חולין ל ב

א"ל ר' זירא לימדתנו רבינו משנתנו בב' סכינין וב' בני אדם. כלומר תורא אישתחיט בשנים ושלש' מקומות קנה למעלה ושט למטה ושקל מינה רב יצחק משופריה שופריה א"ל ר' זירא למדתנו רבינו מדחזינן דתורא אישתחיט בשנים ושלשה מקומות ושקלת מיניה לאכילה דמשנתנו דקתני שנים אוחזין בסכין (א' כלומר) ושוחטין אחד מלמעלה ואחד למטה בב' סכינין וב' בני אדם ואע"פ כן מותר:

אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסקו פסול כלומר החליד הסכין בין קנה לושט ופסק את הושט תחלה כדרכו ואח"כ פסק את הקנה שחיטתו פסולה שהיה לו לשחוט כדרכו קנה ברישא והדר ושט:

אבל מלמעלה למטה דקא עביד כדרכה דשחיטה אימא אפי' ברישא ושט ולבסוף קנה אימא שפיר דמי קמ"ל דפסולה:

תחת העור כשירה כלומר אם החליד הסכין תחת העור ושחט הסימנין כשרה תחת מטלית מהו כלומר ששחט [תחת] גלימא שלו. תחת צמר מסובך שהחליד הסכין תחת צמר העור שעל גבי הגרון. החליד במיעוט סימנין מהו כלומר ששחט מיעוט סימנין והחליד את הסכין בין סימן לסימן באותו מיעוט וברוב סימנין שחט כדרכו מהו מי אמרינן כיון דלא שחט אלא מיעוט סימנין עדין לאו חשוב התחלת שחיטה כיון דרוב שחט שחיטה כשרה. או דילמא כיון דהחליד שחיטתו פסולה תיקו:

תחת מטלית. פירש"י ז"ל הכרוכות לה סביב צוארה ובעל ההלכות כתב דהך רוקעתא דמדבקה בקירה או בקנדרוס או רוק ודביקה ההיא עילוי דמדבקא אפקותא דחיותא ועייל סכינא תותי ההיא רוקעתא וכן עיקר. ומדברי כולם נלמוד שאם פירש טליתו עליה שאינה נקרא' חלדה.

החליד במיעוט סימנין. בעיא זו בחלדה וחברתה בשהייה יצאו עליהם כמה עסיקי', ורש"י ז"ל פירשה במיעוט בתרא ולמדין ממנו דאע"�� דאשתחיט רובה דאתכשרה לה שחיטה אסור לחתוך אותו בשהייה או חלדה. והק' רש"י ז"ל עצמו הא דשנינן לעיל שחט קנה ושהה בה וגמרה כשרה ואקימנא בעוף ממה נפשך וכו' ואמר דשנוי' היא ולא סמכינן עלה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ונניח זה מפני שהוא סוגיא למאי דס"ד מעיקרא. וי"ל דלההוא לישנ' לית לן בעיא דרב פפא אלא ס"ל במיעוט סי' כשרה.

אבל ק' לן טובא הא דאמרינן פ"ק גבי שוחט ב' שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן ורוב של א' כמוהו ולכולהו לישני דאיתמר התם ליכא מאן דפסל שחט ב' שלישים והגרים אלא כשתמצי לומר דלית ליה רובו של א' כמוהו [אבל אי אית לן רובו של א' כמוהו] לא מתפסלא תו בהגרמה וכ"ש בחלדה ושהייה שמצינו שהחמירו בה משום דלאו מקום שחיטה הוא ועוד מצאנו דתניא בתוספתא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה, לפי' נדחו דברי רש"י ז"ל.

והראב"ד ז"ל מקיים דבריו, לומר שכיון דלכתחלה בעינן ב' סי' קמיבעיא ליה כיין דאצרכוה רבנן למגמרה לשחיטה אצרכוה נמי בכשרות כי היכי דלא ליתי לידי קלקול שחיטה ופסולה דרבנן מבעיא ליה ומתרץ בה דליתיה להאי דינא אלא בשהייה וחלדה אבל הגרמה דחוץ למקום שחיטה וניכר הוא שרוב שחיטה כראוי מותרת ושהייה עצמה אינה אלא בוושט אבל בקנה לא עדיף מיעוטא בתרא ממיעוטא קמא, וכן התוספתא בקנה הוא.

וכל אלו דברי הבאי הם דהא אפי' פסולא דרבנן לא גזרו בה בשוחט רוב ב' והניח המיעוט הלכך כי מגרמה בפיסול נמי לאו כלום הוא וכן חילוק שבין קנה לוושט אינו כלום. ולפי דבריו יותר נראה ראוי לאסור שוהה ומחליד במיעוט קמא דקנה משום גזרה משום דקעביד מצות שחיטה בפסול.

