ערוך השולחן אורח חיים תרג

הטור הביא ירושלמי: רב חייא מפקיד לרב אם אתה יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול. ואי לא אכול בשבעא יומי בשתא (פרק (שלישי) [קמא] דשבת הלכה ג). וכתב ראבי"ה: קבלתי אלו הן שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. וקוראן "שבעה ימים" לפי שבראש השנה בלאו הכי אכל בטהרה, דחייב עצמו לטהר ברגל. ולכן כתב דאפילו מי שאינו נזהר בכל השנה בפת של אינו יהודי – בעשרת ימי תשובה נכון ליזהר. עיין שם.

ונראה לעניות דעתי דזה אינו אלא בדברים שאין בהם איסור מן הדין, דבזה אינו אלא הידור בעלמא, ונכון להדר זה בימים אלו. אבל דברים שיש פוסקים לאיסור מן הדין, אלא שנוהגים על דעת דעת המתירין, כמו חדש בחוץ לארץ, או בשר בלא סירכה, וכיוצא בזה – אי אפשר לנהוג כן בעשרת ימי תשובה. דכיון שאין אוכלין בימים אלו – הרי זה כקבלו עליהם דיעות האוסרים. ואם כן איך יאכלו אחר כך?

(עיין מגן אברהם דבפת של אינו יהודי – יזהר לכל הפחות בהשלכת קיסם. ויזהרו שלא ליטול חלה מעיסת אינו יהודי. ומה שכתב במי שהולך בדרך וכו', עיין שם – צריך עיון. ואשה שמצאה ילד מת אצלה – יש לה לקבל תשובה. ומי ששלח שליח, ונהרג בדרך, גם כן – כן, עיין שם. ומעיקר הדין יש לפקפק, ובארנו במקום אחר. ודייק ותמצא קל.)

ויש לכל אדם לפשפש במעשיו בעשרת ימי תשובה, ולשוב מהם. וספק עבירה – חמורה מעבירה וודאית, וצריך יותר התאמצות לתשובה, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע על בירור. ולכן קרבן אשם תלוי – יותר ביוקר מאשם וודאי, כמבואר בתורה ומשנה וגמרא. ועוד: דעל הספק מסיתו היצר הרע יותר מעל הוודאי, באמרו כי אין בכאן עבירה. ולכן צריך יותר חיזוק לזה. והבא לטהר – מסייעין אותו.