אווה קילפי

אווה קילפי
Eeva Kilpi

לידה	18 בפברואר 1928 (בת 97) Hiitola, פינלנד
שם לידה	Eeva Karin Salo
מדינה	פינלנד
מקום לימודים	אוניברסיטת הלסינקי
שפות היצירה	פינית
בן או בת זוג	Mikko Kilpi (1949–1966)
פרסים והוקרה	פרס תודה לספר (2002) פרס רונברג (1990) פרס אלכסיס קיווי (2017) פרס פינלנד לספרות (1968, 1974, 1984) מדליית פרו פינלנדיה (1974) מפקד במסדר האריה של פינלנד (6 בדצמבר 2024)

אווה קרין קילפי (בפינית: Eeva Kilpi; נולדה ב-18 בפברואר 1928) היא משוררת וסופרת פינית.^[1]

קילפי נולדה בכפר בחבל קרליה שבפינלנד, שאת רובו סיפחה ברית המועצות בעקבות מלחמת העולם השנייה. קילפי למדה באוניברסיטת הלסינקי אנגלית, אסתטיקה וספרות כללית כמקצועות ראשיים ותולדות האמנות כמקצוע משנה. היא קיבלה את תואר המוסמך שלה בשנת 1953. בשנת 1949 נישאה לסופר מיקו קוסטאה קילפי; במהלך חייהם המשותפים נולדו להם שלושה בנים. בני הזוג התגרשו בשנת 1966.

משנת 1959 ואילך הייתה הכתיבה הספרותית תחום עיסוקה העיקרי, והיא פרסמה יותר משלושים יצירות, מתוכן חמישה ספרי שירה. "הפרפר חוצה את הכביש", אסופה של כל ספרי השירה שלה וכוללת גם את שיריה האחרונים, יצאה לאור בפינלנד לראשונה בשנת 2000, ומהדורה רביעית שלה התפרסמה בשנת 2006. בנוסף על שירתה כתבה קילפי את הרומנים "חופי הארץ הפורחת" (1960), "האישה בראי" (1962), "החיים הלוך וחזור" (1964), "תמרה" (1972), "מחול כלולות" (1973), "יומן האישה" (1978) ו"מפונה מהחיים" (1983) ואת קובצי הסיפורים "מנעול המכשפה" (1959), "לפונים" (1966), "קיץ ואישה בגיל העמידה" (1970), "סיפורי לילה טוב" (1971), "מה שאינו נאמר לעולם" (1979) ו"המוות והמאהב הצעיר" (1986). בנוסף, פרסמה ספרי זיכרונות רבים, תסכיתים וקובצי מסות.

אחדות מיצירותיה תורגמו לשפות הבאות: איטלקית, אנגלית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יוונית, יפנית, נורווגית, סלובנית, צ'כית, צרפתית, קרואטית ושוודית. "הפרפר חוצה את הכביש", ספרה הראשון שתורגם לעברית, ראה אור בתרגומו של רמי סערי בהוצאת כרמל בשנת 2007.

לדברי אווה קילפי עצמה, כתיבתה מתמקדת בשלושה עניינים עיקריים: בקָרֵלִיּוּת (הזיקה למחוז הולדתה), ביחסי אנוש ובטבע.

הזיקה למחוז הפיני קרליה והאהבה לתרבותו ולנופיו ממלאת בסיפורת שכתבה תפקיד חשוב. בעיקר בספריה "מנעול המכשפה", "החיים הלוך וחזור" ו"מפונה מהחיים" מתייחסת היוצרת להשלכות של אובדן קרליה על זהותם התרבותית והלאומית של הפינים ולחלומות על שיבה מחודשת של מחוז הכיסופים האבוד אל חיק פינלנד. שלושה מספרי הזיכרונות שלה – "תקופת מלחמת החורף" (1989), "שלום הביניים, תקופת הגעגועים" (1990) ו"תקופת מלחמת ההתשה" (1993) - נעים למעשה על הגבול שבין רומן לאוטוביוגרפיה, ולטרילוגיה שהם יוצרים מתלווה כנספח מאוחר היצירה רחבת-היריעה "תקופה ללא גבולות" (2001), בה קילפי מספרת על ילדותה המוקדמת בקרליה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אף כי בקובצי השירה שלה אין לקָרֵלִיּוּת ייצוג נרחב כבפרוזה, באחדים משיריהם ניכרת עוינותה הברורה של המשוררת כלפי המדיניות הזהירה עד כדי התרפסות בה פינלנד נקטה במחצית השנייה של המאה העשרים ביחסה לברית המועצות ולרוסיה.