ובא ר"ת ז"ל ופי' שהיה במיעוט קמא דוושט. וגם זה אינו נכון שכל שנעשה בה מעשה טרפה נפסל בשהייה ודרסה וחלדה והגרמה. ועוד שאם אין שהייה במיעוט קמא דוושט אין שהייה בעוף כלל וזה אי אפשר דהא איתקוש להדדי ועוד תפשוט מכל הני דאמרינן כדי שחיטת עוף לעוף ובהמה לבהמה ומפורש מצאו בתוספת' שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחי' ואח"כ שחט את שניהם או שנקב את הוושט ואח"כ שחט שניהם טרפה.

אבל בהחליד במיעוט סי' פי' ר"ת ז"ל פי' נכון כגון ששחט רובו של וושט או רובו של קנה והחליד את הסכין תחתיו ושחט באותה חלדה את הב' מי אמרינן כיון דמידי דבעיא שחיטה הו"ל החליד בין סי' לסי' ופסולה או דילמא מכיון דלא מעכבי בשחיט' הו"ל כתחת העור וכשרה א"נ קא מיבעיא ליה לרב תחת מיעוט סי' אי אינו יודע או יודע הוא שפסולה בודאי כיון שישנו בכלל שחיטה.

וכן נראה פי' זה מדברי בעל ההלכות הראשונות וכן פר"ח והרב רבינו משה בר מיימון הספרדי כתבו ומקצת נוסחאות כתוב בהן החליד את הסכין במיעוט סי' ונוטה למה שכתבנו.

וכן נראין הדברים שאין בעיא זו של החליד במיעוט סי' ואותו של שהה במיעוט סי' (ואותו של שהה במיעוט סי') מתפרשות בפי' א' מפני שזו בעיא דרב פפא וזו בעיא דרב הונא בר נתן וה"ל לאקשויי היינו דרב פפא כדאמרינן בפרקין לאו היינו דבעי אילפא וכן בכל מקום וכן ראוי עוד לפ' כפירושו שלא יהא דין זה נוהג בדרסה ובשאר הלכות שחיטה וכל זה מוכיח ומחזיק הפי' הזה אשר כתבנו אבל בשהה במיעוט סי' פי' הרב ז"ל אם שהה בכדי שישחוט מיעוט סי' מהו וא"כ אין שיעור לשהייה כלל בשחיטה אחרת שכל שהוא בוושט אין לו שיעור.

ואחרים פי' כגון ששהה בשחיטת מיעוט סי' בבהמה ואח"כ שחט הב' מי אמרי' כמחתך בשר בעלמא הוא והויא שהייה או דילמא מכיון שמצות שחי' עליו אינה נק' שהייה והו"ל כשוחט בסכין רע. וסלקא בתיקו.

הא דתנן התיז את הראש בבת א'. וסופה היה שוחט והתיז את הראש אם יש בסכין וכו'. תמהני למ"ל התיז את הראש אפי' התיז סי' בלחוד נמי פסולה, וקרובני לומר שאם היה שוחט וחתך אי בהולכה אעפ"י שאין בסכין כמלא צואר כשרה (שאי אפשר) [שאפשר] לסי' להשחט בהולכה קטנה דרכים הם אצל סכין מחודדת לא אמרו אלא במוליך והתיז הראש לגמרי שאי אפשר להתזה בלא דרסה ואם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר כשרה דבהעברת מלא צואר שחוצה לו חתך סי' ומלא צואר אחר דחק למטה והתיז הראש.

וא"ת מ"מ קשיא רישא, דההיא במכה עסקינן כגון שעושין בסייף יאפי' לא התיז אלא סי' פסולה איכא למימר דגם ענין דרסה אתא לאשמועינן שהיא ענין התזה אבל סיפא דינו קתני ודוקא הוא, א"נ תנא רישא משום סיפא, וזה צ"ע שלא ראיתי לבעלי הלכות מדקדקים בכך.

ועוד ראיתי בתוספתא (ב,א) היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה כלומר אם נתכוין לחתוך כל הראש לפי שדרס עליו בכח ואם לא נתכוין לכך אלא היה שוחט ומוליך בנחת כדרכו ומתוך חריפות הסכין נחתך הראש בהולכה מותר כי זה לא פי' בעלי ההלכות, ואינו ברור וצריך תלמוד.

והא דקתני היה שוחט והתיז ב' ראשון כא' אם יש בסכין מלא צואר א' ואוקימנא בחוץ לצואר היינו שתפס ב' ראשין והניח סכין על שניהם והיה מלא הצואר אחד בראשו של סכין חוץ לב' הצוארין וכשהוליך נמצא שחותך הצוארין בהולכה כמלא צואר א' והיינו דדייקינן עלה בגמרא השתא בבהמה א' וכו' הא אלו לא הניח הסכין על שניהם כא' אלא שהוליך על ב' צוארין בהולכה כמלא וכו' י"ל שהראשון כשר דהא עבר עליו הולכה דב' מלא צוארין והב' פסול עד שיהא בסכין מה שהוא חוץ לצוארין וי"ל דהואיל ובב' דרס אף בראשון דרס שהרי מעביר על שניהם בענין שוה וכיון שא"א שלא דחק על השני ודרס אף הראשון בדרסה נחתך בודאי.

