ארוחה עירומה

ארוחה עירומה
Naked Lunch

מבוסס על	ארוחה עירומה (אנ')
בימוי	דייוויד קרוננברג
הופק בידי	ג'רמי תומאס (אנ') גבריאלה מרטינלי (אנ')
תסריט	דייוויד קרוננברג
עריכה	רונלד סנדרס (אנ')
שחקנים ראשיים	פיטר ולר ג'ודי דייוויס איאן הולם ג'וליאן סנדס רוי שיידר
מוזיקה	הווארד שור אורנט קולמן
צילום	פטר סו��יצקי
מדינה	הממלכה המאוחדת קנדה יפן
חברת הפקה	רקורדד פיקטר קומפני (אנ')
חברה מפיצה	אליאנס פילמס (אנ') פירסט אינדפנדנט פילמס (אנ') שוצ'יקו (אנ')
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	27 בדצמבר 1991 (ארצות הברית)
משך הקרנה	115 דקות
שפת הסרט	אנגלית ערבית
סוגה	דרמה
תקציב	16–18 מיליון דולר
הכנסות	2.6 מיליון דולר
הכנסות באתר מוג'ו	nakedlunch
פרסים	18 מועמדויות, 13 זכיות (ראו פרסים)
דף הסרט ב־IMDb

ארוחה עירומה או ארוחת צהריים עירומה (באנגלית: Naked Lunch) הוא סרט דרמה סוריאליסטי בבימויו של דייוויד קרוננברג ובכיכובם של פיטר ולר וג'ודי דייוויס, אשר יצא לאקרנים ב-1991. עלילתו מבוססת על חייו ועבודותיו של הסופר ויליאם ס. בורוז ועוקבת אחר מסעו ההזייתי של התגלמותו הקולנועית, ויליאם לי, סופר היוצא למשימה חשאית בעיר דמיונית באפריקה תחת שימוש כבד בסמים ולאחר שהרג בשוגג את אשתו.

ויליאם "ביל" לי הוא סופר מתחיל המתפרנס למחייתו כמדביר חרקים. עלילת הסרט נפתחת בדירתו של אחד מלקוחותיו כאשר מלאי רעל התיקנים שלו, מעין אבקה צהובה הקרויה פירטרין, אוזל לפתע. בשובו לתחנת האוטומט (אנ') ממנה פועלת חברת ההדברה הופך ביל ללעג וקלס בקרב עמיתיו, ומאוחר יותר, כאשר הוא נפגש עם חבריו האמנים האנק ומרטין, מתבדחים השניים על צרותיו ורומזים לו כי עליו לחפש אחר האבקה האבודה בביתו.

בשובו לדירתו מוצא ביל את אשתו ג'ואן מזריקה את האבקה לאחד משדייה. כאשר הוא שואל אותה לפשר מעשיה מספרת לו הלה שניסתה את החומר לראשונה יחד עם חבריו, ומתארת את השפעתו בתור ”סטלה קפקאית”. הוא לוקח ממנה את המזרק ולאחר מספר רגעי מחשבה מחליט לנסות את הסם בעצמו.

למחרת נעצר ביל בידי שני בלשים ממחלקת הסמים המשטרתית, האוזר ואו'בריאן, מול כל חבריו לעבודה בתחנת האוטומט. עם הגעתם לחדר החקירות מתעמתים איתו השניים בנוגע לשימוש חשוד באבקה, אולם הלה מוחה על כך בתוקף וטוען שהפך לאדם מן השורה לאחר שלא צרך סמים במשך שנים.

כאשר הבלשים עוזבים את החדר מתחיל ביל להזות, וחוזה בחיפושית זבל ענקית זוחלת החוצה מתוך קופסת נעליים ומזדהה בפניו בתור המפעילה שלו. הוא, מצדו, הפך לכאורה לסוכן שלה. החיפושית מבקשת למסור לו הוראות מגוף השליטה האחראי עליהם, וטוענת כי עליו לרצוח את אשתו באופן מידי. ג'ואן, לדבריה, היא למעשה סוכנת של אינטרזון, מדינה אפריקאית דמיונית השוכנת לחופי הים התיכון. ביל הופך לאחוז טירוף ומועך את החיפושית למוות עם אחת מנעליו לפני שהוא פורץ את הדלת ונמלט מתחנת המשטרה.