עיסוקה המעמיק של קילפי ביחסי אנוש ובטיבם נחלק לכמה וכמה תחומי עניין: בדידות, יחסי גברים-נשים, הורוּת, קשרי החיים עם המתים ועוד. המשוררת מרבה לספר על עולמה האישי ולחשוף אותו אך ניתן ללמוד משיריה כיצד ולאן אפשר לנתב קשרים. הבדידות נוכחת בהקשרים מרובים בשיריה, והיא נתפשת לרוב כתחושה קיומית תמידית ולא רק כתוצאה של נתק מהזולת. על אף העצב והצער הכרוכים בעריריות, רוב שירי הבדידות של קילפי אינם נוגים. בדידותה במיוחד מן הנון-קונפורמיסטיות שלה ומחוסר-נכונותה לפשרות משפילות במישור הרגשי. בתחושת הלְּבַד מתגלה הטבע בתור שותף נוח ונאמן המפיג במידה מרובה את עצב העריריות.

השילוב בין דרכה לראות בעצמה אדם חושב לבין נטיית לבה לבחון את נשיותה בראש ובראשונה בהתאם לראייה זו כונה לפרקים תפישה פמיניסטית או הומניסטית. ביצירתה, "נֶפֶש של רס"ר" היא נפש מחוספסת שצמחה בעקבות חוויות קשות שהיא חוותה עם סביבתה, בעיקר עם הגברים בחייה, ולאור התמודדותה הממושכת עם בדידותה. זוהי הנפש הבוקעת מגברים ומנשים כאחד בבדידותם וגורמת להם לא פעם להתעמר בסובבים אותם. עבורה, אנושיות בסיסית היא דבר שאסור לאדם לוותר עליו אף פעם, לא בשל בדידותו, וגם לא אם חי בסביבת אנשים הממררים את חייו.

היא אינה מוותרת על חסד האהבה, גם לא אגב מודעות למוגבלויותיו של האוהב. היוצרת רואה באהבה סם חיים ראשון במעלה ושיקוי המפרה עוד ועוד את היצירתיות. למרות ריבוי המאהבים שהמשוררת מזכירה – באחד השירים הם נמנים בדיוק: שלושים ושישה –, כל אדם הנכנס לגוף וללב הוא ממילא אדם שניתנה לו ההזדמנות הברוכה להטביע את חותמו הייחודי על הסיפור הפרטי של הזולת. למרות נחיצות המגע והקשר היא אינה חדלה לבחון במבט מפוכח ושקול את הצרכים השונים בתכלית שיש לאנשים, גברים ונשים, בהתקרבם אלה לאלה. הארוטיקה מופיעה בשירת קִילְפִּי בתור חיית אהבה יפה, המעניקה כוח לבעליה והעומדת בבסיס קיומה של המשוררת, אשר רואה את עצמה כמי ש"נולדת מן הברית הזאת כמו חיית יער,/ חופשית אך בסכנת היכחדות."

המשוררת גם מנדבת לקוראיה מידע אמין ביחס לדרכי התמודדותה עם הזִקנה. תובנה המסייעת ליוצרת להתמודד בכבוד עם חייה ועם קִצם הוא ההשלמה עם דרכו של העולם, בשום פנים ואופן לא עם עוולותיו שהבריות הן האחראיות להן – אדישות, רדיפת בצע, זילות חיי אדם, רעב, מלחמה והרס – אבל כן עם המוות שאין מנוס ממנו, ושאפשר לראות בו הזדמנות להתחברות מחודשת עם חברים יקרים שכבר הלכו לעולמם ועם הטבע האהוב.

קילפי מרבה לכתוב גם על יחסי הורים-ילדים, על יחסי סבים-נכדים ועל קשרי חברוּת. כתיבתה אנושית וחמה, אם כי יש בה יותר משמץ של אירוניה, אולם אף-על-פי שהאירוניה היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר בכתיבה זו, הרי בניגוד לאחדים מעמיתיה הפינים, קילפי איננה נוטה לגלוש לציניות גם כאשר אמירותיה מצטיינות במציאותיות מפוכחת עד כאב.

