לדלג לתוכן

אישטוואן אנהלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אישטוואן אנהלט
Anhalt István
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 12 באפריל 1919
בודפשט, הרפובליקה הסובייטית ההונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בפברואר 2012 (בגיל 92)
קינגסטון, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות קנדה, הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האקדמיה למוזיקה פרנץ ליסט בבודפשט, הקונסרבטואר של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת הונגרית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין במסדר קנדה
  • עמית החברה המלכותית של קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אישטוואן אנהלט (בהונגרית: Anhalt István, באנגלית: István Anhalt; בודפשט, 12 באפריל 1919 – קינגסטון, אונטריו, קנדה, 24 בפברואר 2012)[1] היה מלחין קנדי ממוצא יהודי-הונגרי. אנהלט שימש כפרופסור למוזיקה באוניברסיטת מקגיל והקים את אולפן המוזיקה האלקטרונית של אוניברסיטת מקגיל.[2]

הוא כיהן גם כראש תחום המוזיקה באוניברסיטת קווינס, קינגסטון. יצירותיו זיכו אותו במוניטין של אחד מהאבות המייסדים של המוזיקה האלקטרואקוסטית בקנדה.[3] בין תלמידיו ניתן למנות את קווין אוסטין, שחקן נבחרת טרינידד וטובגו בכדורגל, ג'ון פודי (אנ') מלחין יליד הונגריה, קליפורד פורד (אנ') מלחין ועורך מוזיקלי, יו הארטוול, ג'ון הוקינס (אנ') מלחין ומנצח קנדי, ועוד רבים ידועים מאוד בקנדה.

בשנת 2003 מונה אנהלט לקצין במסדר קנדה.[3] בשנת 2007, מונה לחבר בחברה המלכותית של קנדה (אנ'). מבחר מהתכתבויותיו עם המלחין האמריקאי ג'ורג' רוכברג פורסמו ב-2007.[4]

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישטוואן אנהלט נולד בבודפשט במשפחה יהודית[5] כבנם של ארנולד אנהלט וקטלין אנהלט (לבית הרצפלד).[6] כשהיה עדיין תינוק, הוריו נפרדו. הוא התגורר עם אמו עד גיל שתים עשרה, ולמד בבית ספר יסודי מ-1925 עד 1929. על אף שהיה לאמו עניין מסוים במוזיקה קלאסית ובאופרה היא לא הייתה מוזיקלית במיוחד ולא היה לה פסנתר. אנהלט החל ללמוד פסנתר בגיל שש אצל מורה שגר בשכונתו ואחר כך עד גיל שתים עשרה מחבר משפחה.[7] מגיל עשר למד בבית הספר התיכון דניאל ברז'ני, נכשל בכמה מקצועות תחילה, אך לאחר מכן הצטיין וסיים את לימודיו ב-1937 עם תעודת בגרות.[8] הוא גם השתתף בהופעות מוזיקליות על במה פתוחה באי מרגיט.[7]

בגיל שתים עשרה עבר אנהלט לגור עם אביו, שהתחתן בשנית ב-1931. בעידוד אהבתו של אביו למוזיקה, פיתח אנהלט אוזן טובה להרמוניה, ולימד את עצמו לנגן בכינור.[7] אנהלט למד לדבר ארבע שפות, הונגרית, גרמנית, צרפתית ואנגלית.[9]

בעיותיו הכלכליות של אביו, לידתה של אחותו למחצה ב-1935 והמתח בינו לבין אמו החורגת הביאו את אנהלט לעבור שוב כעבור כמה שנים להתגורר אצל סבו וסבתו מצד אמו.[8] בערך באותה תקופה, אנהלט שמע את לאסלו דיופאר, בן גילו מבית ספר שכן, שניגן יצירה לפסנתר שהלחין בעצמו. אנהלט זיהה את השפעתו של באך על היצירה, ובהתפעלות מהישגי ההלחנה של דיופאר, החליט ללמוד איך לכתוב מוזיקה ולהלחין יצירות משלו.[10] אנהלט ודיופאר הפכו לחברים טובים, וזמן קצר לאחר מכן, אנהאלט החל לקבל שיעורי הרמוניה פרטיים עם גזה פאלק. דיופאר למד כבר באותה עת באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט, שם אנהלט ביקר בשיעוריו של זולטאן קודאי מ-1936 עד 1937 בטרם עבר את מבחן הכניסה והצטרף לחברו באקדמיה.[10]

