איטליה בימי הביניים

תקופת ימי הביניים באיטליה התחילה במאה ה-6 והסתיימה במאה ה-14.

שלהי העת העתיקה, המלחמות הגותיות והכיבושים הלומברדים

במאה ה-5 לספירה פלשו הוויזיגותים לאיטליה, ורומא נבזזה על ידי אלאריק הראשון בשנת 410. הקיסר האחרון של הקיסרות הרומית המערבית, רומולוס אוגוסטולוס, הודח בשנת 476 על ידי הגנרל הגרמאני אודואקר. הוא שלט באיטליה במשך 17 שנים, לכאורה תחת מרותו של קיסר האימפריה הביזנטית זנון, אך למעשה היה עצמאי לחלוטין. בתקופת שלטונו נלחם אודואקר נגד הוונדלים, ששלטו בסיציליה, ונגד שבטים גרמאניים אחרים שפלשו לחצי האי האיטלקי.

בשנת 489 החליט הקיסר זנון לגרש את האוסטרוגותים אשר התיישבו בדנובה, ושלח אותם לאיטליה. ב-25 בפברואר 493 ניצח תיאודוריך הגדול את אודואקר והפך למלך האוסטרוגותים. המיעוט הגותי, בעיקר מזרם האריאניות, הרכיב שלטון אריסטוקרטי של בעלי אדמות, אך השפעתו על המדינה נשאר מינימלי. האוכלוסייה הלטינית נותרה כפופה לחוק הרומאי, והמשיכה ליהנות מחופש הדת שנתן אודואקר. שלטונו של תיאודוריך נחשב לתקופת התאוששות לאיטליה. תשתיות תוקנו, גבולות הורחבו, והכלכלה טופלה בצורה טובה. התרבות הלטינית שגשגה בפעם האחרונה בזכות בואתיוס, שר שירותי הממשל בתקופת תיאודוריך. הממלכה האיטלקית חזרה להיות המעצמה הפוליטית החזקה ביותר בים התיכון. אך למרות ההצלחה של תיאודוריך יורשיו לא השתוו אליו.

בזיליקת סנט אפולינרה נואובו. הוקמה בידי תאודוריך הגדול כקפלת תפילה מלכותית ונבנתה מחדש בימי יוסטיניאנוס הראשון ככנסייה.

הקיסרות הרומית המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, פלשה לאיטליה במהלך המאה ה-6, והגנרלים בליסאריוס ונרסס תחת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, כבשו את הממלכה האוסטרוגותית לאחר 17 שנים של לחימה שהסתיימה בשנת 552 לספירה. הלחימה שנודעה כמלחמות הגותיות, הרסה את חיי העיירות ששרדו את פלישת הברברים. חיי העיירה לא נעלמו, אך העיירות בימי הביניים היו קטנות יותר ופרימיטיביות בהשוואה לתקופה הרומאית. מלחמות, רעב ומגפות השפיעו באופן דרמטי על הדמוגרפיה באיטליה.

הנסיגה של הצבא הביזנטי מאיטליה איפשרה לשבט גרמאני אחר, הלומברדים, לפלוש לאיטליה. ההתנגדות הביזנטית התרכזה בעיקר בא��ורי החוף, אך הלומברדים הצליחו להביסם וכבשו את רובו של חצי האי, והקימו ממלכה המחולקת לכמה דוכסויות שבירתה פאביה. דרום איטליה, למעט האזורים פוליה, קלבריה וסיציליה, נכבשו על ידי שתי דוכסויות חצי-עצמאיות, ספולטו ובנוונטו.

עלייתה של הכנסייה הקתולית (המאה ה-4 עד המאה ה-8)

לכנסיי�� ובייחוד לבישוף של רומא, (לאחר מכן קיבל את התואר אפיפיור) היה תפקיד חשוב בפוליטיקה של רומא מאז ימי קונסטנטינוס, שניסה להכניסה לממשל האימפריאלי.

במצב הפוליטי הלא יציב שלאחר נפילת האימפריה המערבית, הכנסייה הפכה למוסד היציב היחיד ולמקום הלימוד ורכישת הידע היחיד. אפילו הברברים נאלצו לסמוך על הכמרים כדי לנהל נכון את כיבושם. יתר על כן, מסדרי הנזירים הקתולים כמו הבנדיקטינס היו בעלי תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של התקופה, ובשימור התרבות הקלאסית.

