שמואל דוד לוצאטו

שמואל דוד לוצאטו (שד"ל)
Samuele Davide Luzzatto

לידה	22 באוגוסט 1800 האימפריה הרומית הקדושה טריאסטה, העיר החופשית טריאסט (אנ')
פטירה	30 בספטמבר 1865 (בגיל 65) האימפריה האוסטרית פדובה, ממלכת לומברדיה-ונציה
השקפה דתית	יהדות
מוסדות	אוניברסיטת פדובה
תחומי עניין	יהדות, קבלה, פילוסופיה יהודית, שירה
עיסוק	משורר, מתרגם תנ"ך, בלשן, מרצה באוניברסיטה, פילולוג, מתרגם, פילוסוף
הושפע מ	נפתלי הרץ וייזל, רש"י, רשב"ם, יהודה הלוי, אטיין בונו דה קונדיאק, ג'ון לוק, ז'אן-ז'אק רוסו
מדינה	האימפריה האוסטרית
בת זוג	בלהה בת שבע סגרי
צאצאים	אוהב גר לוצאטו
מספר צאצאים	2
חתימה

שמואל דוד לוּצאטוֹ (בקיצור: שַדָּ"ל, באיטלקית: Samuele Davide Luzzatto; א' באלול ה'תק"ס, 22 באוגוסט 1800 – י' בתשרי ה'תרכ"ו, 30 בספטמבר 1865) היה פרשן מקרא, בלשן עברי, משורר, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני אנשי חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה.

עיקר עיסוקו היה בפירוש המקרא בדרך הפשט, מה שהחשיב כדבר היותר נחוץ ומועיל לעם ישראל בכל דור ובפרט בדורו.^[1] הוא עסק בכך מילדותו, מדי שלוש שנים היה חוזר על פירושיו ומתקנם, מבאר אותם ודן בהם עם תלמידיו.^[2]

יחד עם נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק), שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט (שי"ר) ויום-טוב ליפמן צוּנְץ היה שד"ל ממייסדי תנועת חכמת ישראל, שעסקה במחקר מדעי-אקדמי של ענפי היהדות. תחומי עיסוקו היו רבים ומגוונים: הוא תרגם את חמשת חומשי התורה וכמה ספרי מקרא נוספים לאיטלקית והוסיף להם ביאור עברי ומבואות, חיבר שירים, כתב ספרי דקדוק לעברית ולארמית, תרגם את סידור התפילה לאיטלקית, פרסם מחקרים בהיסטוריה יהודית, בשירת ימי הביניים, בקבלה, בתפילה ובהגות יהודית, וערך ספרי שירה, ביוגרפיות וספרי ביבליוגרפיה. הוא פרסם מאות מאמרים בכתבי עת עבריים, ועמד בקשר של החלפת דעות והשפעה הדדית עם אנשי חכמת ישראל בני זמנו.

השקפת עולמו ניזונה הן מהשכלתו הכללית הרחבה בפילוסופיה ובהגות האירופית, והן מבקיאותו בהגות היהודית לתקופותיה. הוא שילב בין רציונליזם וחתירה לאמת ובין רומנטיקה, השקפות תורניות ולאומיוּת יהודית. הוא ביקר את העיסוק בפילוסופיה ובעיקרי היהדות, ושלל את הקבלה ואת המיסטיקה. הוא ראה ביהדות המבוססת על המוסר את היפוכה של תרבות יוון העוסקת בשלמות השכל. מבין חכמי ישראל התנגד להשקפותיהם של הרמב"ם ואבן עזרא, והעדיף על פניהם את גישתו והשקפתו של רבי יהודה הלוי (ריה"ל). תמך בהתיישבות בארץ ישראל ובדיבור בעברית, והתנגד לשאיפה להשתלבות היהודים בעמי אירופה וליהדות הרפורמית.

אסכולת שד"ל^[3] לא העמידה תלמידים רבים, לא אצל אנשי תנועת ההשכלה, שבעיניהם נחשב לשמרן מדי, ולא אצל האורתודוקסים, שבעיניהם נחשב לחדשן מדי. לעומת זאת, בתפקידו כראש בית המדרש לרבנים בפדובה, הייתה לו השפעה רבה על דמותה של יהדות איטליה, הן בחייו והן בדורות שאחריו. השקפותיו הלאומיות השתקפו גם בפעולותיהם של אנשי דור התחייה, לאחר שקיעתה של תנועת ההשכלה.

הוא רכש כתב יד שידוע כיום כ"מחזור לוצאטו".

שמואל דוד לוצאטו^[4] נולד בעיר טריאסטה שבאיטליה, אז באימפריה ההבסבורגית, לחזקיה ורבקה מלכה (לבית לא-לי), בני משפחת לוצאטו המפורסמת. אביו חזקיה היה חרט עץ במקצועו,^[5] שעסק רבות גם במכניקה, ולדברי שד"ל אף הכין תוכנית של מנוע קיטור, אך מחוסר אמצעים לא עלה בידו להגשימה. חזקיה היה תלמיד חכם ואיש יודע ספר, שעסק רבות בקבלה ואף ניסה כוחו בכתיבה, דבר בו הוא לא הצליח.

שני אחיו הגדולים של שד"ל נפטרו בילדותם, ועל כן שלח חזקיה את בנו ללמוד בבית ספר יהודי כבר בגיל שלוש, משום שחשש שמא לא יספיק לקיים בו את המצווה ללמד את הבן תורה. בגיל שמונה החל שד"ל לכתוב שירים בעברית ובאיטלקית, וכבר אז החל לחשוב על חיבור פירוש חדש למקרא. עד גיל שלוש עשרה המשיך ללמוד בבית הספר הציבורי, אך עזבו עקב מחלה קשה שתקפה אותו בשל התעמקות יתרה בלימודיו. מכאן ואילך למד שד"ל בעיקר באופן עצמאי, תוך לימוד עם אביו. מלבד העברית, האיטלקית והצרפתית, שלמד בבית הספר, החל ללמוד גם גרמנית, לטינית ושפות שמיות, בהן הגיע לשליטה טובה, ונעזר בהן בחיבוריו ובמחקריו. הוא רכש ידיעות רבות מקריאה בספרים עבריים ולועזיים, לרבות ספרי פילוסופיה ובהם ספריהם של ג'ון לוק, קונדיאק, משה מנדלסון, מונטסקייה ואחרים. בתקופה זו, מקריאה בספר עין יעקב, הגיע שד"ל למסקנה כי הניקוד והטעמים מאוחרים הרבה לזמן האמוראים, דבר שהוביל אותו לפקפוק בתורת הקבלה ובספר הזוהר, שרבים מרעיונותיהם מבוססים על הניקוד. בגיל ארבע עשרה נפטרה אמו, והוא נחלץ לעזור בפרנסת הבית. תחילה ניסה אביו ללמדו את מקצוע החרטות, אך שד"ל לא היה מוכשר למלאכה זו. יותר מאוחר ניסה שד"ל לעסוק בשענות ואחר כך גם בייצור ספגטי, אך גם עיסוקים אלו לא הביאו פרנסה למשפחתו. לבסוף הצליח שד"ל למצוא עבודה כמורה פרטי, דבר שפרנסו בדוחק, אך הותיר לו די זמן ללימודיו. בגיל חמש עשרה בערך החל שד"ל ללמוד אצל הרב אברהם אליעזר הלוי, רבה של טריאסטה, ובגיל שבע עשרה סיים את התלמוד. רבו זה הציע לסמוך את שד"ל לרבנות, דבר שהיה יכול להביא לו מעמד ופרנסה, אך שד"ל סירב משום שחשש שהדבר יפריע לו בלימודיו. הוא אף סייע לרבו במאבקו נגד שינוי סדרי התפילה שהציעו ראשוני הרפורמים; שד"ל כתב אז חיבור נגד הרפורמים בשם "על הערים הנדחות", שנדפס רק כמה שנים אחר כך. מאוחר יותר עזב שד"ל את הרב הלוי בשל חילוקי דעות ביניהם. לאחר פטירתו של הרב הלוי ב-1824 כתב עליו קינה לבקשת ראשי הקהילה בטריאסטה.