אנהלט למד פסנתר אצל קודאי באקדמיה למוזיקה על שם פרנץ ליסט. הוא סיים את לימודיו עם ציונים יוצאי דופן ב-1941 והמשיך את לימודיו במשך השנה וחצי הבאות על ידי השתתפות בשיעורי בלשנות טורקית ופולקלור באוניברסיטת פזאמאני פטר (כיום שמו אוניברסיטת אטווש לוראנד) והשתתף בסמינר של יאנוש פֶרֶנְצִ'יק לניצוח.[11] כיהודי, אנהלט גויס לאחר מכן לשירות העבודה (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי.[12]

1942: מלחמת העולם השנייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942, ובמשך כל מלחמת העולם השנייה, אנהלט וחברו הטוב ביותר באקדמיה נלקחו שניהם לשרות העבודה. חברו של אנהלט נרצח על ידי חייל הונגרי, שומר ביחידה.[13] אנהלט ברח מהמחנה, התחפש, והתחבא עד גמר המלחמה. לאחר מכן עשה את דרכו לפריז, שם הייתה לו גישה למורים למוזיקה מעולים.[14] בסוף שנות ה-40 למד אצל לואי פורסטייר (אנ'), נדיה בולאנג'ה וסולימה סטרווינסקי (אנ') לפני שהיגר לקנדה ב-1949.[15]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגירה לקנדה ותפקיד אקדמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנהאלט היגר לקנדה בשנת 1949, כמקבל מלגת ליידי דייוויס.[16] הוא התיישב במונטריאול, ועד מהרה פגש את ביאטה פרנקנברג, ביוכימאית.[14] הם התחתנו ב-1952 ונולדו להם שתי בנות, קרול גריבס והלן ג'ניפר מרצ'לו, ושני נכדים.[17]

במשך עשרים ושתיים שנה לימד אנהלט אנליזה וקומפוזיציה באוניברסיטת מקגיל בפקולטה למוזיקה.[17] הוא הקים את המחלקות לתיאוריה וקומפוזיציה,[16] הקים את התוכנית להלחנה מוזיקלית עבור המוסד, היה יושב ראש המחלקה לתיאוריה, ופיתח וניהל את אולפן המוזיקה האלקטרונית של אוניברסיטת מקגיל (EMS).[14] הוא הלחין ללא הרף גם באותה תקופה.[16] אנהלט פגש את ג'ורג' רוכברג בכנס בינלאומי של מלחינים בפסטיבל סטרטפורד באונטריו בקיץ 1960 והשניים התיידדו. רוכברג נולד בניו ג'רזי ושניהם הגיעו מרקע יהודי.[18]

1971–1984, מעבר לקינגסטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח העבודה המעורב של אנהלט של ניהול, הלחנה והוראה היה זה שנשא אותו לקינגסטון, אונטריו ב-1971, כאשר הפך לראש המחלקה למוזיקה של אוניברסיטת קווינס.[14] הוא נשאר בתפקיד זה עד 1981, אך המשיך ללמד באוניברסיטה עד 1984 כשפרש.[16] במהלך שנותיו באוניברסיטת קווינס המשיך אנהלט לכתוב, להלחין וללמד. חיבורו "לה טוראנג'ל" הועלה לראשונה ביולי 1975, וזמן קצר לאחר מכן החל לעבוד על יצירה נוספת, שהיא האופרה השנייה שלו, "Winthrop" . כל אותו זמן, עבד גם על המונוגרפיה שלו "קולות אלטרנטיביים".[19] הוא הפך למנטור עבור מספר רב מתלמידיו, שרבים מהם שמרו עמו על קשר עד שנות חייו האחרונות.[17]

פרישה ומוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו המשיך אנהלט להלחין ולכתוב מאמרים מלומדים ואחרים. הוא מת בגיל 92, ב-24 בפברואר 2012, בקינגסטון, בבית החולים סנט מרי של לייק.[17]

תקופותיו במוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנהלט הוא אחד המלחינים הרציניים ביותר של מוזיקה אלקטרונית.[13] המוזיקה שלו עברה שינויים במהלך השנים, וניתן לחלקה לארבע תקופות.[20] לאנהלט היה ליברטיסט ליצירותיו הדרמטיות, החל ב-1969 עם Foci, וכלה ב-1999 עם Millennial Mall.[21]

1919–1958

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלחנה המוקדמת של אנהלט התמקדה במגוון יצירות למקהלה, לסולו, הרכבים וסולנים אינסטרומנטליים. תקופה זו הסתיימה עם סיום יצירתו סימפוניה מס' 1, שזיכתה את אנהלט במוניטין לאומי ובינלאומי כאחד.[20]

