקב או לצפת. תאוריהם מועטים למדי ואינם שונים בהרבה מתיאורו של רוקטה משנת 1599 המובא לעיל^[12]. הח'אן מתואר על ידם כמוזנח, הבור נמצא בחצר עם מסגד קטן. לעיתים מוזכרת האגדה הקשורה אליו ולעיתים גם קדושתו.

במרץ 1799 נזכר המקום בקשר למסע נפוליאון. במפת ז'אקוטן, ששורטטה במסע זה, השם "ג'וב יוסף" (Puits de Joseph) מצוין במפה כהצטלבות דרכים. הח'אן איננו מצוין במפה, על אף שהיה קיים. בין הח'אנים האחרים מצוינים ח'אן אל-מיניה וח'אן גשר בנות יעקב. נראה הדבר כי על אף שג'וב יוסף נמצא ליד דרך ראשית, חשיבותו הייתה משנית.

הנוסע הראשון המביא תיאור ארכיטקטוני מפורט של האתר, הוא בורקהרדט^[13] (1812):

...אין ח'אן לנוסעים בצפת ולא היה לי מכתב הפנייה כלשהו. לכן נאלצתי ללון באכסניה ציבורית. עזבנו את העיר מוקדם בבוקר וירדנו לצידי ההרים בכיוון האגם. הקרקע ברובה אינה מעובדת וללא עצים. לאחר שעתיים ורבע הגענו לח'אן ג'וב יוסף, הוא ח'אן באר יוסף, הנמצא בעמק צר. הח'אן נהרס במהירות. לידו יש בריכה גדולה. פה מראים את הבאר שאליה הושלך יוסף על ידי אחיו. היא נמצאת בחצר קטנה לצידי הח'אן, כשלושה רגל קוטרה ולפחות שלושים רגל עומקה, ונאמר לי כי תחתיתה חצובה בסלע. הקירות בנויים באבן, ככל שיכולתי לראות. המים לעולם אינם אוזלים, וקשה, על כן, להאמין, כי זו הבאר שאליה הושלך יוסף.
רוב ההרים באזור מכוסים באבנים שחורות, אך עיקר הסלע הוא גירי. אנשי הסביבה מייחסים זאת לדמעות יעקב, בזמן שחיפש את בנו, שהפכו את האבנים הלבנות לשחורות, והם קוראים לאבנים בשם "דמעות יעקב". באר יוסף נשמרת ביראת כבוד על ידי הטורקים הדואגים לאחזקתה, וכן על ידי הנוצרים. לטורקים מקום תפילה קטן לידה, ונוסעים עוברים במקום לעיתים רחוקות מבלי לומר תפילות כלשהן לכבוד יוסף. הח'אן הוא על הדרך הגדולה מעכו לדמשק, ומיושב על ידי כתריסר חיילים מוגרבים עם משפחותיהם, המעבדות את השדות בסביבה...

— Travels in Syria and the Holy Land^[14]

תיאור זה הוא הראשון המאפשר לקבוע בוודאות, כי מדובר בבור יוסף הנוכחי. למרות מיקומו של הבור - על הגבעה – יש בו מים בעומק של כ-10 מ'. בורקהרדט אינו היחיד המציין עובדה זו, ויש להניח שכך היה הדבר לפחות עד שנת 1837, מועד הרעש הגדול בצפת, שכנראה גרם להתמוטטות הבאר. הדרך מעכו לדמשק (ולא "דרך הים" המסורתית) קשורה לשלטונו של סולימאן פחה, בגליל ובדמשק. הלה היה יורשו של ג'זאר פחה, שהגן בהצלחה על בירתו, עכו, מפני צבא נפוליאון. החיילים המוגרבים הנזכרים לעיל הם מחיל השכירים הצפון אפריקאי, שג'זאר וסולימאן הביאו ארצה להגנת שלטונם.

הנוסעים הרבים שפקדו את הארץ במאה ה-19 מתייחסים לא אחת למקום, אך בדרך כלל אין הם מוסיפים לתיאורו המקיף של בורקהרדט, המצוטט לא אחת בכתביהם.

הסקר הבריטי של ארץ ישראל משנת 1875, שנערך על ידי אנשי הקרן לחקר ארץ ישראל, מביא לראשונה את תוכנית הח'אן. בספרם נכתב:

...הוא (הח'אן) נבנה על כביש דמשק באותו זמן שנבנה ח'אן אל-מיניה, ח'אן אל תוג'אר ואחרים^[15]. הוא עדיין במצב טוב מאוד ומשמש מקום חניה לסוחרים העוברים במקום. האולמות, שהם מקומרים וארוכים, משמשים לבהמות משא. כן מצויים שם מקומות מנוחה צנועים ומקומות למתפללים.

— P.E.F, Survey of Western Palestine, Sheet IV Pf, p.234

קביעתם של הארכאולוגים דאז, שמצבו של הח'אן "טוב מאוד" - אף על פי שאגפו המערבי היה כבר הרוס - היא יחסית. נראה שלפי מושגיהם, מבנה שבו קיימים עדיין קירות שלמים, ואפילו אולמות מקומרים וחלקי קומה שנייה, נחשב ל"מצב טוב".

בסקר מוזכרים מקומות התפילה בח'אן, אך החצר סביב הבור, עם המסגד שבתוכה, לא הייתה קיימת, כנראה. נראה שהם נהרסו ברעידת האדמה בראשית 1837, ואבניהם שימשו לבניית המכלאה, שעדיין צמודה לקיר המזרחי של הח'אן. החצר סביב הבור מוזכרת אמנם עוד שנה לאחר הרעש, אך ייתכן כי רק שרידי החצר ניכרו עדיין, והמכלאה נבנתה מאוחר יותר. כיום נותרו מהחצר ומהמסגד רק שרידי יסודות, וגם אלה מקורם מוטל בספק.

בשנת 1900 הגיע לג'וב יוסף נדבן כלשהו, ממוצא הודי כנראה, וקבע לוח שיש על המבנה הכיפתי שמעל הבור, שבו נכתב:

"הוא אללה
בור יוסף
עליו השלום
שנת 1318".

השורה הראשונה כתובה בסגנון כתב נסתעליק. שנת 1318 להג'רה היא שנת 1900. רגע חסד זה לא מנע את המשך הרס האתר.

הח'אן

הח'אן נמצא כ-80 מטר מערבית לג'וב יוסף, על שיפוליה המערביים של גבעה טרשית מבודדת. שביל, חצוב בחלקו בסלע, מחבר ביניהם. הח'אן הוא מבנה מלבני (47x34 מ'), המקיף חצר (22x16 מ'). זהו אחד הח'אנים הקטנים ביותר בארץ^[16]. קירות המבנה, הבנויים ברובם שכבות אבני גיר ואבני בזלת לסירוגין, עבים מאוד: 1.5 עד 2.8 מטר. לח'אן פתחים בדמות חרכי ירי, ששימשו כנראה לאוורור ולתאורה, היות שמיקומם, מידותיהם וזוויות התרחבותם אינם מאפשרים להשתמש בהם לירי.

