תלמוד בבלי

תלמוד בבלי
גמרא

עמוד התוכן הראשון בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות) במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד, ומסביב דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני בעלי התוספות.
מידע כללי
מאת	האמוראים
שפת המקור	ארמית בבלית, עברית משנאית
סוגה	ספרות תורנית
נושא	פרשנות ודיונים על ששה סדרי משנה
הוצאה
הוצאה	דפוסי התלמוד הבבלי
מספר עמודים	2,711 (בש"ס וילנא)
עורך	רב אשי, רבינא, הסבוראים

תַּלְמוּד בָּבְלִי (כינויים נוספים: גְּמָרָא, שַ"ס, תלמודה של בבל^[1]) הוא אחד משני התלמודים המפרטים את הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5 עת חתימת התלמוד הבבלי^[2][3], שהתגוררו בבבל (מסופוטמיה) ובארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, בפרט על המשנה ועל הברייתות^[4]. התלמוד הבבלי נחשב לטקסט המרכזי של היהדות הרבנית לאחר התנ"ך, ולמקור העיקרי של ההלכה היהודית הדתית והתאולוגיה היהודית.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו^[5]. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" – חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצידם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל, והיא נגזרת מן המונח המתאר ידע שנתקבל במסורת (כמו: גמרא גמיר לה) בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה^[6].

בתקופת הגאונים החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15, עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפו בדפוסי התלמוד כל מופעי המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים המסורתי, בעוד בחוגים האקדמיים מקפידים לכנותו "תלמוד".

בתלמוד הבבלי ישנן 37 מסכתות. שיטת החלוקה המקובלת מתבססת על העימוד שנעשה במהדורה המלאה הראשונה של התלמוד, שהודפסה בשנים ר"פ–רפ"ג (1520–1523) בבית הדפוס של דניאל בומברג בוונציה. במהדורה ההיא תפס התלמוד כולו 2,690 דפים^[7].

שמות המסכתות הן (בסוגריים – מספר הדפים לפי מהדורת וילנא, וכמקובל מאז דפוס ונציה):^[8]

סדר זרעים: ברכות (63)

סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים (120) | ראש השנה^[9] (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)

סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)

סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבודה זרה (75) | הוריות (13)

סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)

סדר טהרות: נידה (72)

על מסכת שקלים לא נכתב תלמוד בבלי, והמסכת המצויה בדפוסי התלמוד הבבלי שייכת למעשה לתלמוד הירושלמי, אף שהיא כלולה כחלק ממחזור הדף היומי.

מספר הדפים בכל מסכת אינו חופף למסכתות הארוכות ביותר, בשל אורך משתנה של מפרשי התלמוד שנדפסו בדף הגמרא^[10].

בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מאין נשאב הדין האמור במובאה, האם הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם יש בו מילים מיותרות שאינן נצרכות להבנת הדין העולה ממנו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.

לעיתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה שבה התחבטו רבים. לעיתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.

הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעיתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעיתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" ('קשה', אך ביטוי זה מתפרש כאמירה לפיה השאלה אינה מוצקה די הצורך לפרוך את השיטה הנידונה לדעת רוב רבותינו הראשונים, אך עי' רשב"ם ב"ב נב) או "תיובתא" ('תשובה', כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה)^[11].

התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני.

ערך מורחב – אגדה (יהדות)

בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעיתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי, כמו סוגיית תנורו של עכנאי. חלקם מעוררים פליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.

בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל, הרמבן^[12] ואחרים המטעימים שאין לאגדות את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.

הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות נפוצות בימיו בלימוד אגדות התלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"ל רצו ללמד מסר עמוק באגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.

התלמוד עצמו מציין שרב אשי ורבינא הם "סוף הוראה"^[13], כלומר בהם נסתיימה תקופת חכמי התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. רש"י והרמב"ם מזהים אותם עם רב אשי המפורסם, ראש ישיבת מתא מחסיא ועם חבירו בן דורו רבינא. רב שרירא גאון באיגרתו מזהה את רבינא עם רב אבינא בריה דרב הונא, ראש ישיבת סורא שחי יותר משבעים שנה לאחר רב אשי, ונפטר בי"ג בכסלו ד'ר"ס (499).

הדעה הרווחת היום במחקר היא שרב אשי ורבינא הם מאחרוני האמוראים המוזכרים בשמם בתלמוד, אינם עורכיו. עורכי התלמוד, אשר הכניסו בו את כל קטעי הקישור והקטעים האנונימיים המכונים 'הסתם' או 'סתמא', היו ה'סתמאים'. הם פעלו אחרי האמוראים הנקובים בשמם בתלמוד, ולמעשה הם אלה ששיוו לתלמוד את צורתו המוכרת לנו, המורכבת מסוגיות בהן מקובצים מקורות תנאיים, אמוראיים וסתמאיים.

לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו "פירושים המתקרבים להוראה"^[14]. תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה^[15].

סביר להניח שחלקים מהתלמוד הבבלי הועלו על הכתב בתקופת האמוראים עצמם, וייתכן שחלקים ממנו נכתבו במועד קדום יותר. אולם, יש להבחין בין המתואר לעיל לבין העלאת חיבור התלמוד על הכתב כחיבור שלם וגמור ובנוסח קבוע. מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור.

עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה ה-8 לספירה; כבר רב שרירא גאון, בן המאה ה-10 לספירה, נשאל באגרתו המפורסמת, אגרת רב שרירא גאון – "כיצד נכתב התלמוד". בדברי הגאונים מוזכר על קיומם של כתבי יד תלמודיים מהמאה ה-8 לספירה^[16]. סמוך למאה ה-9 נמסר שרב פלטוי גאון ”צוה ושלחו לבני ספרד תלמוד ופתרונו”. רבי שמואל הנגיד, בן המאה ה-11 לספירה, מוסר על אדם בשם נטרונאי בר חכינאי ”שכתב לבני ספרד את התלמוד מפיו שלא מן הכתב”. הרמב"ם, בן המאה ה-12, מספר שהגיע לידו ממצרים גוויל כתב יד של התלמוד הדומה לכתבי יד שנכתבו 500 שנה קודם לזמנו (המאה ה-7 לספירה) ”שהיו כותבין קודם לזמן זה בקרוב מחמש מאות שנה”^[17].

עדות עקיפה נוספת עולה משני מקומות בתלמוד, במסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד א' ובמסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א', בהם מובאת מעין ברייתא 'תנא דבי אליהו', העוסקת בתאריכים, וכך כתוב בה: "ששת אלפים שנה הוי העולם: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח. ובעוונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו ועדיין משיח בן דוד לא בא." במקום 'יצאו מהם מה שיצאו' הסתמי בתלמוד שבדפוס, כתוב בכתבי היד של התלמוד במפורש כמה יצאו. כלומר בשני המקומות מופיעים תאריכים בתוך הברייתא.

• בכתב יד מינכן 95 – שנכתב על פי הקולופון שבסופו בשנת 1343, התאריך הכתוב בברייתא בסנהדרין הוא שש מאות ותשע עשרה (859 לספירה).
• התאריך הקדום שבכולם מצוי בכתב יד תימני למסכת סנהדרין שנמצא בספריית יד הרב הרצוג שבו כתוב: 'יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה' שהיא שנת 830 לספירה ובגיליון יש הערה: 'נ"א חמש מאות שלשים ושמנה' היינו שנת 778^[18].

מעבר לעדויות עקיפות אלו, מצויים בידינו כתבי יד קדומים של התלמוד הבבלי שצוין עליהם תאריך כתיבתם. בכתב יד לנינגרד (על מסכתות כתובות וגיטין) צוין לפי עדות אחת כי הוא נכתב בשנת ד'תתל"ב (1072). במסכת כריתות בכתב יד בודלי 2673 צוין התאריך ד'תתפ"ג (1123)^[19] חלק קדשים שבכתב יד פירנצי משנת ד'תתקל"ז (1177) הוא כתב היד הקדום ביותר של מסכת שלמה שנקוב בו תאריך. כתב יד מינכן 95, שנכתב בשנת ה'ק"ג (1343), הוא כתב היד היחיד ששרד המכיל את כל התלמוד^[20].

משום שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד^[21], כתב יד מינכן 95 שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם^[22], וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של הספרייה הלאומית.

קטלוג של כל כתבי היד התלמודיים בעולם שאותרו, של המשנה, תוספתא, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי והרי"ף, יצא לאור^[23] בשנת תשע"ב (2012) בשם "אוצר כתבי-היד התלמודיים". נרשמו בו כל כתבי היד בעולם הידועים, השלמים וכל הקטעים, עד לגודל מזערי. הקטלוג כולל כ-8,000 פריטים. לכל פריט מצורפות הערות על מצב כתב היד, ביבליוגרפיה ועוד.

לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו – האגדתי-תרבותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודעה חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל כעם הרוח והספר. חוקרים נימקו עובדה זו בהיקפו ובאופיו של התלמוד^[24].

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

— הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".

ערך מורחב – פרשנות התלמוד הבבלי

עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד – במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכיל תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד.