1959–1961

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקצרה הבאה בקריירה המוזיקלית של אנהלט הוקדשה כולה למוזיקה אלקטרונית, בה הפיק ארבע יצירות, ולמד ממקור ראשון את הפיתוחים והמדיה החדשים ביותר במהלך אותה תקופה, על מנת לבסס מושגים עדכניים ורעננים ליצירתו המקורית.[20]

1962–1971

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1962 עד 1971 אנהלט עיבד מחדש, איחד והרחיב את חוויותיו משתי התקופות הקודמות. הוא שילב צלילים אלקטרוניים עם צלילי הפזמון או התזמורת בסימפוניית המודולים שלו, Foci, ו-Cento. אנהלט גם אימץ תחביר גמיש יותר, כמו גם אוצר מילים מוזיקלי גדול יותר, כדי ליצור צלילים ווקאליים ואינסטרומנטליים חדשים.[20] הוא החל להשתמש ביצירותיו בגוונים, בתזמון ובצפיפות מוזיקלית בדרכים חדשות.[22]

1971–2012

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לה טוראנג'ל היא הראשונה מבין שלוש עבודות בקנה מידה גדול שנוצר על ידי אנהלט לאחר 1971.[23] מדובר ביצירה בת שעה שהועלתה לראשונה ב-1975, בהופעה ששודרה על ידי רדיו CBC. "טבלה מוזיקלית" זו הולחנה עבור תזמורת של 16 נגנים, חמישה זמרים-מספרים, וקלטות מוקלטות מראש לחמישה מפעילים. הנושא שלו היה המרדף אחר אלוהים ומשמעות,[23] והוא מבוסס על חייה של אחת הנשים הצרפתיות המוקדמות ביותר שהתיישבו בקנדה, "מארי דה ל'אינקרנסיון" (תגלמות) (Marie de l’Incarnation).[24]

Winthrop הוא יצירה מקבילה ל-La Tourangelle, אך התמקד בקנדה האנגלית.[14] הסיפור מבוסס על ג'ון ווינתרופ, אנגלי בן המאה ה-17 שהיה המייסד והמושל של בוסטון, מסצ'וסטס.[23] היצירה הושלמה במרץ 1983, והצריך מקהלה מעורבת, שישה זמרים סולנים, אנסמבל אינסטרומנטלי של לא פחות מ-30 נגנים ומקהלת בנים.[23] אנהלט תיאר את "התחרות המוזיקלית" הזו כחקירה אל ההיבטים הרוחניים והאישיים של אדם, המתאר כיצד אלה מספקים משמעות ומשמעות למעשיו.[23]

יצירותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבמה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לה טוראנג'ל - La Tourangelle. 1975
  • Winthrop. 1986
  • עקבות (תיקון) - Traces (Tikkun), אופרה. 1996
  • קניון המילניום - Millennial Mall (הליכת ליידי דיוטימה), אופרה. 1999

לתזמורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אינטרלודיום, תזמורת קטנה. 1950
  • מוזיקת הלוויה, תזמורת קטנה. 1951 (מונטריאול 1954)
  • תזמורת סימפונית. 1958 (מונטריאול 1959), BMIC 1963
  • סימפוניה של מודולים, תזמורת, קלטת. 1967
  • סימולקרום, תזמורת. 1987 (אוט 1987)
  • Sparkskrap, תזמורת. 1988 (טורונטו 1988)
  • Sonance•Resonance (Welche Töne?), תזמורת. 1989 (טורונטו 1989)
  • אש דמדומים (משתה של באוסיס ופילמון), תזמורת. 2001
  • אוהלי אברהם (מיראז'), תזמורת. הועלה לראשונה ב-2004

למוזיקה קאמרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Trio. 1953, RCI 229/RCA CCS-1023/5-ACM 22 (Brandon University Trio)
  • Sonata, violin and piano. 1954, RCI 220/RCA CCS-1014/5-ACM 22 (Bress violin)
  • Foci, soprano, chamber ensemble, tape. 1969, Ber 1972. RCI 357/5-ACM 22 (Mailing)
  • Doors ... Shadows (Glenn Gould In Memory), string quartet. 1992

לפסנתר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Arc en ciel, ballet, two pianos. 1951 (Montreal 1952)
  • Sonata. 1951
  • Fantasia. 1954. Ber 1972. Col 32-11-0046 (Gould piano)

למקהלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • The Bell Man (Herrick), choir, 2 bells, organ. 1954 (rev 1980)
  • Three Songs of Love, (de la Mare, anonymous), SSA. 1951
  • Three Songs of Death (Davenant, Herrick), SATB. 1954
  • Cento 'Cantata Urbana' (Grier), 12 speakers (SATB), tape. 1967. BMIC 1968. RCI 357/5-ACM 22 (Tudor Singers of Montreal)

לשירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Six Songs from Na Conxy Pan (Sándor Weöres), baritone, piano. 1941-7 (English version 1984)
  • Psalm XIX 'A Benediction' (A.M. Klein), baritone, piano. 1951
  • Journey of the Magi (Eliot), baritone, piano. 1952
  • Comments (Montreal Star clippings), alto, piano trio. 1954
  • Chansons d'aurore (Verdet), soprano, flute, piano. 1955
  • A Wedding Carol (Anhalt), soprano, organ. 1985
  • A Little Wedding Music (Hopkins), soprano, organ. 1984, Ber 1985
  • Thisness, "a duo-drama" (Anhalt), mezzo, piano. 1986 (Vancouver 1986)
  • The Squirrel (E. Barnett), voice, piano. 2002

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "The making of Cento," Canada Music Book, 1, Spring-Summer 1970
  • "About Foci," Artscanada, vol 28, April–May 1971
  • "La musique électronique," "L'histoire de Cento," Musiques du Kébèk, ed. Raoul Duguay (Montreal 1971)
  • "Luciano Berio's Sequenza III," Canada Music Book, 7, Autumn-Winter 1973
  • "About one's place and voice," Identities: The Impact of Ethnicity on Canadian Society, ed. Wsevolod W. Isajiw (Toronto 1977)
  • "Winthrop: the work, the theme, the story," Canadian University Music Review, vol 4, 1983
  • Alternative Voices: Essays on Contemporary Vocal and Choral Composition (Toronto 1984)
  • "What tack to take? An autobiographical sketch (life in progress ...)," Queen's Quarterly, vol. 92, Spring 1985
  • "Pst ... pst ... are you listening? Hearing voices from yesterday," Queen's Quarterly, vol. 93, Spring 1986
  • "Music: context, text, counter-text," Contemporary Music Review, vol. 5, no. 1, 1989
  • "Text, context, music," Canadian University Music Review, vol. 9, no. 2, 1989
  • "Thisness: marks and remarks," Musical Canada
  • Oppenheimer (opera), 1990, play only not music
  • Record and book reviews in Canadian Music Journal (1957–61), including a review of Varèse recordings, Winter 1961

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Istvan Anhalt". Globe and Mail. 25 בפברואר 2012. אורכב מ-המקור ב-20 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Composer Istvan Anhalt dies at 92". CBC News, Feb 27, 2012
  3. ^ 1 2 Governor General of Canada. Order of Canada: Istvan Anhalt, O.C., LL.D, Press Office, Governor General of Canada, 2009-04-30.
  4. ^ István Anhalt and George Rochberg, Eagle Minds: Selected Correspondence of Istvan Anhalt and George Rochberg, 1961–2005, edited by Alan M. Gillmor (Waterloo, Ontario: Wilfrid Laurier University Press, 2007). ISBN 978-1-55458-018-7.
  5. ^ Elliott; Smith, p.19
  6. ^ International Who's Who in Classical Music. Routledge. 8 במאי 2009. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 3 Elliott; Smith, p.37
  8. ^ 1 2 Elliott; Smith, p.35
  9. ^ Gillmor, p.40
  10. ^ 1 2 Elliott; Smith, p.38
  11. ^ Elliott; Smith, p.40
  12. ^ "Ob "ituary: Istvan ANHALT".
  13. ^ 1 2 Gesing, p.18
  14. ^ 1 2 3 4 5 Gesing, p.20
  15. ^ Elliott, Robin; Smith, Gordon Ernest (2001). Istvan Anhalt: pathways and memory. McGill University Press. ISBN 0-7735-2102-X.
  16. ^ 1 2 3 4 Elliott; Smith, p.17
  17. ^ 1 2 3 4 Gazette, C.11
  18. ^ Sallis, p.472
  19. ^ Gillmor, p.38
  20. ^ 1 2 3 4 Applebaum, p.3
  21. ^ Gillmor, p.33
  22. ^ Applebaum, p.3-4
  23. ^ 1 2 3 4 5 Applebaum, p.4
  24. ^ Gesing, p.20
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אישטוואן_אנהלט&oldid=38387744"