המבנה הוא בעל קומה אחת, להוציא חלק מאגפו הצפוני שעליו נבנו ארבעה קיטונים ומגדל שמירה, שהיו בקומה השנייה. שער המבנה נמצא מצפון, וממנו מוליך פרוזדור שאורכו 17 מ' (מספר 3 ו-9 בתוכנית) המסתיים בחצר. צמוד לחצר, מצדו המזרחי של הפרוזדור, מצויות מדרגות (מספר 11) המובילות לגג המבנה ולקומה השנייה. לצדי החצר (מספר 13) ממוקמים אולמות מקומרים ארוכים (מספר 12 – 28x6 מ' ממערב ומספר 14 – 35x6 מ' ממזרח), לכל אורך המבנה.

בצד הדרומי של החצר, בהמשך ארכיטקטוני של השער וממולו, מצוי חדר (מספר 17 – 5.5x5 מ') ובו מחראב (גומחת תפילה). מצידו המזרחי של חדר זה, בינו לבין אולם האורך, מצוי חדר נוסף (מספר 18 5x4 מ') שכדוגמתו מצויים גם מעברה השני של החצר, משני צידי הפרוזדור (מספר 8 ומספר 10).

בחלקו הצפוני של האגף הצפוני מצויים אולמות נוספים, כנראה תוספת מאוחרת למבנה המקורי. האחד (מספר 4 ו-5 – 11x6 מ') מצידו המזרחי, והשני (מספר 2 – 6x5 מ') מצדו המערבי של הפרוזדור. באולמות אלה פתחים, דמויי חרכי ירי, נוספים וכן גומחות, שנועדו כנראה לאחסון. כן מצוי במקום אח עם ארובה החוצה גם את התקרה לקומה השנייה, שבה הייתה אח נוספת באחד הקיטונים.

בפינתו הצפונית-מערבית של הח'אן, בהמשך לאולמות אלה, מצוי בור מים (מס' 1), שבעבר היה מוקף חומה. הגישה אליו הייתה כנראה רק מתוך המבנה, דרך חדר שמדרום לו, ובו מקום תפילה נוסף, מאולתר קמעה, ופשוט יותר מהמאחרב המפואר שבאגף הדרומי (מס' 6 – 7x5 מ')

מידותיו של בור המים הם 8x8 מטר ועומקו כיום – 2.3 מטר. הוא חצוב בסלע בחלקו התחתון, בנוי בחלקו העליון, ורובו מטויח. הבור מצטיין באיכות בנייתו. הוא מקורה בלוחות בזלת הנשענים על קשתות בנויות היטב. תכולת בור המים כ-130 מטר מעוקב. לפי עדויות הנוסעים, הוא סיפק מים (בצמצום) לשיירות. גם כיום, כאשר תעלות האיסוף הרוסות, תחתית הבור עדיין מכילה מים בסוף הקיץ. ייתכן כי קרקעית הבור נמצאת על אקוויפר כל שהוא, והמים נקווים אליו לאיטם. הימצאות אקוויפר כזה יכולה להסביר את היקוות המים אל תחתית ג'וב יוסף בעומק של 10 מ', כעדותם של בורקהרדט ואחרים, אף שהוא מרוחק כ-110 מ' משם. ג'וב יוסף מצוי במעלה הגבעה, ונראה כי קרקעית שני הבורות נמצאות במפלס אחד. חיזוק להנחה כי מדובר במעין שכבה ולא במי גשם מנוקזים, הוא איכות המים הגבוהה, כעדות הנוסעים.

לאגפו המזרחי של הח'אן צמודה חצר מלבנית סדורה של כחצי דונם, ששימשה כנראה מכלאת מקנה בתקופה מאוחרת.

השתמרותו של המבנה טובה, ומלבד אגפו המערבי, שהתמוטט כליל, וחלקים באגף המזרחי ובקומה השנייה, נותר הח'אן כמעט בשלמותו. עובדה זו מרשימה בהתחשב בבנייתו היבשה של הח'אן, וכן בהתחשב במקומו בבקע הירדן, המועד לרעשים. שני רעשים שאירעו בתקופת קיומו של הח'אן ידועים בבירור: האחד ב-1759, שבו נספו מחצית יהודי צפת, והשני ב-1837, שהיה קשה אף יותר^[17]. סביר להניח, כי ההרס החלקי של הח'אן נגרם ברעשים אלה, ובמיוחד הראשון שבהם, כפי שעולה מעדויות שונות, המובאות להלן.

תולדות הח'אן

לא השתמר כל תיעוד היסטורי באשר למועד בניית הח'אן, אך קיימים נתונים הרומזים שהוא הוקם במחצית השנייה של המאה ה-13. קמרון צולב (מספר 3 בתוכנית) עשוי אף לרמוז על סגנון צלבני מאותה תקופה, אך בהיעדר עדות נוספת, הסבירות לתיארוך זה נמוכה. סביר יותר – בהסתמך על מקורות היסטוריים וספרות עולי הרגל – לתארך את בניית הח'אן לתקופתו של הסולטאן אינאל (אנ'), שמשל בשנים 1453–1461. עשרים שנה קודם לכן בנה הסולטאן ג'קמק שרשרת ח'אנים, אך המקורות אינם מזכירים את ח'אן ג'וב יוסף, השונה בסגנונו מהח'אנים הללו. ידוע כי הסולטאנים אינאל ואחריו קאיתבאי (1468–1495) הרבו לבנות מבני ציבור ודת בארץ.

הנוסע הבלגי אדורנו (אנ'), שביקר במקום עם בנו ז'אן בשנת 1470, מתאר לראשונה את הח'אן כמבנה חדש שהושלם לא כבר^[18]. חמש שנים אחר כך עבר במקום הסולטאן קאיתבאי בדרכו מצפת לדמשק. על אף שהדרך מצפת לדמשק עוברת בג'וב יוסף, מלווהו של קאיתבאי, אבן ג'יעאן, המתאר את פרטי מסעותיו, אינו מזכיר את הח'אן, אף על פי שזה עמד על תלו כבר יותר מחמש שנים. שמא הוא התעלם מהח'אן כיוון שלא היה זה אדונו שבנה אותו?

נראה שהח'אן נבנה במקורו כאולמות וכחדרים סביב חצר פנימית, ללא החלק הצפוני של האגף הצפוני. בשנת 1674 מוזכרת כתובת בשער^[19], שהיום אין זכר לא לה ולא למיקומה בעבר. נראה שבין מועד זה לרעש של 1759, נבנתה תוספת לאגף הצפוני. תוספת זו, אשר קמרונותיה (מלבד קמרון השער העשוי קשתות מצטלבות) הם בכיוון מזרח-מערב, בניגוד ליתר קמרונות המבנה, כולל בקומת הקרקע שני אולמות ובור מים, ובקומה השנייה ארבעה קיטוני שינה ומגדל שמירה. אין שום עדות ישירה לבניית תוספת זה ובוודאי לא לתיארוכה. אך יש כמה עדויות ארכיטקטוניות המעידות כי מדובר בתוספת; שינוי כיוון הקמרונות, פתחים במבנה המקורי שנאטמו על ידי הקיר החדש, הבנייה השונה ובניית הקומה השנייה בדיוק מעל קטע זה, עשויים להעיד על כך.