עד גיל שמונה עשרה כתב כמה עשרות שירים, אותם הוציא לאור לאחר מספר שנים בשם "כנור נעים". בגיל תשע עשרה יצא לאור לראשונה בדפוס שיר של שד"ל, שנכתב לרגל ביקורו של קיסר אוסטריה פרנץ השני בטריאסטה, שהייתה אז תחת שלטונה של אוסטריה. בשנת 1819 הורה הקיסר לתרגם את סידור התפילה לאיטלקית - עבודה זו הוטלה על שד"ל, שביצעה תוך כשנה, והסידור יצא לאור בשנת 1821. בערך בתקופה זו הכיר שד"ל את יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציאה). הם התכתבו שנים ארוכות, וידידותם נמשכה עד פטירתו של יש"ר ב-1855. רג'יו, שהיה מבוגר משד"ל, חיבבו והעריכו מאוד.

בגיל עשרים ושמונה נשא שד"ל לאישה את בלהה בת-שבע סגרי, בתו של רפאל ברוך סגרי שהיה אחד מרבותיו. באותה עת התקבל שד"ל למשרת פרופסור בבית המדרש לרבנים שהוקם בפדובה,^[6] משרה שקיבל, בין היתר, בשל המלצתו החמה של יש"ר, ובשל הפרסום הרב לו זכו שיריו. שנה לאחר מכן, נולד בנו בכורו, לו קרא "אוהב גר" על שם המחקר על תרגום אונקלוס שבו היה עסוק באותו זמן. בשנת 1832 נולד בנו השני, ישעיה, על שם פירושו לספר ישעיהו שכתב באותה עת, אך ישעיה נפטר כעבור שנה. מעט אחר כך נולדה בתו מלכה, וב-1836 בנו חזקיה רפאל ישעיה, שנקרא על שם אביו ובנו של שד"ל. בשנת 1841 מתה אשתו של שד"ל, בלהה בת-שבע, לאחר שטיפל שנים ארוכות במחלת נפש שסבלה ממנה, והוא נשא לאישה את אחותה לאה. בכך לא מלאה סאת ייסוריו של שד"ל; משני בנים ובת שילדה לו אשתו השנייה, מת בן אחד בגיל שבע. מספר שנים אחר כך, ב-1851, נפטרה גם בתו מלכה בגיל 18. בשנת 1854 מת בנו הבכור אוהב גר, בהיותו כבן 24. אוהב גר היה במותו בלשן ידוע, עסק בחקר כתובות שעל מצבות, ונודע במחקריו בשפת סנסקריט. הידיעה על מות בנו גרמה לשד"ל לאבל גדול, והוא מתאר שרק הימצאותם של אשתו ושאר משפחתו הצליחה להוציא אותו מאבל זה.^[7]

ב-1841 קיבל הזמנה ממקס ליליינטל להשתתף בהקמת בתי הספר הממשלתיים ליהודים בתחום המושב של האימפריה הרוסית, אך השיב בשלילה, גם בשל המרחק הרב מאיטליה וגם משום שהסתייג משיתוף הפעולה עם השלטונות הרוסיים לשם כפיית השכלה על יהודי מזרח אירופה.

שד"ל נודע במחקריו ובתרגומיו גם מחוץ לעולם היהודי, והיה חבר ה"איסטיטוטו ונטו" (אנ'), שהיה מעין מכון למחקר מדעי של מחוז ונטו. הוא פרסם מאמרים בכל כתבי העת העבריים של זמנו, ביכורי העתים, כרם חמד, המגיד, אוצר נחמד ואחרים. הוא עמד בקשר מכתבים עם כל אנשי חכמת ישראל, גם כאלה שחלק על דעותיהם, ובהם רנ"ק, שי"ר, צונץ, אברהם גייגר, יהושע השל שור, משה שטיינשניידר, יצחק מרדכי יוסט ועוד. עם שי"ר היה לו סכסוך מר בשנים 1839 - 1841 על עניינים של השקפת עולם וגם של קנאת סופרים, אך לאחר מכן התפייסו ועמדו בקשר חם עד פטירתו של שי"ר.

עבודתו של שד"ל כראש בית המדרש ל��בנים לא פרנסה אותו די, לעיתים איחר בית המדרש בתשלום משכורתו, והיא אף קוצצה מספר פעמים בשל קשיים תקציביים ובשל הכיבושים הזרים של צפון איטליה באותה תקופה. רוב חייו היה עני מרוד, ואת מעט הכסף שהיה לו השקיע בתמיכה בתלמידיו וברכישת כתבי יד עתיקים של מדרשים וספרות חז"ל. שד"ל נפטר בפדובה בליל יום הכיפורים תרכ"ו (30 בספטמבר 1865), בגיל 65, כשהוא עני, חולה וכמעט עיוור. פורסמו עליו הספדים רבים על ידי משכילי דורו. על מצבתו בבית הקברות בפדובה נכתב רק: "שד"ל, לו דומיה תהלה, נולד בטריאסטי התק"ס, נפטר בפאדובה התרכ"ו".

עם תלמידיו הרבים נמנים רבי שמואל חיים זלמן, משה יצחק אשכנזי, בנו אוהב גר, הלל דלה טורה, מרדכי מורטרה, אהוד לא-לי, אליעזר אליהו איגל, הרב יצחק חיים קסטיליוני, האחים פארדו (יעקב חי ויצחק), אברהם חיים מיינשטר, והרב סאמאטו. שד"ל היה מורה מסור לתלמידיו וביקש לעצב את רוחם כיהודים אוהבי עמם ודורשי אמת; הם מצדם העריצו אותו. תלמידיו מוזכרים פעמים רבות בפירושיו, כאשר לעיתים הוא מביא פירושים בשמם, ולעיתים מתפלמס עמם. לתלמידיו היה חלק משמעותי בשימור ועריכת כתביו כפי שהם מוכרים כיום.

הגותו של שד"ל הושפעה רבות מהגותם של גדולי תנועת ההשכלה היהודית וראשי היהדות הרפורמית, אך הוא הקפיד על קיום המצוות המעשיות לפי היהדות המסורתית. השקפותיו משלבות רציונליזם וחתירה לאמת יחד עם רומנטיקה, גאווה לאומית ושאיבה רעיונית מהוגי היהדות בימי הביניים.