ערך מורחב – דרכי לימוד בתלמוד

לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה. גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. לעומת זאת, ב"כוללים" ניתן למצוא דגש רב יותר ללימוד ספרי ההלכה (הפסקניים), כמו טור ובית יוסף וכן ה"שולחן ערוך" ונושאי-כליו.

ישנם מספר סגנונות מסורתיים ללימוד התלמוד. חלוקה עקרונית אחת היא בין שתי צורות לימוד עקרוניות: לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, או לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון").

דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את התלמוד בתוך שבע שנים וחצי. לימוד גמרא בבקיאות יחד עם פירוש רש"י ותוספות מכונה גפ"ת (גמרא פירוש רש"י תוספות), וכך היא דרך לימוד הבקיאות המקובלת ברוב הישיבות. המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים וישיבת נתיבות יוסף) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי.

לימוד העיון נעשה בסגנונות שונים. בעבר נפוצה שיטת הפלפול, וכיום השיטה המקובלת בישיבות הליטאיות היא שיטת בריסק ועיבודים שלה. ברוב הישיבות הליטאיות, משקל לימוד העיון נכבד ביותר לעומת לימוד הבקיאות, למרות התנגדותם של כמה מגדולי ראשי הישיבות, ובהקשר זה ניתן לציין למשל את הרב שך, ואת הרב שלמה זלמן אויערבך. ברוב הישיבות מתמקדים בלימוד ארבע עשרה "מסכתות ישיבתיות" בלבד (מתוך שלושים ושבע): שבת, פסחים, סוכה, יבמות, כתובות, נדרים, גיטין, קידושין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, סנהדרין, מכות ושבועות^[25]. בחלק מהישיבות נהוג לימוד "אליבא דהלכתא", שבו מודגש הפן ההלכתי-מעשי של הסוגיה.

ומנגד שיטת העיון הספרדית, בה ניתן דגש רב על הבנת עומק הסוגיה על כל פרטייה ולנתח את מסקנות הסוגיא של כל שיטה בראשונים, על בסיס הבנה חד משמעית של כל ראשון בסוגיא.

בממסד החסידי ניכרת נטייה – לעיתים גם העדפה – ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז. בחסידות גור היה מקובל להתמקד בלימוד העיון, אך האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר החליט על ביטול לימוד העיון בישיבות גור. בדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

ערך מורחב – דפוסי התלמוד

מסכתות ראשונות מן התלמוד הודפסו בספרד בשנת ה'רמ"ב ואילך. דפוסים אלה אבדו כמעט כולם בגירוש ספרד עשור לאחר מכן, ושרדו מהם שרידים בלבד. באיטליה האחים שונצינו הדפיסו מסכתות אחדות בשנת ה'רמ"ד (גמר"א), והדפסה מלאה ראשונה של התלמוד נעשתה בידי דניאל בומברג בוונציה בשנים ה'ר"פ–ה'רפ"ג, וזכתה לכינוי ש"ס ונציה. על פי עימוד ש"ס ונציה נקבע עימוד התלמוד (=צורת הדף) בכל הדפוסים שאחריו, עד ימינו.

בשנת ה'שי"ד גזר האפיפיור יוליוס השלישי על שרפת התלמוד, ואסר על הדפסתו באיטליה. אפיפיורים אחריו התירו להדפיס את התלמוד במקרים מסוימים, אך רק תחת צנזורה כבדה. כך הודפס התלמוד במאות השנים הבאות בערים רבות באירופה (בזל, לובלין, קראקא, ברלין, אמשטרדם, פפד"א, ורשה, ז'יטומיר, ועוד). עם השנים, השתכללו מהדורות התלמוד ונוספו בהן פירושים שנדפסו לצד התלמוד או בסוף הכרך. החל מדפוס שונצינו נקבע הנוהג להדפיס את פירושי רש"י ותוספות על העמוד לצד התלמוד, כאשר רש"י בפנים העמוד ותוספות בצד החיצוני. החל מדפוס אמסטרדם (ה'תקט"ו) מצורפים בסוף הכרך הערות וחידושי המהרש"א, מהרש"ל ומהר"ם לובלין.

ראויה לציון מיוחד מהדורתו השלישית של ש"ס וילנא בדפוס ראם (ה'תר"ם–ה'תרמ"ו). מהדורה מפוארת זו עברה הגהת נוסח נרחבת, ולתלמוד לתלמוד פירושים רבים, לרבות פירושי ראשונים שנדפסו לראשונה מכתבי יד, כפירוש רבנו חננאל וקונטרס מגנצא המיוחס לרבנו גרשום. בצוות הכנת המהדורה היו שותפים חכמים ומלומדים רבים, בהם רבי שלמה הכהן מווילנא, ורבי רפאל נתן נטע רבינוביץ בעל "דקדוקי סופרים". למהדורה זו צורפו הערות וחידושים של רבני זמנם, כגון רבי שמואל שטראשון. מהדורת וילנא זכתה לתפוצה רבה, ורוב המהדורות שיצאו מאז ועד ימינו הן מהדורות צילום שלה או מהדורות המבוססות עליה.