באשר לתיארוך בניית תוספת זו, העדויות מועטות אף יותר. אם אכן הייתה כתובת בשער אשר נראתה בשנת 1674, סביר להניח שהיא כוסתה בבנייה החדשה. בשנת 1810, בתקופה שבין שני הרעשים, הח'אן מתואר כבר כהרוס בחלקו, אולי בעקבות הרעש של 1759. בוני התוספת היו משקמים בוודאי את הריסות אולם האורך המערבי, מאחר שאין הגיון בבניית תוספת מפוארת (איכות בניית התוספת טובה מזו של יתר חלקי הח'אן), על גבי מבנה הרוס בחלקו. בזמן בניית תוספת זו, נפרץ פתח מגג בור המים המוקף חומה אל החדר שמדרום לו, ונבנה בו מחראב. הגישה אל בור המים הייתה כנראה מתוך הח'אן, דרך חדר זה בלבד. על החומה הזו בולטות אבנים העשויות להיראות כשרידי מדרגות, אך בציור משנת 1839 נראית החומה שלמה, ללא פתח במקום^[11].

בציור הנזכר, כלומר, שנתיים לאחר הרעש של 1837, נראה הח'אן עם קומתו השנייה בשלמותה ובור המים עדיין מוקף חומה. יש להתייחס בזהירות לתיארוך ציור זה, המבוסס על הדפס מ-1817. הנוף ברקעו, שאינו תואם את המציאות בשטח, מחזק את ההנחה שלא מדובר בציור אותנטי. המכלאה המזרחית לא נראית בתמונה זו ואף אינה מוזכרת בתוכנית הסקר הבריטי משנת 1875. ייתכן שהיא לא הוקמה עדיין או שעורכי הסקר לא ייחסו לה חשיבות. אכן, אין למכלאה זו כל חשיבות פרט להיותה בנויה בחלקה הגדול אבני גזית. יש בכך לשמש הסבר להעלמה המוחלט כמעט של החצר, שהקיפה את ג'וב יוסף במשך מאות בשנים ואשר הייתה מרוחקת כ-60 מ' מהמכלאה.

זה כמאתיים שנה מתואר הח'אן כמצוי בתהליך של הרס, ונראה כי רק הודות לבנייתו האיתנה, הוא שרד עדיין בחלקו. ללא עבודות שיקום נחרץ גורלו של הח'אן להיעלם. בשנת 1985 התמוטטה שארית קשת השער. השוואת הח'אן של היום לצילומים מימי המנדט הבריטי^[20], מעידה אף היא בבירור על תהליך ההרס.

ג'וב יוסף שעל אם הדרך

עמיעד נמצאת כיום על הכביש המרכזי מצפון הארץ למרכזה, דרך שחזקה עליה שהתקיימה בתוואי זה בעבר, בעת שהטופוגרפיה הכתיבה את תוואי הדרכים, אף יותר מהיום. אז שכנה ג'וב יוסף על "דרך הים" או "דרך מצרים", כפי שנקראה לפעמים, שחיברה את סוריה ואשור עם מצרים, והייתה אחת הדרכים החשובות בסהר הפורה.

הדרך לאורך הים, הדרך הטבעית כיום, הייתה קשה למעבר בגלל ביצות השרון, קרן הכרמל שנשקה לים וסולמה של צור, אשר מנע מעבר נוח ליד ראש הנקרה. "דרך הים" לא השתנתה הרבה באלפי שנים האחרונות. היא עברה את אפק (באזור ראש העין) כדי לעקוף את ירקון, נמשכה ממזרח לביצות השרון, לרגלי הרי שומרון, אל נחל עירון (ואדי עארה) ודרכו למגידו^[21], דברת וח'אן א-תוג'אר (ליד בית קשת). מח'אן א-תוג'אר עברה הדרך את קיבוץ לביא של ימינו, ירדה ליד קרני חיטין ונבי שועייב לוואדי חמאם (נחל ארבל), או שעברה בין מצפה לארבל של היום, דרך נחל רקת, ומשם לח'אן אל-מיניה לאורך שפת ים כנרת, המקום היחיד שבו ניתן היה לעקוף את נחל צלמון ונחל עמוד (בקשיים מרובים בעת שנחלים אלה שפעו מים). מח'אן אל-מיניה עלתה הדרך בנחל גפית (הנחל שמול הכניסה של אתר ספיר) אל השלוחה שממערב לנחל כנר – בניגוד לכביש של היום שעובר ממזרח לנחל עמוק זה – אל ח'אן ג'וב יוסף. מג'וב יוסף עברה הדרך בתוואי של הכביש הנוכחי, אך במקום לפנות מעט מערבה, ליד אליפלט, המשיכה ישר דרך האוכף שבין מחנה פילון לתל נס (תל אל-סנג'ק). משם המשיכה בקו כמעט ישר, אל גשר בנות יעקב, במקום אשר לפנים הייתה מעבּרה נוחה (הערוץ העמוק של היום קיים רק מאז ייבוש אגם החולה). מגשר בנות יעקב עלתה הדרך לקוניטרה, ח'אן ארנבה וסעסע, בואכה דמשק. תוואי אחר המשיך מג'וב יוסף צפונה, דרך תל חצור, עקף את ביצות החולה ועלה לדמשק דרך הבניאס. נתיב אחר, עבור אלה שהעדיפו לוותר על דמשק, המשיך הישר צפונה, אל בקעת הלבנון.

ג'וב יוסף לא היה רק תחנת דרכים על דרך הים, אלא גם צומת דרכים שחשיבותו עלתה וירדה בהתאם לנסיבות. שלוש דרכים הובילו מג'וב יוסף לצפת. הדרך הראשונה הובילה בתוואי הנוכחי של כביש עמיעד-פרוד עד לח'רבת א-שונה, שליד שפך נחל עכברה, לנחל עמוד ומשם עלתה על גבי רמת פשחור לצפת, על-יד בית החולים של היום. הדרך השנייה עלתה דרך באב אל-ח'אנין (הדרך הצבאית הבריטית שליד בריכת המים של עמיעד היום), והשלישית, היא עקבת אל-לובאן (מעלה הלבנון), שעלתה דרך ואדי ח'ליל א-לוז, נחל עמיעד שליד בית הקברות של היום. דרך זו, שעברה בתוואי של נחל עמיעד, שנקרא בהמשכו בזמנו ואדי כרזה וואדי וודבה, הובילה דרך חורבות כורזים לכפר נחום ושימשה כדרך מקובלת מצפת לטבריה. במדריך תיירים משלהי המאה ה-19 מופיע עדיין תוואי זה כמסלול מומלץ; מטבריה בסירה לכפר נחום, ומשם על גבי חמורים, דרך ג'וב יוסף לצפת^[22].