לדעתו של שד"ל, אין התורה מחייבת את האדם להאמין ברעיונות דתיים ובדוֹגמות, אלא לקיים את המצוות המעשיות בלבד.^[8] בעניין זה חולק שד"ל על רבים מהפילוסופים היהודים, מעצבי עיקרי האמונה היהודית, בהם הרמב"ם, רס"ג ועוד. עניין הגותי זה רואה שד"ל במאמר חז"ל "לא המדרש עיקר, אלא המעשה". שד"ל עצמו משתמש בביטוי "דוגמה" פעמים אחדות בספריו, אך נראה שהוא מתכוון לאמונות שאפשר לאמתן שכלית, ולא לדוגמה כפירושה הנפוץ - דבר שאין לערער עליו. בנושא זה מסכים שד"ל עם משה מנדלסון, שהיה מהוגי הרעיון, אך חולק עליו בפירוש הביטוי דת - או בלשונו "ריליגיו". לדעתו של מנדלסון, הדת היא קובץ של דוגמות, וכיוון שאין ביהדות חיוב מעשי להאמין בעקרונות מסוימים, אין היהדות נחשבת דת. שד"ל, לעומתו, הבין את המושג דת דווקא כקובץ הוראות מעשיות, ולדידו היהדות היא הדת "הטהורה" ביותר.

את עקרונות היהדות רואה שד"ל כהנחות יסוד של האומה היהודית עוד טרם קבלת התורה, והם, לדעתו, הסיבה לבחירתו של האלוהים באברהם ובזרעו. לדעתו, בחר האל בקבוצה שדעותיה הקדומות מתאימות ביותר לקבלת התפקיד של היהדות. בעקרונות אלו מונה שד"ל את הרחם (רגש הרחמים) וגמול שמים (הכולל את המונותאיזם ואת האמונה בשכר ועונש). את הכוחות המוסריים והפילוסופיים המשפיעים על העולם מחלק שד"ל לשניים: אטיציזמוס ואברהמיזמוס. האטיציזם (נהייה אחר העבר הקלאסי, כלומר תרבות יוון העתיקה - Atticism) הוא מקור החכמה והפילוסופיה, בעלת המוסר המשתנה. האברהמיזם (היהדות, אותה מכנה שד"ל כך, כדי להדגיש שלדעתו מקור האמונה הישראלית הוא באברהם; לעיתים קרובות גם "יודאיזמוס") הוא מקור המוסר הנצחי, והאמונה בשכר ועונש. לדעתו של שד"ל, ייעודו של העם היהודי הוא להפיץ את אמונותיו וללמדן את כל העמים. לשיטתו של שד"ל אין בבחירת עם ישראל משום הפליה לטובה. בחירתו של העם היהודי תקפה, לדעתו, כל עוד הוא מקיים את ייעודו, ואינה אינהרנטית לו.

את רעיונותיו בדבר חשיבות המוסר שאב שד"ל מכתביו של ר' נפתלי הרץ וייזל, אם כי הוא חלק עליו בדבר משמעותו של המוסר. לדידו של וייזל, מהווה המוסר נושא המאחד את היהודים עם הגויים. לדעתו של שד"ל, שהתנגד מאוד לאמנציפציה (בה תמך וייזל), היהדות נבדלת מהדתות האחרות בצורת המוסר שבה, ועל היהדות להיבדל מהנצרות כדי להישאר עם האברהיזמוס.

את התורה רואה שד"ל כספר רציונלי ומובן, נקי ממסתורין. שד"ל התנגד התנגדות רבה לקבלה ולמיסטיקה, ומתוך כך התנגד בחריפות גם לתנועת החסידות; וכן התנגד לעיסוק בפילוסופיה. במפרשים את התורה פרשנות פילוסופית רואה שד"ל "חוטאים בדקדוקים מיותרים" ואומר עליהם ש"חשבו בחסידותם לשרת את התורה... וכמעט שגרמו לה נזק, לו אפשר היה לגרום נזק לאמת".^[9] הוא התנגד גם לתפיסת "שביל הזהב" של הרמב"ם, ולדעתו מקורה מחוץ ליהדות.

את התפילה והקורבנות רואה שד"ל כדבר האמור להשפיע על האדם ועל החברה, ואין בהם השפעה על החלטותיו של האלוהים. בדומה לכך רואה שד"ל את אמירת הקדיש על הנפטר. לדעתו, חז"ל לא טרחו ללמד דבר זה לכלל העם, שכן רוב העם לא יוכל להבינו כראוי, ואילו האמונה כי הקדיש והמעשים הטובים מועילים לנפטר מועילה להמון העם לקיים את המצוות.

בהשקפתו ובהגותו הושפע שד"ל רבות גם מפילוסופים לא-יהודים, בעיקר מאטיין דה קונדיאק, מג'ון לוק ומז'אן-ז'אק רוסו - עליו הוא כותב בהערצה רבה.^[10]

מבין חכמי ישראל, מבקר שד"ל קשות את הרמב"ם בשל נטייתו לפילוסופיה, ואת רבי אברהם אבן עזרא בשל נטייתו למיסטיקה^[11] ובשל נטייתו להסתיר את דבריו ודעותיו, להיחפז לחרוץ משפט ולהתכבד בקלון חבריו.^[12] לרש"י (לו הוא מייחס את כל המידות ההפוכות לראב"ע – מתינות בדין, תמימות לב וענווה) ולרשב"ם, התייחס שד"ל בכבוד רב, וכן העריך במיוחד את ר' יהודה הלוי - בעיקר בשל יושרם ואמונתם הפשוטה. גישה זו שונה במובהק מגישתם של רוב אנשי תנועת ההשכלה, שהעלו על נס את הרציונליזם של הרמב"ם והסתייגו משיטותיהם של רש"י וריה"ל. שד"ל גם נלחם בתוקף בשיטתו של שפינוזה, שקרנו עלתה באותה תקופה אצל המשכילים, ומחה על טענותיו של שפינוזה בדבר כתיבת התורה שלא על ידי משה וניסיונו לסמוך אותן בפירוש האבן עזרא:^[13]

ומוכרח אני להודיע כי שקר וכזב כתב שפינוזה..ואמר כי כוונת ראב"ע על מה שכתוב: 'וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת', והאבנים לדברי רז"ל היו י"ב. ומזה יובן (לדעתו) כי ספר התורה אשר כתב משה היה ספר קטון מאד, שייתכן לכתבו על י"ב אבנים. וכל זה תחבולה היא משפינוזה, למשוך את ראב"ע במצודתו, ולהכניס בלבות הפתיים, שגם הראב"ע לא היה מאמין שכתב משה אלא ספר תורה קטן מאד שייתכן לכתבו על י"ב אבנים.

— פירוש שד"ל לתורה, פרשת 'ניצבים'

שד"ל ייחס חשיבות מרובה למידת האמת, כבסיס לכל פעולה של מחקר או פרשנות. לדעתו, חוקר אמיתי הוא המוכן לקבל כל תוצאה של מחקרו - תהא אשר תהא, והיכול להתנתק מכבלי הדעות הקדומות. תכונה זו הביאה את שד"ל לנקוט פעמים רבות לשון חריפה כלפי חוקרים ומלומדים בני דורו, דבר שלא תרם לקשרי הידידות שלו עם אנשים אחרים.