בי רב אמרי תחת העור איני יודע. תמיהא לי דבי רב אמרי מנו רב הונא, ורב הונא הא אמר בפירקין קמא (כ, ב) גבי מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה, מאי טעמא מפני שהוא מחליד, אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואף על פי שנגלה קרי ליה חלדה, וכל שכן תחת העור שהסכין נכסה כחולדה, ויש לי לומר דרב הונא דהתם משום דסבר מוליך ומביא במליקה כשר לא אשכח דיחויא אחרינא אלא טעמא דחלדה, והכי קאמר דילמא האי תנא סבר דאפילו בכי האי גונא הויא חלדה, ומתניתין לא הויא סיעתיה דרב שיזבי, ואם איתא דהתם מיקריא חלדה כל שכן תחת העור ולכשתמצא לומר דתחת העור ועצמות דמפרקת לא הוי חלדה, ההיא מתניתין הויא סייעתיה דרב שיזבי.

תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו. פירש רש"י ז"ל מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה. ובעל הלכות כתב רוקעתה דמידבקא בקירא או בקנדרוס, ודבוקה ההיא רוקעתא עלוי אפקותא דחיותא, ועייל סכינא תותי האי רוקעת. וגם הר"מ ז"ל (הל' שחיטה פ"ג ה"ו) מודה לו, ועיקר. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שאם פירס טליתו עליה אינה נקראה חלדה, וסלקה בתיקו, ולחומרא.

החליד במעוט סימנין. פירש רש"י ז"ל במיעוט בתרא, וכן פירש גם ההיא דלקמן (לב, א) דאיבעיא להו שהה במיעוט סימנין מהו במיעוט בתרא דסימן בתרא דכתב אף על גב דאישתחוט רובא ואיתכשרא לה בהמה אסור לחתוך המיעוט בשהייה או בהחלדה? או בהגרמה או בדרסה שלא יראה כשוחט בפסול שחיטה, והקשה הוא ז"ל על עצמו מהא דשנינן לעיל (כט, א) גבי שחט חצי קנה ושהה בה וגמרה כשרה דאוקימנא בעוף, וממה נפשך דאי מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובא דגרגרת, ואי מחצה על מחצה כרוב הא שחט רובא דגרגרת. ותירץ הוא ז"ל דההיא שנויא היא דקא משני מאן דסבירא ליה מחצה על מחצה כרוב, אבל למאן דאמר אינה כרוב אין אנו צריכין לכך וקיימא לן כותיה.

וכתב עוד הרב ז"ל דאפילו שחט שני שליש והגרים שליש דרך שחיטה פסולה, ואין דרכו מחוור בזה כלל, חדא, דהא על כרחין שחט שני שליש והגרים שליש כשרה דהא לא אשכחן בההיא סוגיא מאן דפליג בהא, אלא מאן דסבירא ליה כולה גרגרת בעי ולית ליה מתניתין דרובו שלא אחד כמוהו, ואנן כמתניתין קיימא לן, ואי בהגרמה שאינו מקום שחיטה כן כל שכן בחלדה ושהייה, שהרי מצינו שהחמירו שלא במקום שחיטה יותר וכדאמרינן התם (יט, ב) במצא חצי קנה פגום, ותניא בתוספתא (??) שחט בה אחד או רוב אחד בעוף אף על פי ששהה בה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה.

והנכון מה שפירש ר"ת ז"ל דהכא בבהמה שצריכה שני סימנין וכגון ששחט רובו של סימן ראשון והחליד הסכין תחת המיעוט הנשאר ושחט השני, והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דמידי דבעי שחיטה הוא, הוה ליה החליד בין סימן לסימן ופסולה, או דילמא כיון דלא מעכב בשחיטה הוה ליה כתחת העור וכשרה. וקא מיבעיא ליה לרב פפא אליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה, דאלו לדאמרי בי רב לא גרע מעור, והיינו דלא אמרינן בדרב פפא לבי רב דאמרי כדאמר בבעיא דתחת מטלית וצמר מסובך, אלא יש לומר דלבי רב נמי איבעיא ליה אי הויא ודאי חלדה כיון שהיא בסימנין שהן בני שחיטה או דילמא מספקא ליה נמי בהא כדאסתפק ליה בעור, וסלקא בתיקו, ולחומרא.

התיז הראש בבת אחת. פירוש שני סימנין, ודוגמתו לעיל (כז, א) מנין לרבות את הראש שכבר הותז, דהיינו שהותז בסימנין בשעת שחיטה, וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ב ה"ט), והוצרכתי לכתוב זה מפני שראיתי למקצת מגדולי המפרשים שלא פירשו כן.