גנאיוס יוליוס אגריקולה

גנאיוס יוליוס אגריקולה
Gnaeus Iulius Agricola

לידה	13 ביוני 40 Forum Iulii, צרפת
פטירה	23 באוגוסט 93 (בגיל 53) רומא, האימפריה הרומית
מדינה	רומא העתיקה
בן או בת זוג	דומיטיה דסידיאנה (61 לספירה–?)
צאצאים	יוליה אגריקולה
פעולות ומבצעים
קרב ווטלינג סטריט קרב מונס גראופיוס

גנאיוס יוליוס אגריקולה (בלטינית: Gnaeus Iulius Agricola;‏ 13 ביוני 40 - 23 באוגוסט 93) היה מצביא ופוליטיקאי רומי, ממובילי תהליך הכיבוש הרומי של בריטניה. אגריקולה, שנולד למשפחה בעלת צביון פוליטי מהמעמד הסנאטורי, החל את הקריירה הצבאית שלו כטריבון צבאי תחת המושל גאיוס סואטוניוס פאולינוס (אנ'). לאחר תום שירותו הצבאי כיהן במגוון תפקידים פוליטיים ברומא. בשנת 64, מונה אגריקולה לקוואיסטור בפרובינקיה אסיה. שנתיים לאחר מכן, הוא מונה לטריבון פלבאי, ובשנת 68 הוא מונה לפראיטור. באירועי שנת ארבעת הקיסרים שהתרחשו בשנת 69 הוא תמך באספסיאנוס, מפקד לגיונות הצבא הרומי בסוריה, בהתמודדותו על כס השלטון.

כאשר הפך אספסיאנוס לבסוף לקיסר, הוא מינה את אגריקולה למושל הפרובינקיה גאליה אקוויטניה. בשנת 77 הוא מונה לקונסול ולמושל הפרובינקיה בריטניה. כמושל, השלים אגריקולה את כיבוש השטחים הנמצאים במה שכיום הם ויילס וצפון אנגליה, הוביל את צבאו לצפון הרחוק של סקוטלנד, והקים מבצרים על פני חלק נרחב מהשפלה הבריטית. בשנת 85, הוחזר אגריקולה מבריטניה לרומא לאחר שירות ארוך באופן יוצא דופן על ידי הקיסר דומיטיאנוס. לאחר שובו, הוא פרש מהחיים הצבאיים והציבוריים ומת בשנת 93.

רוב המידע הידוע על אגריקולה ועל כהונתו כמושל מקורו בחיבור ההיסטורי חיי אגריקולא (אנ'), מקור ראשוני אשר נכתב על ידי ההיסטוריון טקיטוס, חתנו של אגריקולה, וכן מממצאים ארכאולוגים מצפון בריטניה.

אגריקולה נולד בקולוניה הרומית Forum Iulii (אנ') שבפרובינקיה גאליה נארבוננסיס, כיום בחבל פרובאנס-אלפ-קוט ד'אזור שבצרפת. אבותיו של אגריקולה היו ידועים ברחבי גאליה הרומית והשתייכו למעמד הסנאטורי. שני סביו של אגריקולה שירתו כמושלים מטעם האימפריה. אביו, לוקיוס יוליוס גרייסינוס, שימש כפראיטור ומונה בעקבות כך לחבר בסנאט הרומי בשנת לידתו של אגריקולה. אביו נודע בהתעניינותו הרבה בפילוסופיה. בפרק הזמן שבין אוגוסט 40 לינואר 41, הורה הקיסר קליגולה להורגו כיוון שגרייסינוס סירב להוציא להורג את בן דודו מדרגה שנייה של הקיסר, מרקוס יוניוס סילאנוס (אנ').

אמו של אגריקולה הייתה יוליה פרוסילה. ההיסטוריון הרומי טקיטוס מתארה כ"אישה בעלת מידות טובות" שחיבבה מאוד את בנה. אגריקולה התחנך במאסיליה, מרסיי של ימינו, והתאפיין בעניין רב לפילוסופיה.