דרך נוספת, שחשיבותה עלתה בתקופות בהן התהדקו הקשרים בין עכו לדמשק, היא הדרך מג'וב יוסף מערבה, לבקעת חנניה ולבקעת בית הכרם. היו בעיות עבירות בתוואי זה. מערבה של בקעת בית הכרם היה בוצי בחורף מחוסר ניקוז, והירידה לכיוון עכו הייתה קשה. ייתכן כי לעיתים עברה הדרך מבקעת חנניה דרך בקעת סכנין שמדרום לה. חציית הדרך את הנחלים עכברה ועמוד ליד ח'רבת א-שונה, המקום היחיד הניתן למעבר, הייתה מסובכת ודרשה אחזקה מתמדת. על אף שצפת הייתה בירת מחוז ועיר חשובה, לא הובילה אליה דרך נוחה אלא בשלהי המאה ה-19. רק לאחר סלילת כביש ראש פינה-צפת, בתחילת המאה ה-20, נוצר קשר עם כביש צפת, עין זיתים-מירון, והמעבר הישיר דרך נחל עמוד הוזנח. במפות שונות מסומנת דרך זו לעיתים כשביל רחב, לעיתים כעבירה לעגלות תותחים (במסע נפוליאון), ולאחרונה, לפני הכביש הנוכחי, היא נסללה כדרך ג'יפים על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

ייעודו של ח'אן ג'וב יוסף

על חורבות ממלכת פרס והאימפריה הביזנטית, השליטו הערבים את שפתם ואת דתם תוך עשרות שנים מעטות וייסדו אימפריה אדירת ממדים ששלטה מספרד עד למרכז אסיה. אימפריה כזאת הייתה זקוקה לדרכי תחבורה נאותות. הללו תוארו לא אחת על ידי גאוגרפים מוסלמים, שאחד הידועים שבהם הוא מוקדסי, אשר התייחס גם לג'וב יוסף. במקום אחר מפרטים מוקדסי ואחרים את המרחקים בין הח'אנים, שהוא מסע בן יום של שיירה (כ-37 ק"מ), שהם כשש שעות הליכה (לפי 6 ק"מ לשעה, שהם שלושה מילין ערביים)^[23]. מלבד במרחקים שבין הח'אנים, התחשבו במיקומם גם בקשיי הדרך ובמקורות המים.

הסולטאן ג'קמק בנה, או שיקם, בשנת 1440 ח'אנים לאורך דרך הים, ובהם את ח'אן א-תוג'אר (בית קשת), את ח'אן אל-מיניה, את ח'אן גשר בנות יעקב ואת ח'אן ליד קוניטרה. בדיקת המרחקים ותוואי הדרך בין ח'אנים אלה מראה, כי המרחק בין לג'ון (מגידו) לבין ח'אן א-תוג'אר הוא 30 ק"מ (דרך טובה), מח'אן א-תוג'אר לח'אן אל-מיניה 25 ק"מ (דרך קשה) מח'אן אל-מיניה לגשר בנות יעקב 23 ק"מ (דרך קשה), מגשר בנות יעקב לקוניטרה 33 ק"מ (דרך טובה). דרך זו עברה אמנם ליד ג'וב יוסף, אך לא היה צורך בתחנה נוספת בין ח'אן אל-מיניה לגשר בנות יעקב.

בשנת 1577 שיגר מושל דמשק תלונה לממונים עליו, על כי חסרים סוסי דואר בין דמשק למצרים. כדי לספק צורכי השליחים הרשמיים, החרימו עבורם סוסים, שהוחזרו לבעליהם רק כעבור עשרה ימים או שלא הוחזרו כלל. בכך נגרם עוול לתושבים. בעקבות תלונה זו הוחלט להציב שלושה סוסי דואר בכל אחד מהח'אנים הבאים: סעסע, קוניטרה, גשר בנות יעקב, אל-מיניה, לג'ון, קאקון, ראש העין, עזה ואל-עריש. חסרים ברשימה זו ח'אן א-תוג'אר ותחנה כל שהיא בין רמלה לבין עזה ובין עזה לאל-עריש. ייתכן כי בח'אן א-תוג'אר בהיותו ח'אן גדול ומרכזי, היו מוצבים סוסי דואר כבר לפני כן, ואולי גם בח'אן בידרס בבית דראס, ובח'אן יונס. ח'אן ג'וב יוסף אינו מוזכר באותה תקופה בהקשר לסוסי הדואר, שכן לא היה צורך בהחלפת סוסים בין גשר בנות יעקב לח'אן אל-מיניה. ממובאות אלה ואחרים נראה שח'אן ג'וב יוסף לא היה חיוני כתחנת דרכים בדרך הים. למה שימש, אפוא, הח'אן? במכתב למושל מצרים משנת 1560 מובאים רמזים על מתן שוחד למפקדי יחידות צבא המובילות מיסים ממצרים, ובו מוזכר ג'וב יוסף כנחלה קיסרית שבה משלמים מסי דרך לסולטאן^[24]. משנת 1596 השתמרה רשימת מיסים הנגבים משלושה עשר בתי אב המתגוררים בג'וב יוסף. גם מיסים אלו שולמו לסולטאן ולא למושל מחוז או לפיאודל מקומי, עובדה המורה גם היא על היות ג'וב יוסף נחלה אימפריאלית בעלת חשיבות ממלכתית.

ג'וב יוסף היה צומת דרכים חשוב, בעיקר בזכות הדרכים שהסתעפו ממנו לצפת. מאחר שהדרכים הראשיות לא עברו בצפת, ניתן להניח כי ג'וב יוסף שימש כ"תחנה" של צפת על אותן הדרכים. קיימות עדויות כי לשיירות ממלכתיות, אשר עברו בדרך זו, נופקה בג'וב יוסף אספקה על ידי מושל צפת. בעדויות אלו מודגש ערכו הדתי של האתר לאורך כל התקופות. ליד בור יוסף היה מסגד ובח'אן עצמו מצויים שני חדרי תפילה נוספים. נוסעים מתארים לעיתים את מנהגי התפילה מיוחדים של מוסלמים ונוצרים הקשורים ליוסף הצדיק. מכאן מותר להניח כי מלבד ערכו האסטרטגי של הח'אן הוא גם שימש את כלי הקודש של המקום המקודש.

בסביבת הח'אן

ביתו של יעקב אבינו

שם זה מובא לראשונה על ידי אקווילנטה רוקטה, נוסע איטלקי שביקר במקום בשנת 1599. הוא מתאר את החורבות ממזרח לג'וב יוסף ומצטט תושבים מקומיים המכנים אותם בשם זה. זהו שטח של כעשרה דונם, נקי מטרשים, שבקצהו המערבי נמצא ג'וב יוסף. כיום ניכרים בשטח יסודות הבניינים בלבד. לפי ממצאי הקרמיקה, היה זה בעיקרו יישוב חד-תקופתי, אשר התקיים במחצית השנייה של המאה ה-13.

קבר שיח' עבדאללה

זהו קבר במרכז הבקעה, מתחת עץ אלון עתיק, במרחק 120 מטר מערבית לח'אן ו-240 מטר מערבית לג'וב יוסף. כיום שרד רק האלון, מאחר שהקבר, שמעולם לא היה מפואר במיוחד, זוהה על ידי ההדיוטות הארכאולוגיים שעלו על הקרקע בעמיעד כערמת אבנים ושימש כבסיס לערמת סיקול. הקבר מוזכר לראשונה בידי פוקוק בשנת 1745 ומסומן בשם זה במפות המנדטוריות.