בימים הבאים הוא נתקל באדוארד, אחד מעמיתיו לעבודה, ברכבת. הלה מספר לו כי השמועות על מעצרו נפוצו לכל עבר, ומציע לו לפנות למרפאת מקומית לצורך גמילה. עם הגעתו למוסד המתואר הוא פוגש באדם מסתורי העונה לשם דוקטור בנווי, אשר מוסר לו אבקה שחורה שעשויה לדבריו מנדלי מים ברזילאיים, אותה, לטענתו, יש לערבב עם רעל התיקנים הצהוב בכדי להיגמל בהצלחה.

ביל שב חזרה לדירתו בכדי לנסות את התרופה החדשה, אך מוצא את ג'ואן שוכבת עם אחד מחבריו, האנק, בזמן שמרטין צופה בהם. לאחר שהאנק עוזב את המקום במבוכה, מזריק ביל את החומר החדש לעצמו ולג'ואן, ומציע שיערכו את אחד מפעלוליהם המסוכנים תחת השפעתו. הפעלול, הקרוי על שמו של וילהלם טל, כרוך בהנחת כוס זכוכית על ראשה של ג'ואן וצליפה בה באמצעות יריית אקדח. ביל, עם זאת, מפספס, והורג אותה בשוגג.

מבוהל, נמלט הלה מהזירה לפאב מקומי בכדי להירגע. בעודו שותה לשכרה הוא מבחין ביצור משונה היושב לצדו, מעין חצי-אדם בעל מאפיינים ציפוריים. המפלץ מזדהה בתור "מאגוואמפ" וטוען לשייכות לארגון החשאי עליו סיפרה לו החיפושית בתחנת המשטרה. הוא מייעץ לביל לרכוש מכונת כתיבה מסוג קלארק נובה עבור הדוחות שיצטרך לכתוב, ומושיט לו כרטיס הפלגה לאינטרזון.

אינטרזון מתגלה כעיר נמל אפריקאית המיושבת בעיקר בידי ערבים. ביל מעביר את ימיו בכתיבת דוחות דמיוניים עבור מפעיליו, ובמהלך שהותו באחת המסעדות המקומיות הוא פוגש את הנס, מהגר ממוצא גרמני המנהל מפעל לייצור סמים אקזוטיים בשולי העיר. הלה מגלה עניין רב בדוקטור בנווי ומזמין אותו להתלוות אליו. כאשר הם מגיעים למפעל נדהם ביל לגלות שקו הייצור מפיק את הסחורה הנרקוטית מבשר מיובש של נדלי ענק אשר מיובשים בשמש ונטחנים לאבקה.

הסם החדש גורם לביל להזות כי מכונת הכתיבה שלו הופכת לחיפושית בה נתקל קודם לכן בתחנת המשטרה, אולם הפעם היא מבקשת ממנו להתגבר על סלידתו הפיזית והמוסרית מהומוסקסואליות בכדי שיצליח להיבלע בקרב אוכלוסיית הסוטים המקומית.

בימים הבאים נתקל ביל בשני סופרים אמריקאים, טום וג'ואן פרוסט. ג'ואן, אשר אינה רק נקראת על שם אשתו המנוחה, אלא גם נראית בדיוק כמוה, מושכת את תשומת לבו מיד והוא מבקש מהנס להפגיש ביניהם. הלה דואג להכירו לקיקי, הומוסקסואל צעיר הידוע בציבור כמאהבו של טום פרוסט.

ביל מצליח להשתלב במהרה במעגל החברים של הזוג ומכיר כמה נערים הומוסקסואלים המסתובבים בקרבם, בנוסף למהגר שווייצרי בשם איבס קלוקי. טום מציע להשאיל לו את מכונת הכתיבה שלו, המרטינלי, אך בשובו הביתה הופכות שתי מכונות הכתיבה שברשותו לחיפושיות, והקלארק נובה רוצחת את המרטינלי ללא רחמים בטענה שהיא סוכנת של אינטרזון.

באותו הלילה מגיע ביל לביתם של בני הזוג פרוסט ושוכב עם ג'ואן, אולם אם הבית, פדלה, מפריעה להם במהלך מעשה האהבה ומשליכה את מכונת הכתיבה האחרונה של טום, המוג'אהדין, מהחלון. טום הזועם מגיע למקום עם משרתו, חפיד, ומוצא שקיקים שונים ברחבי הבית המכילים חלקים מציפורניה, שערה ודמה של ג'ואן, אותם החביאה פדלה במעין כישוף שנועד לשלוט בה. הוא מבקש מביל שיחזרו יחדיו לדירתו בכדי להשיב את המרטינלי, אולם הלה מצליח להתחמק ולעזוב את המקום חרף הפצרותיו.