אגריקולה החל את הקריירה הציבורית שלו ברומא כטריבון צבאי, ושירת בפרובינקיה בריטניה תחת המושל גאיוס סואטוניוס פאולינוס בין השנים 58 ל-62^[1]. הוא היה משויך כנראה ללגיון השני אוגוסטה, אך נבחר לשרת בצוותו האישי של סואטוניוס ובשל כך השתתף כמעט בוודאות בדיכוי המרד של בודיקיאה בשנת 61.

כשחזר מהאיים הבריטיים לרומא בשנת 62 התחתן עם דומיטיה דסידיאנה (אנ'), בת למשפחה מכובדת מהאצולה הרומית. ילדם הראשון היה זכר. בשנת 64 מונה אגריקולה למשרת הקוואיסטור, אותה מילא בפרובינקיה אסיה תחת שלטנו המושחת של הפרוקונסול לוקיוס סאלביוס אותו טיטאנוס (אנ'). במהלך שהייתו שם נולדה בתו, יוליה אגריקולה, אך בנו הבכור מת זמן קצר לאחר מכן. בשנת 66 הוא מונה לטריבון הפלבאים וביוני 68 לפראיטור.

במקביל לאירועים אלו, הקיסר נירון הוכרז באופן פומבי כאויב הציבור על ידי הסנאט והתאבד, צעד שגרם באופן ישיר לתחילתה של מלחמת האזרחים הידועה בשם שנת ארבעת הקיסרים. גלבה תפס את מקומו של נירון אך נרצח בתחילת שנת 69 על ידי אותו, שלקח ממנו את השלטון. אמו של אגריקולה נרצחה בביתה שבליגוריה על ידי נאמניו של אותו. אחרי שאספסיאנוס הכריז על עצמו כקיסר מבסיס כוחו שבמזרח האימפריה אגריקולה הביע את תמיכתו בו. במקביל, אותו התאבד לאחר שהובס על ידי ויטליוס.

לאחר שאספיאנוס ביסס את מעמדו כקיסר הוא מינה את אגריקולה למפקד הלגיון ה-20 ולריה ויקטריקס (אנ') המוצב בבריטניה. אגריקולה מונה במקומו של מפקד הלגיון הקודם, מרקוס רוסיוס קואליוס (אנ'), שעורר מרד נגד מושל הפרובינקיה, מרקוס וטיוס בולאנוס (אנ'). תושבי בריטניה מרדו ברומאים במהלך אירועי מלחמת האזרחים ובולאנוס נתפש כמושל רכרוכי. אגריקולה השיב את המשמעת ללגיון ועזר לשקם שליטתו של השלטון הרומי בפרובינקיה. בשנת 71 הוחלף בולאנוס על ידי מושל תוקפני יותר, קוונטינוס פאטיליוס סריאליס (אנ'), אשר אפשר לאגריקולה להוכיח את יכולתיו כמפקד במערכות נגד הבריגנטים (אנ') בצפון אנגליה.

כאשר תמה כהונת הפיקוד שלו בשנת 73, אגריקולה הוכר כפטריקי ומונה למושל גאליה אקוויטניה, שם מילא את תפקידו זה במשך קרוב לשלוש שנים. בשנת 76 או 77 הפך לקונסול מחליף, ואירס את בתו עם ההיסטוריון טקיטוס. בשנה שלאחר מכן בתו, יוליה אגריקולה, וטקיטוס התחתנו. אגריקולה צורף לפונטיפקס וחזר לבריטניה בפעם השלישית, אך הפעם כמושל הפרובינקיה.