את יחסו לאמת, ואת מוכנותו להחזיק בה על אף המחלוקות והקשיים, מזכיר שד"ל בחיבוריו פעמים רבות, בין היתר בסונטה הידועה שלו האמת נסי:

קושט ויושר אמת בת שמים, אותך מנוער ועד כה אהבתי. מעוז מצר בעבורך נצבתי, דורך הקשת וחוגר מתניים. לפני השקר כרועי ברכיים רבים ראיתי, ואת ריבך רבתי. מרמה שקצתי, נכלים תיעבתי, כבוד הנחלתי לברי כפיים.

על כן משטמה ומשאת החלה ביני וידידי; חסר לב שמוני ולדון קישוט המשוגע דימוני. נאוה ושחורה, גבירתי, עד קבר טוב לי עלייך שאת חרפת גבר. אהיה קישוט מפני קושט סלה.

פעמים רבות יצא שד"ל בצורה חריפה נגד ידידיו, ללא משוא פנים וללא ויתור. שד"ל גם מספר כיצד עוד בהיותו נער כבן 14, כאשר הייתה אמו על ערש דווי, סירב בנמרצות להפצרותיו של אביו להתפלל עליה או לעשות לזכותה פעולות על פי שיטת הקבלה - שיטה שרק כשנה לפני כן הגיע למסקנה בדבר אי נכונותה.

שד"ל אהב את הלשון העברית כלשון הקודש העולה על כל הלשונות, חיבר שיר בשבחה, והשתדל לדבר ולכתוב בעברית. הוא העביר את שיעוריו בעברית, וגם את כתביו התאמץ להוציא לאור בעברית בלבד (מה שלא תמד עלה בידו במקומות בהם היו מעט קוראי עברית). הוצאתו לאור של פירושו ותרגומו לספר ישעיהו, עבודה ששד"ל ייחס לה חשיבות רבה, התעכבה כי שד"ל ביקש להדפיסה בעברית בלבד.^[14] את ספריו בשפות אחרות הוציא שד"ל רק מחוסר ברירה. בהשפעתו, הוכנסו לבית המדרש לרבנים כללים המחייבים את המורים ללמד לפחות חלק משיעוריהם בעברית, לימוד חובה של ספרות עברית חדשה, ובחינות ההסמכה לרבנות כללו מבחן על פה בעברית בלבד, וחיבור בעברית מודרנית. בעיניו הייתה העברית לשון לאומית, ולא רק לשון ספר ותרבות. כשכתב לו רש"ר הירש מכתב בגרמנית, נזף בו שד"ל בשיר:

"מה היה לו, לבעל 'אגרות צפון'?
הנהפך להיות גייגער או האלדהיים,
כי יכתוב לשד"ל בלשון הצפון
ולא בשפת יהודה וירושלים?"

רבים רואים בשד"ל את אחד מאבותיה של השפה העברית המודרנית.^[15] השפה בה כתב שד"ל את חיבוריו נאה וברורה, והיא נקראת בקלות ובבהירות גם היום. צורה זו של כתיבה בהירה ונאה אינה אופיינית כלל לחיבוריו של שד"ל באיטלקית; חיבורים אלו כתובים בשפה כבדה ואינם נוחים לקריאה. כאשר נדרש בתחילת המאה העשרים תרגום חדש של הסידור לאיטלקית, נאלצו המוציאים לאור לתרגם את הסידור מחדש, על בסיס תרגומו של שד"ל.

שד"ל התבטא פעמים מספר על יחסו החם לשיבת ציון ויישוב הארץ. במכתב לאברהם כהן משנת 1854 משבח שד"ל את העלייה לארץ ישראל, מטיף לחקלאות ועבודת כפיים, ומדבר על בתי דין יהודיים שיפסקו בהתאם לתורת ישראל. באיגרת אחרת, משנת 1848, מדבר שד"ל על כך שאין תקוות הלאומיות היהודית בעצמאות מדינית בלבד, אלא בעצמאות רוחנית, של התפתחות התרבות היהודית והתורה. לדעתו, כיבוש הארץ הוא כיבוש של תפילה ועבודה רוחנית, ולא רק כיבוש של עבודה והשתלטות.

למעשה, אין לראות באף אחד ממכתביו הוראה מעשית, שכן שד"ל לא ראה עצמו כרב, ולא נהג להורות הלכה למעשה בשום נושא הלכתי. יש לראות במכתבים אלו ביטויים שונים של השקפתו הלאומית, שיש הרואים בה את ניצניה הראשונים של הציונות הדתית.

בהתאמה להשקפותיו אלה, הסתייג שד"ל מקבלת אמנציפציה ליהודים, וסבר שאין תועלת, וגם אין תוחלת, בפעולה להשתלבות היהודים בעמי אירופה ולהתבוללות.

שד"ל התייחס בחריפות לשינויים בהלכה אותם הנהיגו אנשי היהדות הרפורמית. את הסמכות שנותנת התורה לחכמים ראה כסמכות לפרש את התורה בלבד אך לא לשנות את חוקיה, כמו שפירשו אותה הרפורמים. לדבריו, לא ניתן לנסח קובץ חוקים כך שיענה על כל הבעיות האפשריות, והסמכות של החכמים אמורה לענות על בעיה זו.^[16] לדבריו של שד"ל, הדעות השונות הניתנות בתלמוד הן כדי לאפשר פסיקה המתאימה לכל מקרה לגופו. בעניין זה מבקר שד"ל את הרמב"ם על כך שערך את משנה תורה, וטוען שאין מקום לפסיקה נוקשה אחרי התלמוד.^[17] שד"ל מאפשר הוספת חוקים במקרים שיש בכך צורך. לגבי חרם דרבנו גרשום כתב שדבר כזה אפשרי בכל זמן, אם יש לכך צורך אזרחי, חברתי או כלכלי. גם לגבי התפילות ציין שייתכן שאפשר להוסיף תפילות לשלום המלכות או תפילות בשפות אחרות.

בנוסף לפארודיה המוקדמת "אל הערים הנידחות", תקף שד"ל בשנות ה-40 את הרעיון הרפורמי של שליחות ישראל להפיץ מוסר בעמים ואת הפירוש-מחדש שלהם למשיחיות כעניין אוניברסלי, שאינו כרוך בשיבה לציון. בדומה לבן דורו שמשון בן רפאל הירש, למרות תמיכתו במחקר מדעי, ראה בדת בבסיסה דבר שמעבר להשגת אנוש ושאינו יכול להישפט באופן רציונלי. שד"ל הצביע על האמונה בתורה מן השמים ובקיומו של מעמד הר סיני, על אף הסתייגותו מנושא עיקרי האמונה, כיסוד שאי-אפשר לעבור עליו מבלי לצאת מן הגדר.^[18] על רקע זה נבעה התנגדותו המוחלטת לביקורת המקרא, אף שלעיתים נדירות הסכים כי נפלו טעויות קטנות באיות מילים. הוא החליט ללמד את הנושא בבית-המדרש לרבנים בפדובה מטעמים של "דע מה שתשיב לאפיקורס". ב-1831 כתב על יצחק מרדכי יוסט, כשזה פרסם מאמר בו אימץ את מסקנותיו של מבשר השערת התעודות וילהלם מרטין לברכט דה וטה: "שנאתי מאסתי את יאסט... אויב ה' וצורר היהודים." ב-1836 כתב לאברהם גייגר הצעיר כי ההכרה בכך ש"התורה יצאה מידי משה" היא יסוד האמונה, ומי שפועל לערער אותה שקול לרוצה "להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים" והטיל ספק בכך שיוכל לשמור עמו על יחסים תקינים.^[19] הוא תקף גם את צבי גרץ כשהלה כתב כי התלמוד הבבלי נעלה על הירושלמי הואיל וספח השפעות זרות.^[18]