בריכת ג'וב יוסף

זהו מאגר מים עונתי (30x30 מ'), הבנוי מחומרים פשוטים, הנמצא כ-80 מ' צפונית לח'אן ומנקז את הוואדי הקטן שלרגלי הח'אן. נוסעים רבים מזכירים מאגר זה אך אחרים מתעלמים ממנו, כשם שיש מפות שבהן הוא מסומן ובאחרות הוא חסר. ייתכן כי הדבר נובע מאופיו העונתי של המאגר. כאשר ביקרו במקום בעונת היובש, הוא לא עורר כל תשומת לב. כשעלו המתיישבים לעמיעד בשנת 1946 היה המאגר פעיל עדיין, והבדווים, שמאהליהם היו פרושים בבקעת ג'וב יוסף, השתמשו במימיו להשקיית העדרים. גם כיום, בשנים גשומות עדיין נקווים בו מים.

גלריית תמונות

שער החאן במבט מהחצר המרכזית
פינת מבנה החאן
הכתובת על כיפת בור יוסף

לקריאה נוספת

גבריאל כהנר, חורבת גוב יוסף, הוצאת ספרים אריאל 1995; החברה להגנת הטבע, 1987
משה שרון, "תולדות הח'אנים בארץ ישראל", קרדום 20, 1982, עמ' 109–116.
עמיהוד ישראלי, בקעת בית הכרם וישוביה, החוג האזורי ידיעת הארץ, המועצות האזוריות סולם צור וגעתון, 1979.
ארץ ישראל כרך טו (ספר אהרוני), ירושלים, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשמ"א, עמ' 372.
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, ירושלים, מוסד ביאליק.

Petri della Valle, Reiss-Beschreibung, p. 166
Michal Nau, Voyage nouveau de la Terre Sainte, Paris p. 596, 1726.
I.J.S. Taylor, La Syria, l Egypte, la Palestine et la judee, 1839, p. 264
Richard Pococke, A Description of the East and Some Other Countries Vol II, Part I, London 1745, P 77.
Palestine, Safad & Tiberias Sub-distcrit, 1932, 1:50.000.
Edward Robinson, Palestine, Mt. Sinai & Arabia Petrea, John Morray, London 1841, p. 316.
M.V. Guerin, Description geographique, historique et archeologique de la Palaestine, Galilee, Tome I, 1880,p.346
K. Th. Rueckert, Reise durch Palaestina und ueber den Libanon, Mainz Florain Kupferberg 1881, p.396.
Francisco Quaresmio, Historiea Theological Moralis Terra Santa Elvicidatio Antwerpen, Plantiniane Balthasaris Moreti 1639, p. 870.
Aquilante Rocchetta, Peregrinatione di Terre Santa 1630, p. 101 Palermo.
Robert Richardson, Travels along the Mediterranean, Vol. II, T. Caddel 1822, p. 445.
William C. Prime, Tent Life in the Holy Land, New York, Harper & Brothers 1857. p. 393.
Charles W. Wilson, Picturesque Palestine, The Land of Galilee and the North, Ariel, p, 74.
John W. Dulles, The Ride Through Palestine, Presbyterian Board of Publication 181, p. 348.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'וב יוסף בוויקישיתוף

מיכאל יעקובסון: סיבוב בגוב יוסף, באתר 'חלון אחורי', 9 בספטמבר 2009
אמנון גופר, מעשה בחג החנוכה, בחאן ובחנוכייה, באתר ynet, 5 בדצמבר 2007

הערות שוליים

^ בסורה הי"ב שבקוראן עוסק מוחמד בהרחבה בסיפור זה, המתואר כ"יפה בסיפורים בגלל מוסר ההשכל שבו ומפני הנפשות הפועלות בו: "נביאים, מלאכים, שדים, ג'ינים, אנשים, בעלי חיים, ציפורים, שליטים ודוממים"". גם האגדות שחוברו לאחר חתימת הקוראן מרוממות את דמותו של יוסף. האסלאם גאה מאוד ביוסף שלו, העולה במשקלו היחסי על זה שבמקור המקראי. Encyclopaedia of the Islam, Yusuf b. Yakub, 4:1178-9
^ טברי, ג'אמע אלביאן, פירוש לקוראן, סורה 12, איה 10
^ אבן בטוטה מתאר: "מטבריה הלכנו לבקר את הבאר לתוכה הושלך יוסף, באר גדולה ועמוקה בתוך חצר של מסגד קטן. שתינו קצת מים ממנו. היו אלה מי גשמים, אך השומר סיפר שיש מעיין בתוך הבאר". -- Ibn Battuta, Travels in Asia and Africa 1325-1354 trans H.A.R. Gibb
^ "מבניאס לקדס או לג'וב יוסף שני מהלכי דואר. מטבריה ללג'ון או לג'וב יוסף או לבית שאן או לאפיק או לג'יש או לכפר קלע' 1 יום. מג'וב יוסף לקריית אל-עיון 1 יום ואחר כך לבעלבכ 1 יום". מצוטט ב: Guy Le Strange, Palestine under the Moslems, 1890, 1890, p. 465 וגם: Alois Sprenger, Die Post- und Reiserouten des Orient, Deutsche Morgenlaendische Gesellschaft, Leipzig 1864, pl. xxVI, p. 101. על מידות דרך ערביות נדון בהמשך. במקרה זה לא כל המרחקים מדויקים, אך מוקדסי, אשר מיפה לפני אלף שנה את העולם מהמגרב עד סין, התכוון בעיקר לתת מושגים כלליים ולאו דווקא למדוד מרחקים מדויקים.
^ מרינו סנוטו, אשר מפותיו ותיאוריו מקובלים על חוקרי עכו הצלבנית כאמינים למדי, פרסם כשלושים שנה לאחר נפילת עכו ועזיבת אחרון הצלבנים את הארץ תזכיר לאפיפיור לארגון מסע צלב נוסף, שלא נתממש. בתזכיר הוא תיאר גם את האזור הזה, אך המרחקים בין המקומות וכיווני הרוח אינם מדויקים. P.P.T.S., Marion Sanuto, Secrets for True Crusaders.
^ מלבד הפעם האחת והיחידה שדותן מוזכרת במקרא בהקשר לספורו של יוסף, היא נזכרת גם בספר יהודית, כאשר צבא אשור, בפיקודו של הולופרנס, יוצא לדותן למצור על בתוליה, עיר הנמצאת על פסגת הר ואשר זיהויה אינו ברור. מאחר שדותן מוקמה על ידי צלבנים בג'וב יוסף, הרי שלא אחת זיהו את בתוליה עם צפת.
^ יאקות אל-חמווי, معجم البلدان כרך ב', הוצאת סאדר, 1993, עמ' 100-101
^