חזרה בדירתו, ממשיך ביל לשתות לשכרה ולצרוך אבקות סם משונות, כאשר הקלארק נובה הופכת שוב לחיפושית וטוענת בפניו שאשתו ג'ואן הייתה, הלכה למעשה, נדל אנושי. טום פורץ למקום בפתאומיות ומוצא את חלקיה השבורים של המרטינלי בחדר השירותים. הוא וחפיד חוטפים את הקלארק נובה תחת איומי אקדח ועוזבים.

כעבור מספר ימים מגיעים לאינטרזון האנק ומרטין, שני חבריו של ביל, ומוצאים אותו ישן על שפת הים באישון הלילה. כאשר שבים השלושה לדירתו הם נתקלים בכל הדוחות שכתב במהלך שהותו במקום, ומגלים שאלו מרכיבים למעשה סיפור שלם המכונה ”ארוחה עירומה”. ביל מסרב לעזוב את העיר איתם באמתלה שקודם עליו לסיים את סיפורו.

בהמשך הערב נפגשים ביל וקיקי, לאחר שהלה מוצא אותו זרוק באחת מסמטאות העיר, ומוביל אותו לנפחיה מקומית בכדי לתקן את שברי המרטינלי של טום. מתוך להבות הכבשן קמה לתחייה מכונת כתיבה חדשה בצורת ראשו של מאגוואמפ, היצור המשונה שמסר לביל את כרטיסי הטיסה לאינטרזון.

המכונה מתגלה כיעילה ביותר, ופולטת זרע המשמש כסם בכל פעם שדבר מה ראוי נכתב באמצעותה. לאחר שביל שותה אותו הוא מגלה את מאגוואמפ יושב בחדרו, והלה חושף בפניו את משימתו הבאה: איתורו של המהגר השווייצרי קלוקי, אותו פגש בחברת בני הזוג פרוסט, אשר עשוי למסור לו מידע אודות מקום הימצאותו של דוקטור בנווי, הדוקטור המסתורי אשר עומד מאחורי תעשיית הסמים האקזוטית המשגשגת באינטרזון.

במעונו המפואר נחשף קלוקי בצורתו האמיתית, נדל ענק ממדים ומאיים, לאחר שביל מעניק לו את רשותו לאנוס את קיקי בתמורה למידע אודות המכשפה פדלה, אשר לדבריו, הפכה לאחת ממכרותיו הקרובות ביותר של דוקטור בנווי. הוא שב לטום פרוסט בכדי להחליף את מכונת הכתיבה של מאגוואמפ עבור הקלארק נובה הישנה שלו, אשר נמסרת לידיו כחיפושית גוססת שעברה עינויים בשבי, הדוחקת בו לחפש אחר דוקטור בנווי במפעל הסמים של הנס ברובע המדינה.

המפעל אינו מכיל כל זכר לנדלי הענק מהם הפיק הנס את אבקת הסם השחורה, וכעת כלואים בו עשרות יצורי מאגוואמפ, שדרך מחושי ראשם מוצצים מכורי הסם את הזרע המאלחש. ביל נתקל בהנס, אשר הפך בעצמו למכור, וכן בג'ואן, המסייעת לפדלה במטלותיה השונות במקום. כאשר הוא מתעמת עם המכשפה קורעת הלה את עורה מעליה ומתגלה בתור לא אחר מאשר דוקטור בנווי.

הדוקטור חושף בפני ביל את הצלחתו של הסם החדש שפיתח, ”זרע של מאגוואמפ”, על פני אבקת הנדלים המיושנת, ומציע לשלוח אותו לאנקסיה, עיר בדיונית נוספת אליה הוא מתכנן להתרחב עם עסקיו. ביל מבקש שימסור לידיו את ג'ואן כתנאי להסכמתו ומסביר, ”אני לא מסוגל לכתוב בלעדיה”.