מלבד מלאכת ההוראה, עסק שד"ל רוב ימיו במחקר ובכתיבה. שד"ל כתב פירושים למקרא, ועבודות מחקר מפורטות בתחומי הבלשנות, הספרות והביבליוגרפיה. את מחקריו הוציא לאור בספרים, אך חלקם הגדול מפוזר באיגרות ובמאמרים בכתבי עת, או שלא יצא לאור כלל. בחקירותיו התפרס על פני מקצועות רבים ביהדות ובתולדות ישראל, ואף קרא על עצמו בפרפרזה על אמרתו של פובליוס טרנטיוס אפר: "Judaeus sum, Judaici nihil a me alienum puto" ("יהודי אני, ושום דבר יהודי אינו זר לי").

פירושיו של שד"ל למקרא הם ממפעליו החשובים ביותר. כבר בהיותו כבן שמונה, ראה שד"ל צורך בחיבור פירוש חדש למקרא, ורוב עבודות המחקר שלו מכוונות למטרה זו.

פירושיו הם בדרך הפשט, ומבוססים על הבנת רוח הקדמונים, שקדנות, על לימוד מפרשים קודמים, ועל הגיונו תוך דקדוק בדרכי לשון הקודש. לדוגמה, פירושו לספר ישעיהו חובר נדבך נדבך. הוא היה הוגה ארוכות בפירוש לפסוק בזיקה לפירושי המפרשים, עד שמסכים בדעתו מה הפשט, ומסדר את מחשבתו במילים, ובשיעור דן בפירושו עם תלמידיו. כך היה עושה פסוק פסוק, וחוזר על הספר כולו כמה פעמים.

בפירושיו הוא מכריע בין מפרשים שקדמו לו, או מפרש פשט חדש תוך שחולק על מפרשים קודמים או גם באופן שלא בהכרח תואם את פרשנות חז"ל, לעיתים אף משתמש בפרשנות חיצונית כמו תרגום השבעים, הירונימוס וחוקרים נוצרים אחרים, וכן בפרשנים בני דורו, כמו משה מנדלסון והרץ הומברג, ולפעמים גם בפירושי תלמידיו, לפי הכלל: קבל את האמת ממי שאמרה.

שד"ל עצמו^[20] מסביר את השימוש שהוא עושה בכתביהם של פרשנים וחוקרים נוצריים בכך שהוא משתמש בהם לשלוש מטרות: לדחות את פירושיהם שאינם נכונים, ורבים נמשכים אחריהם, להראות שרוב פירושיהם הנכונים לקוחים מפרשנים יהודים, ואם ימצא בהם דבר נכון שאינו מוזכר במקומות אחרים, הוא מביאו בשם אומרו שכן "האמת לבדה היא מגמתי, ואמונתנו, תודה לאל, אינה מפחדת מהאמת".

את פירושיו למקרא מבסס שד"ל על עשרה יסודות, אותם הוא מזכיר בהקדמה לפירושו לישעיהו:

1. האמונה בבורא.
2. האמונה בהשגחה ובשכר ועונש.
3. האמונה בנבואה ובנסים.
4. אהבת האמת.
5. להשתדל להיכנס לזמנם ודעתם של כותבי המקרא.
6. הרגל בקריאת כתבי הקודש.
7. עיון בטעמי המקרא.
8. נפש שירית - לפירוש ספרי השירה שבמקרא.
9. שאין בפירושי חז"ל, או הטעמים, ראייה על פשט המקרא.
10. שהמקרא נשמר היטב משיבושים.

ביסודות אלו חולק שד"ל הן על רוב הפרשנים המסורתיים - שראו בעין רעה מחלוקת על הראשונים, ושללו כמעט לחלוטין פירוש בניגוד לדעת חז"ל, והן על פרשני תנועת ההשכלה - שניסו לפרש את המקרא לפי הנחות היסוד שלהם, ולא לפי הנחות היסוד של כותבי הספר. ביסוד השישי, וכן מוזכר הנושא ביסוד השמיני,^[21] מבקר שד"ל את המנסים לפרש את המקרא בלי ידיעה מספקת בלשונו, ביניהם הוא מזכיר בפירוש את משה מנדלסון.

במחקריו הפרשניים מוכן שד"ל לקבל כל תוצאה אובייקטיבית. מחד גיסא, שולל שד"ל את חלוקתו של ספר ישעיהו לשני נביאים, ומאידך גיסא, סובר שלא ייתכן כי שלמה כתב את מגילת קהלת. בפירושיו לנ"ך ניתן למצוא הערות רבות הנוטות לביקורת המקרא הנמוכה (בהם משנה שד"ל לעיתים את מקומה של אות במשפט, אך לא מוסיף או מחסיר אותיות), אם כי בפירושיו לתורה שנכתבו מאוחר יותר נמנע שד"ל מפירושים כאלה.

בפירושיו מרבה שד"ל לצטט פירושים מאביו ומתלמידיו,^[22] להתפלמס עם פרשנים אחרים, ולעיתים רבות חוזר בו מפירושים אותם כתב במקומות אחרים.

הספר הראשון שעליו ערך שד"ל פירוש, היה ספר ישעיהו, שיצא עם תרגום איטלקי בשנת 1851, ואחריו יצאו בשנת 1856 פירושים לירמיהו, יחזקאל, משלי ואיוב. פירושיו לתורה יצאו לאור בצורה מקוטעת בספר בשם "המשתדל" בשנת 1847, ואחר כך במהדורה שלמה יותר, עם תרגום לאיטלקית בשנת 1861. פירושיו לתורה לא נערכו מעולם כספר שלם, אלא סודרו מתוך רשימות של שיעוריו בבית המדרש לרבנים. כמו כן, פירש שד"ל את מגילת קהלת, וכתב פירוש על שני פרקים בתהילים. קטעי פרשנות אחרים מפוזרים בין שאר כתביו, איגרותיו הרבות, ומחקריו הספרותיים והבלשניים.

בתחום המחקר עסק שד"ל בשלשה נושאים עיקריים: דקדוק, בלשנות, וספרות. את מחקריו ערך שד"ל למטרות של פירוש המקרא - עבודתו העיקרית.

שד"ל עסק הרבה בדקדוק של לשון הקודש, מה שנדרש הן עבור פירוש המקרא והן לצורך לימוד עברית לתלמידיו. הוא כתב ספר מקיף בלשון איטלקית על דקדוקה, שלא תורגם לעברית. ההקדמה לספר תורגמה על ידי חיים קסטיליוני לחוברת בשם "תולדות לשון עבר", אברהם כהנא עיבד וסיכם את הספר כולו לספר "דקדוק לשון עברית: אטימולוגיה / שד"ל". ספרו של שד"ל "בית האוצר" כולל הבחנות מעמיקות על הוראות מילים נרדפות בעברית, והשפיע על הספר "יאיר אור" של המלבי"ם. הערות דקדוקיות רבות מפוזרות בשאר חיבוריו ובאגרותיו. שד"ל רצה להוציא לאור מילון חדש של השפה העברית. במחקריו בתחום המילונאות שנעשו לצורך כך עסק שד"ל בסמנטיקה, אטימולוגיה ומורפולוגיה. כן עסק שד"ל בתולדותיהם ובספריהם של מדקדקי העברית בימי הביניים.