Jean Adorno, Itinéraire d'Anselme Adorno en Terre sainte (1470-1471), editions du Centre National de la Recherche scientifique, Paris, 1978, p. 323
^ רולף היתרות' (Rolf Huetteroth, Historical Geography of Palestine Transjordan and Southern Syria in the Late 16th Century, Erlangen Georgaphische Arbeiten 1977, p. 317) מביא מפקד אוכלוסין משנת 1596, לפיו משלמים בג'וב יוסף 13 בתי אב מיסים עבור חיטה, שעורה, עצי פרי, עזים וכוורות דבורים. כמו כן נגבים מהם מסי חתונה ועונשים שונים.
^ אוריאל הד (Uriel Heyd, Ottoman Documents on Palestine, pp.122, 126) מביא מסמך (מס' 73, עמ' 123) מתאריך 28.11.1560, שבו מתאונן הקאדי מצפת בפני מושל מצרים, כי סוחרי עבדים הנוסעים תחת חסותן של יחידות צבאיות המעבירות מיסים ממצרים, נמנעים במקומות שונים, ובהם ג'וב יוסף, מלשלם את המס המגיע מהם. ממסמך זה עולה, כי מפקדי היחידות הצבאיות לא יצאו מקופחים מהסדר זה.
^ ¹ ² הציור הופיע בספרו La Syrie, l'Égypte, la Palestine et la Judée (Paris, 1839), אך התבסס על ציור קודם מ-1818 לפיכך אין בו להראות את ההרס שנגרם למקום ברעידת האדמה בשנת 1837.
^ יוצא דופן ומפורט בתיאורו הוא בורכרד מהר ציון לפי P.P.T.S (8). בורכרד היה נזיר דומיניקני גרמני, ששהה בארץ בשנים 1275–1285, ותיאוריו נחשבים כאמינים וכמדויקים. בדרכו מעכו לחצור הוא מתאר: "...שלושה ליגות (כ-15 ק"מ) הלאה דרומה נמצאת דותן, מקום שיוסף מצא את אחיו. היא ממוקמת לרגלי הר בתוליה, מרחק של ליגה אחת ממנו, והיא עיר נאה ביותר משופעת בגפנים, זיתים, תאנים ומראה עשיר. במקום זה מראים עדיין את הבור לתוכו הושלך יוסף בידי אחיו. ראיתיו שם לצדי, בדרך המובילה מהגלעד וליד בית צידא מתחברת עם הדרך המובילה מסוריה למצרים. היא עולה מדותן לקרבת הר בתוליה ולאחר מכן חוצה את עמק יזרעאל, עוברת ליד הר תבור, חוצה את מישור מגידו, עולה להרי אפרים, נכנסת לרמתיים צופים (רמלה) ואחר כך דרך עזה למצריים...".
^ יוהאן לודוויג בורקהרדט, או שייח איברהים אבן עבדאללה, מראשוני החוקרים השיטתיים של מצרים, סיני, ארץ ישראל וסוריה, חקר ארצות אלה במשך שמונה שנים, עד מותו ממחלה בשנת 1817, בשליחות החברה הבריטית לחקר אפריקה. יסודיותו השווייצרית, המימון הבריטי שממנו נהנה וידיעתו את השפה הערבית, עשוהו לחוקר הבולט ביותר בתקופתו. התיאור הראשוני והאמין שהוא מביא על ג'וב יוסף, צוטט רבות על ידי נוסעים, והוא מובא כאן במלואו.
^

John Lewis Burckhardt, Travels in Syria and the Holy Land, London, 1822
^ לא ידוע מה הם המקורות שהיו בידי עורכי הסקר באשר למועד בניית הח'אן. כמבואר לעיל, נראה שח'אן ג'וב יוסף לא נבנה יחד עם ח'אן אל-מיניה וח'אן א-תוג'אר.
^ ח'אן א-תוג'אר שליד בית קשת, לדוגמה, שמידותיו 110x76 מ', גדול בשטחו מח'אן ג'וב יוסף פי חמישה (על פי סקר הקרן לחקר ארץ ישראל, לעיל).
^ הרעש שאירע ב-1.1.1837, היה בדרגה 6.75 בסולם ריכטר ומוקדו היה בין ג'וב יוסף לצפת. -- M. Vered and H. L. Striem, The Safed Earthquake of 1.1.1837, Israel Atomic Energy Commission, 1976, p.1
^ מפאת הראשוניות והפירוט שבו, מובא תיאורו של אדורנו במלואו: "...עזבנו בשעות הצהריים את הכנרת והגענו באותו ערב לעיר בצלע ההר Jebehosep התאכסנו מחוץ לעיר, במרחק מטווחי אבן ממנה, בפונדק יפה, בנוי אבני שיש, שנבנה לא מזמן. בדרך, סמוך לשער של הפונדק, נמצא המעיין, כלומר, הבאר העמוקה של השומרונים, שהיא הבאר של יעקב, ששם אישה שומרונית אחת נתנה לשתות לאדוננו, ישו. המים מצוינים והבאר מדופנת ועשויה בשיש מלוטש, ושפת הבאר מקושטת להפליא משיש מגולף. ...המאורים (המוסלמים) מעריצים באר זו, אותה הם חושבים לקדושה, ולא מרשים לנוצרים להתקרב אליה. אנחנו הלכנו לשם בלילה בשקט ובקושי הצלחנו לשבור את צימאוננו במים אלה, שאותם שתינו ביראת קודש והם היו מצוינים. באותה עיירה נמצא הקבר של האב יוסף, שעצמותיו – כפי שהוא הורה – הועברו ממצרים לארץ ישראל" -- Jean Adorno, Itine'raire d'Anselme Adorno en Terre sainte (1470-1471), Editions du Centre National de la Recherche Scientifique, Pris 1978, p. 323.
^ מיכאל נאו מתאר גם כתובת ערבית בשער, מלבד התיאור השגרתי של הח'אן ושל הכיפה וארבעה עמודי שיש, אך אינו מפרט על אודותיה.
^ צילומים אלה צולמו על ידי מחלקת העתיקות המנדטוריות ונמצאים כיום בארכיוני רשות העתיקות.
^ לדעת צבי אילן, בתקופות קדומות הדרך עקפה כנראה את הגליל התחתון ועברה ממגידו דרך יזרעאל, בית שאן, עובדיה ותל בית ירח והתחברה עם הדרך הנזכרת לעיל בעמק כנרות. ממגידו התפצלה דרך נוספת לדמשק, שעברה אף היא דרך העמקים ועלתה לגולן דרך צמח ומעלה אפק, או דרך אל-חמה והירמוך. דרך זו, שהייתה בשימוש בעיקר בתקופה הערבית הקדומה, הייתה הרבה יותר קשה מבחינה טופוגרפית, במיוחד למעבר גייסות גדולים. – היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1250, עורך: אמנון כהן, ירושלים, כתר ויד יצחק בן צבי, 1981.
^ ד"ר ריכרד, צליין גרמני במאה הקודמת^{[דרושה הבהרה]}, מתאר דרך זו: "הח'אן ממוקם על מדרגה שקועה מעט. חצינו את זו ואת הכביש הסורי-מצרי כדי לטפס בדרך גרועה ביותר אל גוש הרי צפת. תחילה עדיין עברנו באדמה הניתנת לעיבוד, שהייתה יבשה כמדבר. לאחר מכן הגענו לערוץ מעורר חלחלה, אשר בו לא היה צורך ב-300 ספרטנים כדי לחסום את מעברם של צבאות פרסים. אם אין יראים ערוץ זה כגיא הריגה, הרי זה בגלל מיעוט העוברים בו. רוחב הערוץ כ-3–4 צעדים, בעוד משני הצדדים מתרוממים טרשי גיר מאוכלים, אשר נראים כאילו רק ממתינים לדחיפה קלה כדי לקבור סוס ופרשו תחתם. אין עוד מעבר אחר בארץ הקודש המעורר אי נוחות כמו זה. לאחר שסוף סוף עזבנו ערוץ טרשים זה מאחורינו ונשמנו את אוויר הפסגות, הרגשנו הקלה של ממש בהשתחררותנו ממועקה זו...".
^ מעלה אחת בקו המשווה = 2/3 56 מיל ערבי; 1 מיל ערבי = 4,000 אמה = 6,000 דז'ירה (כ-2000 מ'), 1 דז'ירה = 24 אצבעות (אינץ'); 1 אצבע = 6 גרעיני שעורה מונחים לרוחב זה ליד זה; 1 גרעין שעורה = 6 שערות פרד זה ליד זה. לא הייתה אחידות מידות בעת ההיא: 3 מיל = 1 פרסאנג = 1 שעה דרך; 1/7 6 פרסאנג = יום הליכה ממוצע. דרך נוספת הייתה "דאר" (באריד במקור). מידה זו הייתה שונה ממקום למקום. בעיראק ובמדבר הסורי = 12 מיל, בארץ ישראל = 6 מיל.
^ אדוארד רובינזון מתאר: "...נודע לנו בצפת, כי בקרוב עומדת לצאת שיירה מעכו בדרכה לדמשק, ומושל צפת קיבל הוראה להכין עבורה אספקה ומזון בח'אן זה...".