עם הגעתו לפרוביניקיה בקיץ 77, גילה אגריקולה שהשבטים האורדוביקים ששכנו בצפון ויילס השמידו למעשה את כוחות הפרשים הרומיים שהוצבו בשטחם. מיד כשנודע לו על כך הוא נע לכיוונם והביס אותם. לאחר מכן, הפנה אגריקולה את מאמצי המלחמה אל עבר אנגלסי, הכניע את האי כולו והכפיף אותו למרותה של רומא. כמעט שני עשורים קודם לכן, המושל גאיוס סואטוניוס פאולינוס ניסה לבצע מהלך דומה, אולם בשנת 60 הוא נאלץ להסיג את כוחותיו על מנת לדכא את המרד הבודיקיאני. אגריקולה גם הרחיב את תחומי השלטון הרומי צפונה אל תוך קלדוניה (כיום בסקוטלנד המודרנית). בקיץ 79, הוא קידם את צבאותיו אל שפך הנהר טאוס, והקים מספר מבצרים לאורכו. עם השנים מיקום המבצרים נשכח, אולם תארוך גילו של המבצר באלגינהאוג (אנ') הופך אותו למועמד אפשרי. אגריקולה הנהיג רומניזציה נרחבת של אוכלוסיית הפרובינקיה, עודד קהילות רבות לבנות עיירות על פי דגם העיר הרומית והדקומנוס והעניק חינוך רומי מסורתי לבני האצולה הילידית; אם כי, כפי שמציין טקיטוס, אגריקולה ביצע את הצעדים הללו אך ורק למען האינטרס הרומי של הרגעת ותירבות השבטים התוקפניים של בריטניה על מנת שיסורו למרותה של האימפריה^[2].

על פי טקיטוס, בשנת 81 אגריקולה "חצה בספינה הראשונה" והביס עמים שלא היו ידועים לרומאים עד אז. אולם, בפרק 24 של חיי אגריקולא, טקיטוס אינו כותב במפורש איזה גוף מים הוא חצה^[3]. המחקר המודרני מצביע על לשון הים של קלייד (אנ') או על לשון הים של פורת' כאפשרויות הסבירות ביותר. טקיטוס מזכיר גם את היברניה, כך שייתכן ויש להעדיף את דרום מערב סקוטלנד. אגריקולה ביצר את קו החוף שפונה לכיוון האי האירי, וטקיטוס טוען שחמיו טען לעיתים קרובות שניתן לכבוש את האי כולו באמצעות לגיון בודד מגובה בחילות עזר. אגריקולה העניק מקלט למלך אירי גולה שהוא קיווה שיעניק לו תירוץ נוח לכיבוש האי הבריטי. כיבוש זה מעולם לא יצא לפועל, אך מספר היסטוריונים מאמינים שהחצייה עליה כתב טקיטוס הייתה למעשה משלחת חקר או עונשין בקנה מידה קטן לאי האירי, אם כי לא זוהו מחנות רומיים בשטח. במיתולוגיה האירית ניתן למצוא הקבלה בולטת המחזקת טענה זו. מסופר על טואטאל טקטמר (אנ'), ממלכיה העליונים של אירלנד, כי הוגלה מהאי כנער, וחזר מבריטניה בראש צבא כדי לתבוע את כס המלכות. התאריך המסורתי של שובו הוא בין 76 ל-80, ואכן ארכאולוגים מצאו מספר פריטי אמנות רומיים או רומנו-בריטיים באתרים המקושרים לטקטמר.

בשנה שלאחר מכן, הקים אגריקולה צי, באמצעותו צר על השבטים אשר שוכנים מעבר לנהר פורת'. בעקבות התפתחויות אלו החלו הקלדונים (אנ') להתקומם נגד הרומאים במספרים גדלים והולכים. הם תקפו את מחנה הלגיון התשיעי היספנה בחסות החשכה, אך אגריקולה קידם את פרשיו והתוקפים אולצו לסגת. הרומאים הגיבו לתקיפה באמצעות חדירה צפונה יותר אל תוך קלודניה. בן נוסף נולד לאגריקולה באותה השנה, אך מת לפני יום הולדתו הראשון. בקיץ 83, נלחם לבסוף אגריקולה בצבאות הגדולים של הקלדונים, שהובלו על ידי קלגקוס (אנ'), בקרב מונס גרופיוס (אנ'). טקיטוס העריך שמספרם של הלוחמים קלדונים היה גבוה מ-30,000^[4]. אגריקולה הציב את חילות העזר שלו בקו הקדמי, תוך שהוא מחזיק את הלגיונות מאחור כעתודה, והסתמך על לוחמה קרובה כדי להפוך את חרבות הביתור חסרות החוד של הקלדונים לחסרות תועלת מכיוון שהם לא היו מסוגלים להניפן כראוי במרחקים קצרים^[5]. אף על פי שהקלדונים הוכרעו, ועל כן הפסידו בקרב זה, כשני שלישים מצבאם הצליח להמלט ולהסתתר בהרי הרמה הסקוטית או ב"פרא חסר עקבות" כפי שטקיטוס מכנה אותם. אבדות הקרב הוערכו על ידי טקיטוס בכ-10,000 בצד הקלדוני ו-360 בצד הרומי. מספר היסטוריונים העריכו שהקרב התרחש בסביבות רכס הרי הגרמפיאן (אנ'), בטווח ראייה מהים הצפוני. אחרים סבורים שייתכן ומיקום הקרב היה קמפסטון היל (אנ'), מגריי היל (אנ') או בגבעות אחרות הסמוכות למחנה הרומי בריידייקס (אנ'); נקודות גבוהות אלו ממוקמות בסמוך להר אלסיק (אנ'), דרך עתיקה אשר שימשה הן את הרומאים והן את הקלדונים בתמרוניהם הצבאיים. עם זאת, בעקבות גילוי המחנה הרומי בדורנו (אנ') ב-1975, רוב החוקרים מאמינים כיום שהקרב התרחש על הקרקע סביב בנצ'י (אנ') שבאברדנשייר.