מחקריו בבלשנות עוסקים בשפות שמיות. על אף שהמחקר בשפות אלו היה מוגבל מאוד באותם ימים, הגיע שד"ל לתוצאות חשובות ביותר. במחקריו עסק שד"ל כמעט בכל היבטיה של השפה. הוא כתב מחקרים בפילוסופיה של השפה, באבולוציה שלה ובבלשנות השוואתית. על אף שבימיו טרם ידע המחקר את השפות אוגריתית, אכדית, חלק מן השפות האתיו-שמיות, וניבים שונים של הארמית, הצליח שד"ל להבין כי מקור השפות השמיות בשפה קדומה יותר, ובכך הניח את היסודות לחקר הפרוטושמית.^[23] שד"ל ערך מחקרים על השפה השומרונית, ועל פיהם פירש פסוקים רבים במקרא.

במחקריו בשפה הארמית הניח שד"ל את היסודות לקיומם של שני ניבים נפרדים בארמית - הארמית המקראית והארמית התלמודית. בנושאים אלו כתב שד"ל את "דקדוק הארמית המקראית" ו"דקדוק הארמית התלמודית" - שתורגמו מאיטלקית לאנגלית, גרמנית וכמו כן לעברית על ידי חיים צבי לרנר (1880). בנוסף, כתב שד"ל מחקר מפורט על תרגום אונקלוס בשם "אוהב גר", בו כללי התרגום לארמית, והשוואה בלשנית בין הארמית של אונקלוס לסורית. הוא גם היה מן הראשונים בתקופתו שקבעו כי לשון חז"ל הייתה שפה חיה ומדוברת.

בתחום הספרות, עסק שד"ל רבות בשירת ימי הביניים, ובתחום זה הוציא את "דיוואן רבי יהודה הלוי" וליקוטי שירים אחרים. הוא עסק רבות גם בבדיקת ייחוס השירים למחבריהם. במחקר נוסחי התפילה, כתב שד"ל את "מבוא למחזור כמנהג בני רומא". בתחום הביבליוגרפיה בלט הקטלוג של אוסף יוסף אלמנצי, שיצא לאור בשנת 1863 בשם "יד יוסף". על פי שיעוריו בבית המדרש לרבנים בפדובה הוציא לאור שני ספרים באיטלקית על ההיסטוריה של עם ישראל. בעקבות מחקרי בנו אוהב גר, שמת בדמי ימיו, התעניין גם שד"ל בהלכות קהילת יהודי אתיופיה וביסס את דעת בנו על מוצאם היהודי.^[24]

שד"ל עצמו השקיע את כל כספו הנותר לו בקניית ספרים, והייתה לו ספרייה גדולה מאוד. להוצאת ספריו לא נותר לו בדרך כלל כסף, והוא ממן אותם מתרומות או מאנשים ששילמו מראש והתחייבו לקנות עותקים מהספר המודפס.^[25] פעם אחת, התבטא שד"ל באומרו ש"היה מוכן למסור את ספרו לשטן, אילו היה מתחייב להוציאו לאור בדפוס הגיהנום".^[26]

שד"ל החל לכתוב שירים בגיל ארבע-עשרה לאחר שבת דודתו, רחל מורפורגו, הראתה לו את ספר השירה "אלה בני הנעורים" שכתב אחי סבה, אפרים לוצאטו. שד"ל חשב ששירי קרובו הם שירים איטלקים בלבוש עברי, ומקנאה ללשון העברית כתב במהלך כשנה שירים שהיו כעבור שנים מספר לספר השירים "כינור נעים". בין השירים גם סדר עבודה ליום הכיפורים. משיצא ספר שיריו לאור (1825), הוכר מיד כאחד מגדולי משוררי דורו. שד"ל היה אמון על הפיוט הקדום, על שירת יהדות ספרד ושירת יהדות איטליה. כמו כן היה בקי בשירה הלטינית והאיטלקית. לדעתו השירה היא חכמה הכוללת את כל שאר החכמות, "מלאכת התועלת והתענוג". שיריו הם בעיקר תוכחות-מוסר לבני דורו, וגם שירים לחגים, שירים אישיים, שירי ידידות ועוד.

שירתו העברית של שד"ל הושפעה רבות משירתם של רבני איטליה ומשירת משוררי משפחתו. שד"ל עצמו כותב במכתב לידידו המשורר מאיר הלוי לטריס^[27] על ההבדל בין "שירת בני לוצאטו" לשירת "מנדלסון וחבריו". בעוד שירתם של משוררי ההשכלה, המושפעת מהתרבות הגרמנית ומהרומנטיקה של המאה התשע עשרה, נוטה להיות עמוסה במשחקי לשון וקשה להבנה, שירתו של שד"ל, המושפע רבות מן האסתטיקה האיטלקית, קלה יותר, ולשונה פשוטה וברורה, ובשל כך גם המסר שבה עוצמתי יותר. שד"ל מגדיר הבדל זה באפשרות לתרגם את השירה. לדעתו, אפשר לתרגם את שירתו ואת שירת הרמח"ל בקלות, כמעט לכל שפה. צורה זו של שירה אופיינית גם לשאר המשוררים בני משפחתו: אפרים לוצאטו, יצחק לוצאטו ורחל מורפורגו - בת דודתו של שד"ל. למעשה, מסיבה זו, יש הרואים בשירתו של שד"ל פרוזה שקולה בלבד.

את הכישרון לכתיבת שירה עברית אפשר, לדעת שד"ל, לקבל באופן טבעי או לרכוש על ידי קריאה בכתבי הקודש.^[5] שד"ל גם מפרט כיצד יש לפתח את הכישרון הפואטי:^[28]

"בשלושה דרכים חכמת השיר נקנית:

התמדה בקריאת התנ"ך והמשנה, המפרשים ספרי דקדוק,

התמדת הכתיבה בלשון הקודש,

והתמדת ההגהה והמחיקה, בלי חפזון ובלי רפיון."

שירתו של שד"ל מתאפיינת בדגש רב על החרוז, והוא חולק על הטוענים כי החרוז מגביל את המשורר. לדעתו, החרוז רק מעצים את החוויה האמוציונלית של הקורא. כמו כן, נותן שד"ל דגש רב למשקל בשיטה הסילאבית, תוך שימת לב גם למקומן של התנועות והיתדות.^[29] בדרך כלל, יש בכל שורה משיריו אחת עשרה תנועות.

משירתו של שד"ל הושפעו רבות אד"ם הכהן ובנו מיכה יוסף לבנזון (מיכ"ל), והאחרון אף כותב במכתב לשד"ל^[30] כי מאז שמע על שיטתו, הוא כותב רק כמוה, ואף שינה חלק משיריו הישנים להיות בני אחת עשרה תנועות בשורה ובעלי חרוז עקבי. יש הרואים^[31] בשירתו של שד"ל את היסודות של השירה העברית בעלת המקצב האחיד, כפי שזו ניכרת ביצירותיהם של חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. עם זאת, היום הנטייה היא שלא לייחס ערך אמנותי רב לשירתו של שד"ל, משום שהדידקטיות שבתוכן והכבדות שבצורה מקשות עליה להתרומם לגבהים.