אנקסיה היא עיר סובייטית וקרה אליה מגיעים ביל וג'ואן ברכבם דמוי הטנק. במעבר הגבול הם נתקלים בשני הבלשים שעצרו את ביל, האוזר ואו'בריאן, השואלים אותו לפשר מעשיו במקום, ודורשים ממנו הוכחה להיותו סופר. הלה מציע לג'ואן לנסות את פעלול וילהלם טל שפיתחו ושולף את אקדחו, אך שוב מפספס את הכוס שהניחה על ראשה ויורה בה למוות. הסרט תם כאשר הוא משלים עם מותה הסופי בזמן שהבלשים מברכים אותו לכבוד הגעתו, ”ברוך הבא לאנקסיה!”.

פיטר ולר – ויליאם "ביל" לי – סופר ומדביר חרקים, התגלמותו הקולנועית של ויליאם ס. בורוז. הורג את אשתו בשוגג תחת השפעת סמים, ושוקע במשבר נפשי ארוך המוביל אותו לכתיבת ספרו החדש, ארוחת צהריים עירומה, ובסופו של דבר גם לסגירת מעגל ולהשלמה עם מעשיו. ג'ודי דייוויס – ג'ואן לי \ ג'ואן פרוסט – אשתו של ויליאם לי, התגלמותה הקולנועית של ג'ואן ולמר (אנ'), אשתו של ויליאם ס. בורוז. סופרת צעירה בעלת נטייה לצרוך סמים מעת לעת, נהרגת בידי לי במשחק וילהלם טל אשר משתבש באופן טרגי. מופיעה לאחר מותה בהזיותיו של לי בתור ג'ואן פרוסט. איאן הולם – טום פרוסט – סופר המתגורר באינטרזון, נשוי לג'ואן פרוסט. ידוע בתור הומוסקסואל בעל חיבה לנערים וגברים צעירים. רוי שיידר – דוקטור בנווי – שרלטן הטוען לתואר דוקטור ופרופסור המפעיל רשת ענקית לייצור והפצת סמים אקזוטיים באינטרזון, אפריקה. שלוחות העסק שלו מגיעות לרחבי העולם, ואף למקומות מרוחקים כגון ארצות הברית או העיר הבדיונית אנקסיה. מוניק מרקיור (אנ') – פדלה – מכשפה לסבית המשמשת כאם הבית של טום וג'ואן פרוסט. מנסה להשתלט על ג'ואן באמצעות כישופים משונים הכוללים החבאת שקיקים המכילים את ציפורניה ושערות גופה ברחבי הבית. לקראת סוף הסרט מתגלה כתחפושת של דוקטור בנווי, המשתמש בה כאמצעי הסוואה בכדי להסתובב באינטרזון מבלי למשוך תשומת לב רבה.

רוברט א. סילברמן (אנ') – הנס – מהגר גרמני המנהל מפעל לסמים אקזוטיים ברובע המדינה שבאינטרזון. ג'וליאן סנדס – איבס קלוקי – מהגר שווייצרי המתגורר באינטרזון, הומוסקסואל המנסה לפתות למיטתו את הסופרים המקומיים וביניהם ויליאם לי. ניקולס קמפבל (אנ') – האנק – חברו הטוב של ויליאם לי, התגלמותו הקולנועית של ג'ק קרואק. מיכאל זלניקר (אנ') – מרטין – חברו הטוב של ויליאם לי, התגלמותו הקולנועית של אלן גינסברג. ג'וזף סקורסאני – קיקי – הומוסקסואל צעיר הידוע בקרב חוגי הסופרים של אינטרזון. יובל דניאל – חפיד – עוזרו האישי של טום פרוסט. פיטר בורטסקי – אדוארד – אחד מעמיתיו של ויליאם לי בחברת ההדברה בה עבד בארצות הברית. קולו משמש גם עבור חיפושיות הזבל המופיעות בדמות מכונות הכתיבה, וכן עבור קולו של היצור מאגוואמפ. ג'ון פריזן – האוזר – אחד הבלשים העוצרים את ויליאם לי. שון מק'קאן (אנ') – או'בריאן – אחד הבלשים העוצרים את ויליאם לי.

חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק (1991)[1] זוכה פרס התסריט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג זוכה פרס השחקנית הטובה ביותר – ג'ודי דייוויס (בנוסף להשתתפותה בסרט ברטון פינק) איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס (1991)[1] מועמד עבור פרס הפסקול הטוב ביותר – הווארד שור (בנוסף לפסקול שהלחין עבור הסרט שתיקת הכבשים) פסטיבל הסרטים של איי פארו (1991)[1] מועמד עבור פרס הסרט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג איגוד מבקרי הקולנוע של בוסטון (אנ') (1991)[1] זוכה פרס התסריט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג איגוד המבקרים האמריקני (1992)[1] זוכה פרס הבימוי הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג זוכה פרס התסריט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג מועמד עבור פרס הסרט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג מועמד עבור פרס השחקנית הטובה ביותר – ג'ודי דייוויס מועמד עבור פרס הסינמטוגרפיה הטובה ביותר – פיטר סושיצקי האקדמיה הקנדית לקולנוע וטלוויזיה (אנ') – פרס ג'יני (1992)[1] זוכה פרס הסרט הטוב ביותר – גבריאלה מרטינלי, ג'רמי תומאס זוכה פרס הופעת שחקנית המשנה הטובה ביותר – מוניק מרקיור זוכה פרס הישג הבימוי הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג זוכה פרס הישג הסינמטוגרפיה הטוב ביותר – פיטר סושיצקי זוכה פרס הישג הבימוי האממנותי וההפקתי הטוב ביותר – קרול ספיר זוכה פרס עבור עריכת הצלילים הטובה ביותר – ריצ'רד קדג'ר, ויין גריפין, דייוויד אוונס, ג'יין טטרסל, אנדי מלקולם, טוני קארי זוכה פרס הצליל הכללי הטוב ביותר – פיטר מקסוול, בריאן דיי, דייוויד אפלבי, דון וייט מועמד עבור פרס הופעת השחקן הראשי הטובה ביותר – פיטר ולר מועמד עבור פרס עיצוב התחפושות הטוב ביותר – דניס קרוננברג מועמד עבור פרס הסאונדטראק הטוב ביותר – הווארד שור

פנטספורטו (אנ') (1992)[1] מועמד עבור פרס הסרט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג טקס פרסי המסור של מגזין פנגוריה (אנ') (1992)[1] מועמד עבור פרס התסריט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג מועמד עבור פרס הפסקול הטוב ביותר – הווארד שור, אורנט קולמן מועמד עבור פרס האיפור הטוב ביותר – כריס ואלאס, ג'יימס אייזק פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין (1992)[1] מועמד עבור פרס דוב הזהב – דייוויד קרוננברג איגוד מבקרי הקולנוע הטורקי (אנ') (1993)[1] מועמד עבור פרס הסרט הזר הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג (זכה במקום התשיעי) חוג מבקרי הקולנוע של לונדון (אנ') (1993)[1] זוכה פרס שחקנית השנה – ג'ודי דייוויס (בנוסף להשתתפותה בסרטים בעלים ונשים ושתיקת הכבשים) פרסי 20\20 (2012)[1] מועמד עבור פרס השחקנית הטובה ביותר – ג'ודי דייוויס מועמד עבור פרס שחקן המשנה הטוב ביותר – איאן הולם מועמד עבור פרס עיבוד התסריט הטוב ביותר – דייוויד קרוננברג מועמד עבור פרס הבימוי האמנותי הטוב ביותר – קרול ספיר

התסריט לסרט הוא אוטוביוגרפי ומבוסס בחלקו על חייו של הסופר ויליאם ס. בורוז, אשר נודע בציבור בשל התמכרותו ארוכת השנים לסמים. דמותו של ויליאם "ביל" לי, אפוא, מהווה את התגלמותו הקולנועית^[2]. בורוז אכן הרג את אשתו בשוגג באותו האופן בו המקרה מוצג בסרט, כלומר תחת השפעת סמים קשה ובמהלך משחק וילהלם טל שהסתיים באופן טרגי ובלתי צפוי, כאשר כיוון את אקדחו לכוס זכוכית שהניחה אשתו על ראשה במטרה לצלוף בה, אך במקום זאת ירה בה למוות^[3].

אלמנטים נוספים מחייו של הסופר הופיעו בסרט: בורוז אכן עבד כמדביר חרקים במשך תקופה מסוימת, ואף נסע לטנג'יר, מרוקו, הקבלה שתוארה בתור העיר הדמיונית השוכנת בסמוך לחופי אפריקה, אינטרזון. דמויותיהם של האנק ומרטין, חבריו של ויליאם לי, מייצגים את הסופרים ג'ק קרואק ואלן גינסברג, אשר היו מכריו של בורוז.