למרות היות התלמוד כתוב באותיות עבריות ושפתו בלולה בעברית, הרי שחלקו הגדול כתוב בארמית. התרגומים החלקיים הראשונים לעברית הופיעו בארץ ישראל במהלך המאה השמינית, שחוותה פריחה בספרות העברית וספרות תרגומית מארמית לעברית. קטעים כאלו הופיעו בקטע מן הגניזה הקהירית בשם הלכות על סדר הפרשיות, וכן בספר והזהיר, מדרש השכם ובהלכות ראו, שהן תרגום עברי להלכות פסוקות^[26].

בשנות החמישים של המאה העשרים החלה הוצאת מהדורה מתורגמות לעברית של התלמוד בעריכת י"נ אפשטיין. המהדורה כללה חלקים מהתלמוד.

ב-1967 החלה הוצאת תלמוד שטיינזלץ, שהוא תרגום לעברית של התלמוד בעריכת הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, שהושלם ב-44 כרכים ב-2010.

מהדורות נוספות שאינן כוללות רק תרגום מילולי אלא גם פירוש נרחב, הן מהדורת שוטנשטיין שיצאה לאור במקור באנגלית, ופירוש מתיבתא של הוצאת עוז והדר.

על פי המסופר בספר הקבלה של אברהם אבן דאוד, התרגום הראשון של התלמוד לערבית נעשה על ידי רבי יוסף אבן אביתור, בן המאה העשירית, עבור "מלך ישמעאל", הוא ככל הנראה הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם, אליו היה מקורב בעת שהותו במצרים.

בראשית המאה העשרים נעשה ניסיון לתרגם את התלמוד לערבית במצרים, בשיתוף פעולה בין העיתון אל הילאל ושמעון מויאל. בפועל עלה בידי מויאל רק להוציא תרגום לפרקי אבות והקדמה לתלמוד^[27][28][29].

ב-2012 הושלם תרגום התלמוד הבבלי במלואו לערבית, שנעשה בידי 90 חוקרים מהמרכז ללימודי המזרח התיכו�� בעמאן, ירדן^[30][31].

התרגומים הראשונים לשפות לטיניות נעשו בקטעים שנועדו לניגוח היהדות על ידי נוצרים ומומרים.

בדברי הפתיחה ללחם הפנים, תרגום ללאדינו של חלקים מהשולחן ערוך שנדפס בסלוניקי ב-1568, מספר המדפיס כי שמע שבאנגליה נדפס באותה עת תרגום התלמוד ללטינית. אין ידיעות אחרות על תרגום זה^[32].

התרגום המלא הראשון של המשנה ללטינית נעשה על ידי ויליאם סונהוזין (אנ'), היבריאסט הולנדי, בין 1698 ו-1703.

ב-1737 החל ג'יקוב פונדהם, מומר הולנדי, בתרגום התלמוד הבבלי להולנדית. התרגום, שכלל קטעים ממרבית מסכת ברכות, הוא הניסיון הראשון לתרגום התלמוד לשפה אירופית שאינה לטינית^[33].

תרגומים של ספרים שלמים מן התלמוד לשפות אירופיות החל במאה ה-19.

ב-1831 הוציא לאור אפרים משה פינר "קיצור תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי", שכלל תרגום של קטעים משני התלמודים לגרמנית. הספר, שנועד להיות הקדמה לת��גום מלא של שני התלמודים, ספג ביקורת נוקבת מחכמים שונים, ביניהם שד"ל ויצחק שור. ב-1842 יצא לאור כרך של תרגום גרמני למסכת ברכות, שהיה לכרך האחרון במהדורה. רבי משה סופר, החתם סופר, העניק הסכמה למהדורה אך גם חזר בו ממנה^[34].