על אף פרסומו הרב, ותפוצתם הגדולה של ספריו, לא הייתה להגותו של שד"ל השפעה משמעותית על תרבותם והגותם של בני דורו. הדבר נבע, בין היתר, בשל דעתו היחידאית והביקורות הקשות על דרכו. למעשה, אנשי שני המחנות העיקריים באותם ימים מתחו על שד"ל ביקורת חריפה: אנשי היהדות המסורתית ביקרו את שד"ל על חדשנותו, התייחסותו החיובית למחקר, דעותיו בענייני אמונה והתיקונים שתיקן במקרא. אנשי ההשכלה, לעומתם, ראו בו שמרן המחויב למסורת הרבה יותר מאשר למחקר ולפילוסופיה המודרנית. לעומת זאת, בדורות הבאים, הייתה לו השפעה מוצלחת יותר, כגון על משה לייב ליילנבלום שחיבבו יותר מכל חכמי ישראל שבמערב מתקופת ההשכלה, או על שמואל יוסף עגנון שאהב את חיבוריו והעריכם כמלאי תורה וחכמה.

להבדיל מהשפעתו המעטה על יהדות העולם, גדולה הייתה השפעתו של שד"ל על יהדות איטליה. בית המדרש לרבנים, ששד"ל עמד בראשו, המשיך עוד שנים רבות ללמד בעברית, ותלמידיו הקפידו על קיום מצוות, כמו הזרם המסורתי ביהדות האורתודוקסית. השפעתו של שד"ל ניכרת בכך שמוסדות הקהילה הרשמיים, כגון בתי המדרש והרבנים נותרו אורתודוקסים, אף על פי שיהדות איטליה נחשבה המתבוללת ביותר באותם זמנים. רבים מייחסים לשד"ל גם את היעלמותה של הקבלה מאיטליה, בה הייתה נפוצה מאוד לפני זמנו.

יוסף קלוזנר, האמין כי הייתה להשקפותיו הלאומיות של שד"ל על ארץ ישראל ועל העברית השפעה על הוגי דור התחייה שאחרי תקופת ההשכלה. לדבריו: "הוא פרשת הדרכים של ספרות ההשכלה, שכל השבילים בתוכה מובילים אליה. שהרי כשנפטר ביום הכיפורים תרכ"ו כבר היה הכול מוכן בשביל סמולנסקין ובן-יהודה, כלומר, בשביל המבשרים של דור התחיה".

כמדקדק, בלשן ומפרש המקרא, הייתה לשד"ל השפעה גדולה על תחיית לשון הקודש, פרשנות המקרא (אברהם כהנא, משה יצחק אשכנזי, המלב"ים), והספרות העברית החדשה. כתב נחום סוקולוב: "העברית שלו הייתה מצוינת בלבביות ובאי-אמצעיות, בפשטות ילדותית, בתמימות אינטימית, ויחד עם זה גם במדעיות מדויקת, עד שהרבה מגדולינו אינם מגיעים אף לקרסוליו. הוא היה מרן באמת, ואשרי מי שלמד ממנו. עמל הוא לראות, שרוב מבקרינו וכותבי נסויי קורות ספרותנו, סגרו א"ע בתחום מוגבל של מנין קטן, העושה רושם של אגודת הערצה הדדית, שכחו את שד"ל! הרי זה כאילו יאמר, שלומדי תנ"ך ותלמוד שכחו את רש"י. שד"ל היה הרש"י של משוררי תקופת-הזהב שלנו בספרד. שד"ל היה הרש"י של השפה העבריה. שד"ל תפס את הגאוניות של האומה באמיתת אופייה: בהתמימות הגדולה ובהלבביות המתוקה. שד"ל תפס את הרעיון הלאומי ברוחניותו ונלחם כנגד הריפורמה החיצונית וכנגד הטמיעה. שד"ל היה פשטן ומיסטיקן כאחד, ובבחינה זו היה הארכיטיפוס של בן-יהודה. הוא היה גם חלוץ הדבור העברי. לפי חקירותי באיטליה היה שד"ל מדבר עברית עם תלמידיו."^[32]

דבריו של שד"ל, עוררו תגובות עוד בחייו. הבולט שבמבקריו הוא בן ארצו, הרב אליהו בן אמוזג, אשר בחיבורו "טעם לש"ד"^[33] (שיכול אותיות השם שד"ל) הוא יוצא נגד חיבורו של שד"ל "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים". ביקורת על רעיונותיו של לוצאטו בספר זה מביע גם הרב יוסף קאפח בקונטרס "שיחת דקלים" שחיבר בנעוריו.

מסודרים לפי זמן יציאתם לאור או תחילת יציאתם לאור בפעם הראשונה:

בעברית [עריכת קוד מקור | עריכה] סידור תפילה אשכנזי, תרגום לאיטלקית (1821) כינור נעים - ספר שירים בן שני כרכים (1825) סידור תפילה איטלקי, תרגום לאיטלקית (1829) אוהב גר - מחקר ופירוש על תרגום אונקלוס (1830). מהדורת קראקא (קרקוב) תרנ"ה 1895, (153 עמודים), באתר היברובוקס אבני זיכרון - על כתובות של מצבות בטולדו (1840). מהדורת פראג תרנ"א 1841. המשתדל - פירושיו הראשונים לתורה (1847) בית האוצר - מסות ומאמרים על השפה העברית בשלושה כרכים (1847) ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר וקדמות הנקודות והטעמים (1852) (עותק סרוק, באתר ויקישיתוף) ספר ישעיהו (Il Profeta Isaia) - תרגום לאיטלקית ופירוש בעברית, עם מבוא רחב בעברית (1855). מהדורת פדובה 1867. מבוא למחזור כמנהג בני רומא (1856); מהדורת תל אביב תשכ"ו, עורך דניאל גולדשמידט, באתר היברובוקס. פירושי שד"ל על ירמיה, יחזקאל, משלי ואיוב (1856). מהדורת לעמברג 1876, באתר "דעת". מאמר ביסודי דקדוק לשון הקודש (1858) חמישה חומשי תורה - תרגום לאיטלקית ופירוש בעברית, עם מבוא רחב באיטלקית (1861) יד יוסף - קטלוג ספרי אוסף יוסף אלמנצי (1864) נחלת שד"ל - שלושה כרכים, רשימות גאונים ופייטנים (1878) יסודי התורה (1880) איגרות שד"ל - יצאו לאור בתשעה כרכים (1882) מחקרי היהדות - שני כרכים (1913); חלק א-ב, וורשה תרע"ג, באתר היברובוקס ספרים שערך הפלאה שבערכין, מאת ישעיה פיק ברלין, 1830-1859. סדר תנאים ואמוראים - עריכה מכתב יד, תקצ"ט 1839. בתולת בת יהודה - ליקוטי שירים מרבי יהודה הלוי, פראג ת"ר 1840. דיואן רבי יהודה הלוי, הוצאת חברת מקיצי נרדמים, ליק 1864 (המהדורה כוללת 86 שירים) טל אורות - לקט 81 שירים בעריכתו (1881)