ערך מומלץ

[1] בסורה הי"ב שבקוראן עוסק מוחמד בהרחבה בסיפור זה, המתואר כ"יפה בסיפורים בגלל מוסר ההשכל שבו ומפני הנפשות הפועלות בו: "נביאים, מלאכים, שדים, ג'ינים, אנשים, בעלי חיים, ציפורים, שליטים ודוממים"". גם האגדות שחוברו לאחר חתימת הקוראן מרוממות את דמותו של יוסף. האסלאם גאה מאוד ביוסף שלו, העולה במשקלו היחסי על זה שבמקור המקראי. Encyclopaedia of the Islam, Yusuf b. Yakub, 4:1178-9

[2] טברי, ג'אמע אלביאן, פירוש לקוראן, סורה 12, איה 10

[3] אבן בטוטה מתאר: "מטבריה הלכנו לבקר את הבאר לתוכה הושלך יוסף, באר גדולה ועמוקה בתוך חצר של מסגד קטן. שתינו קצת מים ממנו. היו אלה מי גשמים, אך השומר סיפר שיש מעיין בתוך הבאר". -- Ibn Battuta, Travels in Asia and Africa 1325-1354 trans H.A.R. Gibb

[4] "מבניאס לקדס או לג'וב יוסף שני מהלכי דואר. מטבריה ללג'ון או לג'וב יוסף או לבית שאן או לאפיק או לג'יש או לכפר קלע' 1 יום. מג'וב יוסף לקריית אל-עיון 1 יום ואחר כך לבעלבכ 1 יום". מצוטט ב: Guy Le Strange, Palestine under the Moslems, 1890, 1890, p. 465 וגם: Alois Sprenger, Die Post- und Reiserouten des Orient, Deutsche Morgenlaendische Gesellschaft, Leipzig 1864, pl. xxVI, p. 101. על מידות דרך ערביות נדון בהמשך. במקרה זה לא כל המרחקים מדויקים, אך מוקדסי, אשר מיפה לפני אלף שנה את העולם מהמגרב עד סין, התכוון בעיקר לתת מושגים כלליים ולאו דווקא למדוד מרחקים מדויקים.

[5] מרינו סנוטו, אשר מפותיו ותיאוריו מקובלים על חוקרי עכו הצלבנית כאמינים למדי, פרסם כשלושים שנה לאחר נפילת עכו ועזיבת אחרון הצלבנים את הארץ תזכיר לאפיפיור לארגון מסע צלב נוסף, שלא נתממש. בתזכיר הוא תיאר גם את האזור הזה, אך המרחקים בין המקומות וכיווני הרוח אינם מדויקים. P.P.T.S., Marion Sanuto, Secrets for True Crusaders.

[6] מלבד הפעם האחת והיחידה שדותן מוזכרת במקרא בהקשר לספורו של יוסף, היא נזכרת גם בספר יהודית, כאשר צבא אשור, בפיקודו של הולופרנס, יוצא לדותן למצור על בתוליה, עיר הנמצאת על פסגת הר ואשר זיהויה אינו ברור. מאחר שדותן מוקמה על ידי צלבנים בג'וב יוסף, הרי שלא אחת זיהו את בתוליה עם צפת.

[7] יאקות אל-חמווי, معجم البلدان כרך ב', הוצאת סאדר, 1993, עמ' 100-101

[8] 

Jean Adorno, Itinéraire d'Anselme Adorno en Terre sainte (1470-1471), editions du Centre National de la Recherche scientifique, Paris, 1978, p. 323

[9] רולף היתרות' (Rolf Huetteroth, Historical Geography of Palestine Transjordan and Southern Syria in the Late 16th Century, Erlangen Georgaphische Arbeiten 1977, p. 317) מביא מפקד אוכלוסין משנת 1596, לפיו משלמים בג'וב יוסף 13 בתי אב מיסים עבור חיטה, שעורה, עצי פרי, עזים וכוורות דבורים. כמו כן נגבים מהם מסי חתונה ועונשים שונים.

[10] אוריאל הד (Uriel Heyd, Ottoman Documents on Palestine, pp.122, 126) מביא מסמך (מס' 73, עמ' 123) מתאריך 28.11.1560, שבו מתאונן הקאדי מצפת בפני מושל מצרים, כי סוחרי עבדים הנוסעים תחת חסותן של יחידות צבאיות המעבירות מיסים ממצרים, נמנעים במקומות שונים, ובהם ג'וב יוסף, מלשלם את המס המגיע מהם. ממסמך זה עולה, כי מפקדי היחידות הצבאיות לא יצאו מקופחים מהסדר זה.

[טיילור-11] ¹ ² הציור הופיע בספרו La Syrie, l'Égypte, la Palestine et la Judée (Paris, 1839), אך התבסס על ציור קודם מ-1818 לפיכך אין בו להראות את ההרס שנגרם למקום ברעידת האדמה בשנת 1837.

[12] יוצא דופן ומפורט בתיאורו הוא בורכרד מהר ציון לפי P.P.T.S (8). בורכרד היה נזיר דומיניקני גרמני, ששהה בארץ בשנים 1275–1285, ותיאוריו נחשבים כאמינים וכמדויקים. בדרכו מעכו לחצור הוא מתאר: "...שלושה ליגות (כ-15 ק"מ) הלאה דרומה נמצאת דותן, מקום שיוסף מצא את אחיו. היא ממוקמת לרגלי הר בתוליה, מרחק של ליגה אחת ממנו, והיא עיר נאה ביותר משופעת בגפנים, זיתים, תאנים ומראה עשיר. במקום זה מראים עדיין את הבור לתוכו הושלך יוסף בידי אחיו. ראיתיו שם לצדי, בדרך המובילה מהגלעד וליד בית צידא מתחברת עם הדרך המובילה מסוריה למצרים. היא עולה מדותן לקרבת הר בתוליה ולאחר מכן חוצה את עמק יזרעאל, עוברת ליד הר תבור, חוצה את מישור מגידו, עולה להרי אפרים, נכנסת לרמתיים צופים (רמלה) ואחר כך דרך עזה למצריים...".