לאחר פלישת הלומברדים, האפיפיורים (גרגוריוס הראשון, פטרוס, ומרקוס) היו כפופים לקיסרים של האימפריה המזרחית, אך לעיתים קרובות קיבלו מעט מאוד עזרה מקונסטנטינופול, ונאלצו למלא לבדם תפקידים כגון חילוק אוכל לנזקקים, והגנה על רומא מפני הפשיטות הלומברדיות. כתוצאה מכך האפיפיורים החלו לבנות לעצמם מדינה עצמאית בתוך איטליה.

התמוטטות הנציבות הביזנטית באיטליה

בסוף המאה ה-8 האפיפיורות שאפו לעצמאות, ומצאו דרך להשיג את מטרתם בעזרת חבירה לשושלת הקרולינגית של הפרנקים; הקרולינגים היו צריכים מישהו שיתן לגיטימציה לניסיון הפיכה נגד השושלת המרובינגית החלשה, והאפיפיורות הייתה זקוקה לכוח צבאי שיגן מפני הלומברדים.

באמצע המאה ה-8 הלומברדים כבשו את רוונה, וביטלו את הנציבות הבינזטית (האקסרכיה) בעיר. בכך בעצם הסתיימה נוכחות ביזנטית במרכז איטליה (אף על פי שמספר קטן של ערי חוף ואזורים מסוימים בדרום איטליה נשארו תחת שליטת הביזנטים עד המאה ה-11). האפיפיורות שעמדה בפני פלישה נוספת של הלומברדים, פנתה אל הפרנקים לעזרה. בשנת 756 צבא פרנקי הביס את הלומברדים ונתן לאפיפיורות סמכות על כל מרכז איטליה, ובכך יצר למעשה את מדינת האפיפיור. למרות זאת, שאר איטליה נשארה תחת שלטון לומברדי או ביזנטי.

האימפריה הרומית הקדושה (המאה ה-9–10)

ערך מורחב – ממלכת איטליה (האימפריה הרומית הקדושה)

בשנת 774, לאחר בקשה של האפיפיורות, הפרנקים פלשו לאיטליה וסיפחו את שטחי הלומברדים. בתמורה קיבל המלך הפרנקי קרל הגדול את תמיכתה של האפיפיורות. ב-25 בדצמבר 800, הוכתר קרל הגדול על ידי האפיפיור לאו השלישי לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ועורר בכך ויכוח מר על שמה של רומא. ב-812 הביזנטים הסכימו להכיר בקיומן של שתי אימפריות רומאיות, בתמורה להבטחה שהשטחים הביזנטים באיטליה יישארו תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית.

תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות. לאחר מותו של קרל הגדול בשנת 814, האימפריה החדשה החלה להתפורר תחת שליטתם של יורשיו החלשים. האיזון שנוצר בתקופתו של קרל הגדול נהרס. בנוסף, עלייתם של כוחות זרים כמו הסרצנים והרפובליקות העצמאיות בדרום איטליה תרמו להחלשת כוחה של האימפריה. בשנת 806 קרל הגדול הודיע על חלוקת האימפריה: האזורים תחת שליטת הלומברדים-פרנקים, ביחד עם בוואריה ואלמניה, נמסרו לשליטת בנו השני, פפין, מלך איטליה.

לאחר שבנו של קרל הגדול לואי החסיד מת ב-840, חוזה ורדן משנת 843 חילק את האימפריה בין שלושת בניו של לואי החסיד, ולותאר הראשון, הפך לקיסר פרנקיה התיכונה ובה צפון איטליה שהפכה לממלכת איטליה. בשנת 855, על ערש דווי, חילק לותאר הראשון את ממלכתו בין בניו בשנית. הוא הוריש את ממלכת איטליה ואת רומא לבנו הבכור לודוויג. לאחר 887, ממלכת איטליה הידרדרה לתקופה של חוסר יציבות שלטוני, כששליטים רבים טענו במקביל לבעלות על התואר מלך איטליה.