באיטלקית [עריכת קוד מקור | עריכה] Prolegomeni ad una Grammatica Ragionata della Lingua Ebraica. Padova, 1836 (‏234 עמודים) Il Giudaismo Illustrato. Padova, 1848 Calendario Ebraico. Padova, 1849 Lezioni di Storia Giudaica. Padova, 1852 Grammatica della Lingua Ebraica. Padova, 1853 Discorsi Morali agli Studenti Israeliti. Padova, 1857 Opere del De Rossi. Milano, 1857 Lezioni di Teologia Morale Israelitica. Padova, 1862 Lezioni di Teologia Dogmatica Israelitica. Trieste, 1864 Elementi Grammaticali del Caldeo Biblico e del Dialetto Talmudico. Padova, 1865. תורגם לגרמנית, אנגלית וחלק לעברית. Discorsi Storico-Religiosi agli Studenti Israeliti. Padova, 1870 Introduzione Critica ed Ermenutica al Pentateuco. Padova, 1870 Autobiografia. Padova, 1882

מלבד ספרים אלו, כתב שד"ל למעלה משלוש מאות מאמרים בלמעלה משלושים כתבי עת, ביניהם הידועים והחשובים בזמנו, כמו "בכורי העתים", "המגיד", "כרם חמד", "ישורון" ו"אוצר נחמד".

רשימה חלקית של מאמריו

• "מכתב על כתב השומרונים", ט' בסיוון ה'תרי"א (9 ביוני 1851), בתוך: רפאל קירכהיים, כרמי שומרון; פתיחה למסכת כותים, פרנקפורט תרנ"א, (עמ' 106–116). (הספר באתר HebrewBooks)
• מכתב משד"ל, בתוך: ספר הרקמה, עורך: רפאל קירכהיים, פרקנפורט תרי"ו 1836.
• "מגדל-עז" מאת הרמח"ל, קניגסברג 1861, מצורפות הערות של שד"ל על המחזה.

עץ משפחת לוצאטו

אברהם (נפטר ב-1586 בערך)                                                                                       שלמה (שמואל)         יוסף יצחק (נפטר בצפת)                       אברהם (נפטר ב-1595)               יהודה (נפטר ב-1605)                   יצחק                                                     ברוך (נפטר ב-1669)                         שמחה (שמעון) (1582–1663)                                                                                             יעקב                   רפאל   אשר                                                                                               משה חיים (רמח"ל) (1707–1745)   ברוך שלמה   אפרים (1729–1792)   יצחק (1730–1803)                                                   יעקב     מרדכי   יצחק                                                                                               חזקיה   יעקב   ברכה           ברוך (בנדטו)                                                                                                       רחל קונסולה כהן (לבית לוצאטו)   שמואל דוד (שד"ל) (1800–1865)   בלהה בת שבע (לבית סגרי)   דוד   יצחק   רחל מורפורגו (לבית לוצאטו) (1790–1871)   יעקב מורפורגו                                     אוהב גר (1829–1854)

• פניני שד"ל, מבחר מכתבי שד"ל שבניו הוציאו לאור, פרזמישל תרמ"ח.
• שמואל דוד לוצאטו - כתבים, עם מבוא מפורט מאת מ"ע הרטום, ספריית דורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
• ישעיהו לוצאטו, מאמרי שד"ל, 1881.
• יצחק חיים קסטליוני, יד שד"ל, קרקא 1895.
• שמואל דוד לוצאטו, פרקי חיים, לוקטו תורגמו וכונסו בצירוף הערות מסבירות בידי משה א' שולוואס, ניו-יורק: תלפיות תשי"א.
• אברהם כהנא, שמואל דוד לוצאטו - חייו ופועלו הספרותי, בתוך "השילוח" 2, ינואר 1898; "השילוח" 1, אפריל 1898; "השילוח" 1, אוגוסט 1898.
• פ' לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, 1935, עמ' 59–73, 302-303.
• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך שני.
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ישראל ואורייתא (בספרי שד"ל), קרקא תרנ"ב.
• יחיאל צבי מושקוביץ, פרשנות המקרא לדורותיה, 1998.
• שמואל דוד לוצאטו - 200 שנה ללידתו, קובץ מאמרים בעריכת ראובן בונפיל, יצחק גוטליב וחנה כשר, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004. (ספר אלקטרוני, באמצעות הרשמה לאתר).
• שאול אש, "שד"ל - האיש והרקע", בתוך: מולד (סדרה חדשה), כרך ב', 391-396.
• אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 83–112, 211-227, 307-343, 415-426, 470-476, 534-538.
• אפרים חמיאל, האמת הכפולה: עיונים בהגות הדתית המודרנית במאה התשע עשרה ובהשפעתה על ההגות היהודית במאה העשרים, כרמל, ירושלים תשע"ו, עמ' 70–180, 421-395.
• שמואל ורגון, שמואל דוד לוצאטו - ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: שמואל דוד לוצאטו
טקסט בוויקיטקסט: מחבר:שד"ל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שמואל דוד לוצאטו

חיבורים של שד"ל ברשת:

• כתבי שמואל דוד לוצאטו בפרויקט בן-יהודה
• הטקסט המלא של פירוש שד"ל לתורה ב"אתר הניווט בתנ"ך" (אמנם חסר נקודות וטעמי המקרא שהביאם שד"ל בפירושו)
• שלושה יסודות בפרשנות המקרא ב"אתר הניווט בתנ"ך".
• כל פירושי שד"ל למקרא, עם הוספות מכתבי יד והשוואות בין המהדורות השונות של הפירוש, באתר AlHaorah.org.
• מבוא למחזור כמנהג בני רומא (1856), מהדורת תל אביב תשכ"ו, עורך דניאל גולדשמידט, באתר היברובוקס.
• מחקרי-היהדות, כרך ראשון, וורשה תרע"ג, באתר היברובוקס
• ימי אדם אשר חי - שיר של שד"ל באתר דעת
• ספר יסודי התורה - טקסט מלא באתר Sefaria
• שמואל דוד לוצאטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תולדות הפיוט בישראל, תל אביב, ה'תש"ח, באתר הספרייה הלאומית – ישראל
• שמואל דוד לוצאטו, באתר "החכם היומי"
• שמואל דוד בן חזקיה לוצטו (1800-1865), דף שער בספרייה הלאומית
• שמואל דוד לוצאטו, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

מאמרים וכתבות

• "על שד"ל... שיחה עם פרופ' שמואל ורגון", בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
• מתיה קם, פיליפ טריה, שמואל דוד לוצאטו, באתר "תרבות•il"
• שמואל דוד לוצאטו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• "שמואל דוד לוצאטו", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• רשימת מאמרים על שמואל דוד לוצאטו באתר רמב"י
• שד"ל באתר מקרא-נט
• פישל לחובר, שמואל דוד לוצאטו, באתר פרויקט בן-יהודה
• מיכה יוסף לבנזון, לשמואל דוד לוצאטו, באתר פרויקט בן-יהודה
• אורי וייס, "לא כל התלמוד הוא יהדות", באתר קולך, על דרכו של שד"ל בחיבורו: "על החמלה וההשגחה"
• שמואל ורגון, ‏יחסו הביקורתי של שד"ל כלפי פרשנות ההלכה של חז"ל הנוגדת את פשוטו של מקרא, JSIJ‏ 2, 2003