המשוררת מרבה להתייס בשירתה לטבע, שהוא אחד הנושאים-המושאים הראשיים של אהבתה. המודעות הסביבתית שלה המושתתת על החיים בטבע ובקרבתו בפינלנד.

שירי הטבע של אווה קילפי אינם שירים ליריים. הם אינם מייפים את הטבע, אם כי מדי פעם בפעם אפשר למצוא בהם האנשה של צמחים ושל חיות.^[2] ההתייחסות לגדול, לחשוב ולמהותי אינה מתפרשת בשום דרך כמתן זכות לזלזל או להקל ראש בקטן, בפשוט ובנחות. היוצרת מאמינה כי בין כל החיים אמור להתקיים שוויון זכויות בסיסי, למרות ריבוי מינֵי השונִי אשר עומדים ביסודם.

לתפיסתה, הטבע הוא חלק בלתי-נפרד מעולם האדם ומחייו. דיבור המשוררת מפי החיות אינו נובע מהאנשה תמימה וילדותית שלהן, אלא מהכרות מעמיקה דווקא עם בני-האדם. היא לעיתים מזדהה יותר עם עולם החי ואף עם עולם הצומח: "אינני אדם./ מעולם לא הייתי ואינני רוצה להיות./ אני שיר מעל לעשב שלא כוסח,/ בְּצמרות אשוחים שלא נגדעו." ביסודו של הרצון להשתנות ולהזדהות עם הצומח קיים אצל קילפי הצורך לרשת את ידע החיות והצמחים ולמחזר את הידע הקיים לטובת הדורות הבאים. היא מאמינה כי התבוננות והקשבה עוזרות לאדם להבין טוב יותר את סביבתו וגם את עצמו: "לעיתים רחוקות כל כך אנחנו מסתכלים לַחיוֹת בָּעיניים./ העולם בעיניהן רחב יותר מִכל הסברינו."

מתוך מעורבות פוליטית וחברתית עמוקה כותבת המשוררת מי הם בעיניה אלוהי העולם בימינו ומה דעתה עליהם: "המסחר, התַּחרוּת, הצריכה, הנשק,/ הרפואה, הטכניקה, תעשיַּית החיוֹת./ רַבּים האֵלים/ וכולם שפלים." קילפי כמהה לִזכּות באופי שהיה אמור להיות לה מהיותה אדם: "תן לי את אנושיוּתי,/ תן לי היום/ את המוּסָר ואת האתיקה/ כדי שאוכל להסתכל לַחיוֹת בעיניים."

• 1968 - פרס המדינה הפינית
• 1974 - פרס המדינה הפינית
• 1984 - פרס המדינה הפינית
• 1990 - פרס רוּנֵבֵּרִי
• 1999 - פרס קרן קוֹרְדֵלִין
• 2001 - פרס קרליה.

• הפרפר חוצה את הכביש, שירים, בהוצאת כרמל, בסיוע מרכז המידע לספרות פינלנד (FILI), הלסינקי. תרגום מפינית, מבוא והערות: רמי סערי, 2007. עיצוב עטיפה: יעל בר-דיין, הציור שעל העטיפה: אַקְסֵלִי גָלֶן-קָלֵלָה (1931-1865), פרח ושמי כוכבים (1895)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אווה קילפי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אווה קילפי

משיריה בתרגום רמי סערי:

• "מי מקשיב למינק"
• "הצלב הוא מסר"
• "אל תחשבי שהחיים קצרים"
• "הניסויים בחיות"
• דורית ויסמן קוראת משירי אווה קילפי
• דניאל זמיר ויובל סימן טוב מבצעים את השיר "תגידי מייד" בלחן נחל רוה
• דניאל זמיר מבצעת את השיר "כשאין עוד כוח לכתוב" בלחנו של נעם ארנולד-שפירא
• דרור גרין קורא את השיר ל”אני מחבבת אנשים”
• ענבר אמיר קוראת את השיר ”האנשים מתים”
• אורטל קורן קוראת את השיר ”הפרפר חוצה את הכביש”
• הפרפר חוצה את הכביש, על הספר ושירים מתוכו, באתר "טקסט"
• רוני סומק מצטט מתוך תרגום רמי סערי לשירהּ "הפרפר חוצה את הכביש"
• שי גיליס מנתח את שירהּ בתרגומו של סערי, "הפרפר חוצה את הכביש"

• אווה קילפי, ברשת החברתית Goodreads