[13] יוהאן לודוויג בורקהרדט, או שייח איברהים אבן עבדאללה, מראשוני החוקרים השיטתיים של מצרים, סיני, ארץ ישראל וסוריה, חקר ארצות אלה במשך שמונה שנים, עד מותו ממחלה בשנת 1817, בשליחות החברה הבריטית לחקר אפריקה. יסודיותו השווייצרית, המימון הבריטי שממנו נהנה וידיעתו את השפה הערבית, עשוהו לחוקר הבולט ביותר בתקופתו. התיאור הראשוני והאמין שהוא מביא על ג'וב יוסף, צוטט רבות על ידי נוסעים, והוא מובא כאן במלואו.

[14] 

John Lewis Burckhardt, Travels in Syria and the Holy Land, London, 1822

[15] לא ידוע מה הם המקורות שהיו בידי עורכי הסקר באשר למועד בניית הח'אן. כמבואר לעיל, נראה שח'אן ג'וב יוסף לא נבנה יחד עם ח'אן אל-מיניה וח'אן א-תוג'אר.

[16] ח'אן א-תוג'אר שליד בית קשת, לדוגמה, שמידותיו 110x76 מ', גדול בשטחו מח'אן ג'וב יוסף פי חמישה (על פי סקר הקרן לחקר ארץ ישראל, לעיל).

[17] הרעש שאירע ב-1.1.1837, היה בדרגה 6.75 בסולם ריכטר ומוקדו היה בין ג'וב יוסף לצפת. -- M. Vered and H. L. Striem, The Safed Earthquake of 1.1.1837, Israel Atomic Energy Commission, 1976, p.1

[18] מפאת הראשוניות והפירוט שבו, מובא תיאורו של אדורנו במלואו: "...עזבנו בשעות הצהריים את הכנרת והגענו באותו ערב לעיר בצלע ההר Jebehosep התאכסנו מחוץ לעיר, במרחק מטווחי אבן ממנה, בפונדק יפה, בנוי אבני שיש, שנבנה לא מזמן. בדרך, סמוך לשער של הפונדק, נמצא המעיין, כלומר, הבאר העמוקה של השומרונים, שהיא הבאר של יעקב, ששם אישה שומרונית אחת נתנה לשתות לאדוננו, ישו. המים מצוינים והבאר מדופנת ועשויה בשיש מלוטש, ושפת הבאר מקושטת להפליא משיש מגולף. ...המאורים (המוסלמים) מעריצים באר זו, אותה הם חושבים לקדושה, ולא מרשים לנוצרים להתקרב אליה. אנחנו הלכנו לשם בלילה בשקט ובקושי הצלחנו לשבור את צימאוננו במים אלה, שאותם שתינו ביראת קודש והם היו מצוינים. באותה עיירה נמצא הקבר של האב יוסף, שעצמותיו – כפי שהוא הורה – הועברו ממצרים לארץ ישראל" -- Jean Adorno, Itine'raire d'Anselme Adorno en Terre sainte (1470-1471), Editions du Centre National de la Recherche Scientifique, Pris 1978, p. 323.

[19] מיכאל נאו מתאר גם כתובת ערבית בשער, מלבד התיאור השגרתי של הח'אן ושל הכיפה וארבעה עמודי שיש, אך אינו מפרט על אודותיה.

[20] צילומים אלה צולמו על ידי מחלקת העתיקות המנדטוריות ונמצאים כיום בארכיוני רשות העתיקות.

[21] לדעת צבי אילן, בתקופות קדומות הדרך עקפה כנראה את הגליל התחתון ועברה ממגידו דרך יזרעאל, בית שאן, עובדיה ותל בית ירח והתחברה עם הדרך הנזכרת לעיל בעמק כנרות. ממגידו התפצלה דרך נוספת לדמשק, שעברה אף היא דרך העמקים ועלתה לגולן דרך צמח ומעלה אפק, או דרך אל-חמה והירמוך. דרך זו, שהייתה בשימוש בעיקר בתקופה הערבית הקדומה, הייתה הרבה יותר קשה מבחינה טופוגרפית, במיוחד למעבר גייסות גדולים. – היסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 7: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1250, עורך: אמנון כהן, ירושלים, כתר ויד יצחק בן צבי, 1981.

[22] ד"ר ריכרד, צליין גרמני במאה הקודמת^{[דרושה הבהרה]}, מתאר דרך זו: "הח'אן ממוקם על מדרגה שקועה מעט. חצינו את זו ואת הכביש הסורי-מצרי כדי לטפס בדרך גרועה ביותר אל גוש הרי צפת. תחילה עדיין עברנו באדמה הניתנת לעיבוד, שהייתה יבשה כמדבר. לאחר מכן הגענו לערוץ מעורר חלחלה, אשר בו לא היה צורך ב-300 ספרטנים כדי לחסום את מעברם של צבאות פרסים. אם אין יראים ערוץ זה כגיא הריגה, הרי זה בגלל מיעוט העוברים בו. רוחב הערוץ כ-3–4 צעדים, בעוד משני הצדדים מתרוממים טרשי גיר מאוכלים, אשר נראים כאילו רק ממתינים לדחיפה קלה כדי לקבור סוס ופרשו תחתם. אין עוד מעבר אחר בארץ הקודש המעורר אי נוחות כמו זה. לאחר שסוף סוף עזבנו ערוץ טרשים זה מאחורינו ונשמנו את אוויר הפסגות, הרגשנו הקלה של ממש בהשתחררותנו ממועקה זו...".

[23] מעלה אחת בקו המשווה = 2/3 56 מיל ערבי; 1 מיל ערבי = 4,000 אמה = 6,000 דז'ירה (כ-2000 מ'), 1 דז'ירה = 24 אצבעות (אינץ'); 1 אצבע = 6 גרעיני שעורה מונחים לרוחב זה ליד זה; 1 גרעין שעורה = 6 שערות פרד זה ליד זה. לא הייתה אחידות מידות בעת ההיא: 3 מיל = 1 פרסאנג = 1 שעה דרך; 1/7 6 פרסאנג = יום הליכה ממוצע. דרך נוספת הייתה "דאר" (באריד במקור). מידה זו הייתה שונה ממקום למקום. בעיראק ובמדבר הסורי = 12 מיל, בארץ ישראל = 6 מיל.

[24] אדוארד רובינזון מתאר: "...נודע לנו בצפת, כי בקרוב עומדת לצאת שיירה מעכו בדרכה לדמשק, ומושל צפת קיבל הוראה להכין עבורה אספקה ומזון בח'אן זה...".

[1]