מרוצה מניצחונו, שבה אגריקולה בני ערובה מהשבטים הקלדוניים. ייתכן שהוא הצעיד את צבאו אל החוף הצפוני של בריטניה, כפי שמעיד המבצר הרומי שהתגלה בקאודור, בסמוך לאינוורנס. הוא גם הנחה את פרפקט הצי להפליג סביב החוף הצפוני, ובכך אימת, לכאורה בפעם הראשונה בהיסטוריה, שבריטניה היא למעשה אי.

בשנת 2019, צוות ארכאולוגי סקוטי בראשות איראיה אראבאולזה חשף באייר מחנה צבאי רומי מהמאה ה-1 לספירה, שכל הנראה שימש את הלגיונות הרומיים במהלך הפלישה של אגריקולה לקלדוניה. לדברי אראבאולזה, גומות המדורות רחוקות כ-30 מטרים האחת מהשנייה וסו��רו בשני קווים מקבילים. הממצאים שהתגלו כוללים תנורים בעלי כיפת חרס ו-26 גומות מדורה המתוארכות בין שנים 77 ל-90 לספירה ונתגלו כאשר הן עמוסות בחומר שרוף ובפחם. ארכאולוגים הציעו כי אתר זה נבחר להקמת המחנה בשל מיקומו האסטרטגי לצורך הכיבוש הרומי של איירשייר (אנ')^[6][7].

אגריקולה נקרא בחזרה מבריטניה בשנת 85, לאחר כהונה ארוכה בצורה יוצאת דופן כמושל. טקיטוס טוען שדומיטיאנוס הורה על חזרתו מכיוון שהצלחותיו של אגריקולה בבריטניה עלו על הניצחונות הצנועים של הקיסר עצמו בגרמניה ובכך ערערו את יציבות שלטונו. אגריקולה שב לרומא בלי צבאו, ודיווח לקיסר על פי פקודתו בליל שובו. טיב הקשר בין אגריקולה לקיסר אינו ברור; מצד אחד, אגריקולה זכה באות הטריומף ובפסל (הכבוד הצבאי הגבוה ביותר ברומא מלבד טריומף ממש); מצד שני, אגריקולה לא כיהן עוד לאחר שובו בתפקיד אזרחי או צבאי, למרות הניסיון והמוניטין שלו. הוצע לו לכהן כמושל של הפרובינקיה אפריקה, אך הוא סירב לכך, בין אם בשל בריאות לקויה ובין אם (כפי שטוען טקיטוס) תחבולותיו של דומיטיאנוס. בשנת 93, אגריקולה מת באחוזת משפחתו בגאליה נרבוננסיס בגיל חמישים ושלוש. נפוצו שמועות שהמוות נגרם מהרעלה שבוצעה בהוראת הקיסר דומיטיאנוס, אך מעולם לא נמצאו לטענה זו ראיות ממשיות.

מדיה וקבצים בנושא גנאיוס יוליוס אגריקולה בוויקישיתוף

• גנאיוס יוליוס אגריקולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)