איטליה המשיכה להתמודד מול צרות מבחוץ גם במחצית הראשונה של המאה ה-9. ב-827, שושלת האע'לבים המוסלמית כבשה את סיציליה; ב-846, ערבים מוסלמים פלשו לרומא, ובזזו את בזיליקת פטרוס הקדוש. בתגובה לפלישה, האפיפיור לאו הרביעי התחיל בבנייתה של חומה סביב קריית הוותיקן ב-847, אשר הושלמה לאחר שש שנים. בשלהי המאה ה-9, הביזנטים והפרנקים פתחו בהתקפה משולבת נגד הערבים בדרום איטליה, ובסופה של המערכה הביזנטים כבשו חלקים מדרום איטליה.

ב-951 שולבו כס המלכות של איטליה וגרמניה. השליט של הממלכה החדשה היה אוטו הראשון, שטען שהאיחוד החיה את האימפריה של קרל הגדול וקיבל את התואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-962. באותה תקופה התחזקה השליטה של השליטים החילוניים על הכנסיות בשטחם. יוקרת האפיפיור נחלשה באותה העת.

תום ימי הביניים (המאות ה-11–14)

המאה ה-11 סימנה את סיום התקופה החשוכה ביותר בימי הביניים. המסחר התגבר לאט לאט, במיוחד בים, שם הפכו הרפובליקות הימיות אמאלפי, ונציה, פיזה, גנואה, אנקונה וגאיטה (אנ') למעצמות ימיות גדולות (אנ'). האפיפיור החזיר לעצמו את סמכותו, ופתח במאבק ממושך עם האימפריה הרומית הקדושה, בנושאים כנסייתיים וחילוניים. למשל במאבק האינווסטיטורה. שלטון האפיפיורים במדינת האפיפיור הוגבל לדוכסות רומא (אזור לאציו של ימינו) ולשטחים שסביבה בלבד. השפעתו הציבורית הרבה של האפיפיור באותה תקופה באה לידי ביטוי בעידוד מסעות הצלב. הם היו סדרת מלחמות דת ומסעות צבאיים אשר החלו בניסיונות לכבוש את ירושלים מן המוסלמים ולהביאה תחת שלטון נוצרי, אך הפכו למלחמות טריטוריאליות גם על מקומות אחרים באירופה ובמזרח התיכון. כמו כן, הדרדרו יחסיו עם הכנסייה האורתודוקסית שמרכזה היה הקיסרות הביזנטית. ניסיונות לבטל את פילוג הכנסייה הנוצרית כשלו.

במקביל, כבשו הנורמנים את האזורים לומברדיים והביזנטיים בדרום איטליה, וסיימו את נוכחותם בת שש המאות. גם ערי המדינה העצמאיות באזור הוכנעו. באותה מאה סיימו הנורמנים גם את השלטון המוסלמי בסיציליה. השלטון הנורמני באזור שהיה פעם שטח ביזנטי הרגיז באופן טבעי את קונסטנטינופול, שבשנת 1155 ניסתה בפעם האחרונה תחת הקיסר מנואל קומננוס להחזיר את שליטתה בדרום איטליה. אולם הניסיון נכשל. שלא כמו הכיבוש הנורמני של אנגליה (1066), שהתרחש במהלך כמה שנים לאחר קרב מכריע אחד, כיבוש דרום איטליה היה תוצר של עשרות שנים וקרבות רבים, מעטים המכריעים. שטחים רבים נכבשו באופן עצמאי, ורק אחר כך אוחדו כולם למדינה אחת, ממלכת סיציליה. בהשוואה לכיבוש אנגליה, היא הייתה לא מתוכננת ולא מאורגנת, אך קבועה באותה מידה.

במאה ה-12 הערים האיטלקיות ששכנו באימפריה הרומית הקדושה פתחו במאמץ מוצלח לזכות באוטונומיה מהאימפריה (ראו הליגה הלומברדית); כך צפון איטליה הפכה למורכבת מערי מדינה כמעט עצמאיות או עצמאיות עד המאה ה-19. המרידות מומנו על ידי האימפריה הביזנטית, שקיוותה לגרש את העמים הגרמנים מאיטליה; חסות זו הייתה, כמו הפלישה לדרום, חלק ממאמץ ביזנטי מהמאה ה-12 להשיב את השפעתה בכל חצי האי מימי שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון. באותה תקופה, התפתחו פלגים פוליטיים שכונו גואלפים וגיבלינים. ככלל, הגואלפים תמכו בכוחו הפוליטי של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה על חשבונה של האימפריה הרומית הקדושה, בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה על חשבונם של האפיפיור ועצמאותם של ערי המדינה. לאחר ששושלת הוהנשטאופן באה לקיצה, קטנה עד מאוד התערבותם של הקיסרים הגרמנים בענייני איטליה.