עם זאת, הסיפור אינו נגזר באופן מוחלט מחווייותיו של בורוז, אלא גם מהווה עיבוד מסוים לכמה מספריו: העיקרי מביניהם הוא זה שעל שמו נקרא, ארוחה עירומה (אנ'), אולם ניתן לזהות השפעות נוספות גם מהספרים קוויר (ספר) (אנ') וג'אנקי (אנ').

במאי הסרט, דייוויד קרוננברג, אמר כי החלטתו להוסיף לסרט קטעים אמיתיים מתוך חייו של בורוז הייתה הכרחית, ובמילותיו המדויקות נאלץ ”לזרוק את הספר החוצה”, מאחר שעיבוד מלא לספריו ובייחוד לארוחה עירומה (אנ') היה עשוי להיות כרוך בהוצאות כספיות רבות מדי, ובנוסף היה ”מוחרם בידי כל מדינה בעולם”^[4].

צילומי הסרט תוכננו להתקיים במרוקו מפני שהחלק השני והארוך ביותר בסרט מתרחש למעשה בעיר אפריקאית-דמיונית בשם אינטרזון, והוא למעשה עיבוד לחווייותיו האמיתיות של ויליאם ס. בורוז בטנג'יר. אולם בשל המתח שנוצר במדינות הערביות והמוסלמיות באזור בעקבות מלחמת המפרץ אשר פרצה ב-2 באוגוסט 1990 ונמשכה עד ל-28 בפברואר 1991, הוחלט לערוך את כל הצילומים באולפני קולנוע בטורונטו, קנדה^[5].

הפסקול הולחן ברובו בידי הווארד שור, למעט מספר רצועות אשר מנגנות מוזיקת ג'אז מאת אורנט קולמן^[6]. השימוש בלחן "זריחת חצות" של קולמן, אשר הוקלט עבור אלבומו רוקד בתוך הראש שלך (אנ'), ככל הנראה טומן בחובו משמעות נסתרת כלשהי, מאחר שהסופר ויליאם ס. בורוז נכח במהלך הקלטתו ב-1973. בנוסף, כמה קטעים בסרט מכילים מנגינות מאת ההרכב רבי האמנים של ג'אג'וקה בראשותו של באשיר עטר (אנ').

הסרט שוחרר לראשונה ב-27 בדצמבר 1991, במסגרת הפצת סרטים מוגבלת של חמישה בתי קולנוע, וגרס כ-64,491 דולרים בשבוע הראשון ליציאתו. לאורך החודשים הבאים גרס כ-2,641,357 דולרים ברחבי אמריקה הצפונית^[7].

חוקר הספרות טימותי ש. מרפי טען כי הסרט הוא עיבוד מבולגן המשקף את נבכי נפשו של קרוננברג יותר מאשר את הספר עצמו. לדבריו, האלגוריות החתרניות והפוליטיות שהציג בורוז בכתביו עבור הומוסקסואליות ושימוש בסמים מופיעות בסרט רק למטרות אסתטיות בלבד. כמו כן טען כי ההיבטים הפוליטיים והחברתיים שבאו לידי ביטוי דרך הטכניקות הספרותיות של בורוז הפכו בסרט להזיות של אדם הסובל מהתמכרות לסמים או בקיצור נרקומן, וכי כאשר בחר קרוננברג להשתמש בחייו של בורוז עצמו בתור סיפור מסגרת למעשה הפך את יצירתו הסאטירית והביקורתית של הסופר לכדי מעין רומן חניכה^[8].

אתר האינטרנט רוטן טומאטוס העניק לסרט ציון חיובי של 70% מתוך סיכום של 37 ביקורות, עם ניקוד ממוצע של 7. הקונצנזוס הכללי שהביע צוות המבקרים של האתר כתב על הסרט כי הוא, ”משונה, מטריף, ומעת לעת אינו בר הבנה, ועל אף כל זאת עדיין נותר חווייה סוחפת”^[9]. אתר מטקריטיק העניק לסרט ציון ממוצע של 67 מתוך 100 נקודות על בסיס 16 ביקורות, כאשר ציון המשתמשים עומד על 6.5 מתוך 10^[10].

רוג'ר איברט מהשיקגו סאן-טיימס העניק לסרט ציון של שניים וחצי כוכבים מתוך חמישה וכתב כי, ”למרות שבעת הצפייה הערצתי את הסרט במעין דרך מופשטת, הרגשתי תחושה של גועל ברמת המעיים. יש כאן כל כך הרבה יובש, מוות וייאוש, כל זאת בתוך חיים אשר מתרוקנים משמחה”^[11].

ג'נט מסלין (אנ') מהניו יורק טיימס כתבה כי ”הסרט מעניין ברובו ואפילו מבדר בצורה אפלה, לכל הפחות עבור צופים בעלי עצבים מפלדה, היכרות עם מר. בורוז, ומוכנות להיפגש עם מר. קרוננברג במחצית הדרך”, וכמו כן שיבחה את הופעתו של פיטר ולר, ”מר. ולר הכחוש וחסר ההבעה נראה מתאים בדיוק ומביא עמו חוסר אכפתיות מושלמת לדיאלוגים שלו”^[12].

דסון האו מהוושינגטון פוסט הצביע על כך שלמרות שהסרט מכיל סצנות יוצאות מגדר הרגיל מבחינת מוזרותן, עדיין ישנו ”דבר-מה אילם” בתוכו. כמו כן תיאר את חוויית הצפייה כסוריאליסטית בצורה קפדנית. לסיכום, כתב כי הסרט הוא ”הספד קנדי” לספרו של בורוז וכי ישנו ”חוסר משמעות” במרכזו^[13].

ריצ'רד קורליס (אנ') מטיים כתב ביקורת מעורבת אודות הסרט, ותיאר אותו בתור, ”צבעוני מדי, חמוד בצורה דוחה, עם האפקטים המיוחדים המזדחלים שלו, על אף שהוא מבוית בהשוואה למקור שלו”^[14].

דייוויד אנסן (אנ') מניוזוויק כתב ביקורת אמביוולנטית במקצת אודות הסרט, וטען כי הוא עשוי לשעמם או להגעיל את הצופים מאחר שלא כל הסצנות המופיעות בו מרתקות את העין באופן שווה. לדבריו, הסרט הוא ”חלום בלהות המסופר בצורה קרירה ומחושבת, אפילו לא רציונלית, ומכוונת”. כמו כן טען כי על קהל הצופים ”להחזיק בטעם עבור האסתטיקה של הגועל”^[15].

• המוזיקאי טים סימנון הידוע בשם הבמה בומב הבס (אנ') פרסם סינגל שנקרא אבק של אבקת חרקים (אנ') הנפתח בציטוט, ”אני חושב שהגיע הזמן לדון על פילוסופיית השימוש בסמים שלך, וכיצד הדבר מתקשר למאמצים אמנותיים”, ונסגר בציטוט, ”אני חושב שהגיע הזמן לחלוק עמכם את המנה האחרונה של הבשר השחור שברשותי: בשרו של הנדל המימי הברזילאי הענק”. בנוסף לשני הציטוטים הללו, אשר נלקחו באופן ישיר מהסרט, מכיל השיר גם רמיזות נוספות אליו אשר נטוו בזהירות בין שורותיו^[16].
• בפרק העשרים של העונה השביעית של סדרת הטלוויזיה משפחת סימפסון, בארט יוצא לדרך (אנ'), משתמשים בארט, נלסון ומילהאוס ברישיון הנהיגה המזויף של בארט בכדי להיכנס לבית קולנוע ולצפות בסרט המיועד למבוגרים בלבד. הסרט בו הם בוחרים, המדורג בסיווג צפייה R, הוא ארוחה עירומה. כאשר הם יוצאים מהמקום מסתכל נלסון אחורה ואומר, ”אני מסוגל לחשוב על שני דברים לפחות שאינם תקינים עם הכותרת הזאת”^[17].

עברית	English
ש. מרפי, טימותי; להחכים את הסימנים: ויליאם בורוז אמודרני; הוצאת האוניברסיטה של קליפורניה, 1998 (מסת"ב 978-0520209510)	S. Murphy, Timothy; Wising Up The Marks: The Amodern William Burroughs; University Of California Press, 1998 (ISBN: 978-0520209510)

• "ארוחה עירומה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "ארוחה עירומה", באתר נטפליקס
• "ארוחה עירומה", באתר AllMovie (באנגלית)
• "ארוחה עירומה", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "ארוחה עירומה", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• "ארוחה עירומה", באתר Metacritic (באנגלית)
• "ארוחה עירומה", באתר אידיבי
• "ארוחה עירומה", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)