לאחר פלישת הפרנקים, דוכסות בנוונטו הפכה לעצמאית כמעט ושרדה עד המאה ה-12 אף שהייתה מפוצלת לאחר 849. בשנת 1077, נכבשה על ידי הנורמנים במשך ארבע שנים לפני שנמסרה לאפיפיור. השלטון באי סיצליה, שהתפצל והתפזר בין שלושה אמירים, נפל לידי הכובש הנורמני (ויקינגי) רוג'רו הראשון ׁׁ(אחיו של רובר גיסקאר אשר כרת ברית עם האפיפיור), שהקים באזור את רוזנות סיציליה.

הנורמנים ייסדו את ממלכת סיציליה הנורמנית בשנת 1130. שטחה כלל את סיציליה ודרום איטליה, כולל בנוונטו. ממלכת סיציליה הייתה עצמאית למשך זמן מה, ולאחר מכן נשלטה על ידי שושלות שונות (כולל האימפריה הרומית הקדושה באמצעות אוניה פרסונלית). בזמן הכיבוש, התנצר חלק גדול מהאוכלוסייה המוסלמית, אך התרבות האסלאמית בכללותה המשיכה להתקיים בשטח הממלכה, והשפיעה על הארכיטקטורה והשפה של השלטון באי יחד עם התרבות הביזנטית ואחרות. אך ב-1240 החלו גירושים, כפיית הנצרות ופרעות באוכלוסייה המוסלמית והיהודית, דבר שהוביל להגירה ולהתנצרות למראית-עין של האוכלוסייה.

בעקבות אירועי הערבית הסיציליאנית, ההתקוממות העממית של הסיציליאנים, נוסדה ממלכת נאפולי בדרום חצי האי האפניני וממלכת סיציליה שכנה על האי סיציליה. האי עבר לשליטת כתר אראגון, איחוד שושלתי של ממלכות שונות. בשנת 1297, העניק האפיפיור בוניפקיוס השמיני את סרדיניה לחיימה השני, תמורת ויתורו על סיציליה לטובת אחיו פדריקו השלישי, מלך סיציליה. רק כעבור מאה שנים סרדיניה צ��רפה רשמית לכתר אראגון. לפני כן, השלטון בסרדניה נע בין ערי המדינה הימיות (ג'נובה ופיזה), פולשים חיצוניים ושליטים מקומיים.

במאה ה-14 איטליה הייתה מפוצלת בין ממלכות נאפולי וסיציליה בדרום איטליה לבין האימפריה הרומית הקדושה והרפובליקות הימיות בצפון כאשר בסוף המאה התחזקו שליטי מילאנו בצפון. גבולותיהן של ערי המדינה והנסיכויות הקטנות שורטטו ושורטטו מחדש על ידי קרבות, משא ומתן דיפלומטי ובריתות נישואין. במרכז איטליה הייתה מדינת האפיפיור. בעקבות סכסוך בין מלך צרפת פיליפ היפה לבין האפיפיור בוניפקיוס השמיני, מושב האפיפיור הועבר לאביניון שבצרפת. תקופה זאת כונתה מאוחר יותר גלות אביניון (1309- 1378). באותה העת התערערה שליטת האפיפיור בנחלותיו באיטליה. ניסיון האפיפיור לכפות את מרותו עליהן סוכל על ידי שליטי פירנצה.

בסוף המאה ה-14 החלה תקופה הרנסאנס. זאת הייתה תקופה חדשה שבוטאה בשנוי תרבותי עמוק. על פי רוב הדעות, הרנסאנס החל בעיר פירנצה. רפובליקת פירנצה הפכה לאחת החזקות והמשגשגות ביותר באירופה בשיא ימי הביניים אך בהמשך נפגעה ממגפת המוות השחור, בדומה למקומות רבים באיטליה ומחוץ לה. למרות זאת, איטליה במאה ה-15 הייתה אחד האזורים האורבנים ביותר באירופה.