ב-1896 החל לזרוס גולדשמידט בפרסום תרגום מלא ומבואר של התלמוד הבבלי מארמית ועברית לגרמנית, לפי הגרסה הבלתי-מצונזרת של ש"ס ונציה שנדפסה על ידי דניאל בומברג בין 1520 ל-1523^[35]. עבודתו של גולדשמידט בוקרה בחריפות על ידי הרב דוד צבי הופמן זמן קצר לאחר שיצא לאור סדר זרעים בגרמנית; החוקר השיב לו בחיבור "ביקורתו של האדון הר' ד' הופמן על מהדורת התלמוד שלי לאור האמת" ("Die Recension des Herrn Dr. D. Hoffmann über Meine Talmudausgabe im Lichte der Wahrheit"). עד 1909 הודפסו כל הסדרים בשמונה כרכים. מהדורה חדשה ומתוקנת של התרגום הודפסה בתריסר כרכים, בני 10,000 עמודים בסך הכל, בהוצאת "יודישר פרלאג" בברלין בין 1929 ל-1936^[36].

התרגום הראשון של התלמוד לאנגלית נעשה בידי מיכאל לוי רודקינסון, בעשרה כרכים שנדפסו מ-1896 ועד 1903. התרגום לא היה תרגום מלא, שכן רודקינסון השמיט קטעים כפולים, אותם תרגם במקום אחד בלבד, וקיצר את המשא ומתן התלמודי. המהדורה ספגה ביקורת רבה בידי יהודה דוד אייזנשטיין, שטען כי רודקינסון לא עשה מלאכתו נאמנה, וכי ההשמטות הזיקו למפעל^[37].

התרגום הבא של התלמוד הבבלי לאנגלית נעשה בין 1935 ו-1952 בידי הוצאת סונצ'ינו (אנ') האנגלית. המהדורה נערכה על ידי יחזקאל (איזידור) אפשטיין, שגייס עורכים שונים למשימה. המהדורה כללה שלושים וחמש כרכים, ולא נכלל בה הטקטס המקורי^[37].

ב-1989 החל תרגום מהדורת שטיינזלץ' לאנגלית.

ב-1990 יצא לאור הכרך הראשון במהדורת שוטנשטיין, תרגום מקיף של התלמוד לאנגלית שנעשה בארצות הברית, הכולל 73 כרכים והושלם בכחמש עשרה שנה. מהדורה זו כללה בתוכה את צורתו המקובלת של התלמוד הבבלי במקור, לצד תרגום רחב. במקביל התפתחה מהדורה עברית של שונטשטיין, שהושלמה ב-2012, ומהדורה צרפתית.

ב-2016 הוצאה מהדורה באיטלקית^[38].

ספר עיון אודות התלמוד בשם "5,000 שנות חוכמה יהודית" שנכתב ביפנית ותורגם גם לקוריאנית היה נפוץ בשנות ה-70 ביפן ובקוריאה, וגם כיום יש המתעניינים בו^[39].

ערך מורחב – צנזורה על ספרים עבריים

מאז חתימת התלמוד היו מי שהתנגדו לו, במה שראו פסקאות בתלמוד כמסיתות לשנאת נוצרים או סותרות את ההשקפה הנוצרית. יש סוגיות שצונזרו מהגמרא מאחר שעסקו או ששוער שעסקו במייסד הנצרות, ישו (ראו גם ישו ביהדות). לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח"^[40]. כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.

במחצית השנייה של המאה ה-16 התמסד הטיפול בצנזור התלמוד (וספרים נוספים), בעיקר באיטליה. צנזורים – לעיתים קרובות יהודים מומרים – עברו על הטקסטים ומחקו בדיו חלקים בעייתיים מנקודת מבטם. אחד הצנזורים המפורסמים היה שמואל ויוואס, רב ודיין צפתי שהפך לרופא ולאחר שנים המיר את דתו לנצרות ושינה את שמו לדומניקו ג'רוזלימיטנו. ויוואס כתב את ספר הזיקוק, המכיל כללי צנזור ורשימת ספרים יהודיים הדורשים צנזורה^[41]. לפי הנחיותיו נדרשה מחיקה גם של אמירות שלפיהן אלוהים משתתף בצערם של ישראל, שעתיד לעמוד להם משיח, או שמכנות חכם יהודי מתקופה מאוחרת לישו כחכם או כצדיק.

הקטעים שצונזרו, ונמצאו בכתבי יד ובדפוסים ישנים (כמו בדפוס ונציה), לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס, המופיע בחלק מהוצאות התלמוד.

ערך מורחב – שריפת התלמוד

במשך הגלות אירעו מספר פעמים טקסי שרפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244, ושריפת איטליה בשנת 1553.

• מושגי יסוד בתלמוד הבבלי
• תלמוד ירושלמי
• תלמוד תורה לנשים

• מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992
• אורי בריליאנט, כל התלמוד על רגל אחת, הוצאת דביר, 2019.
• שמא פרידמן, סוגיות בחקר התלמוד הבבלי, ניו יורק וירושלים תש"ע
• הרב יעקב ידיד, 'תורה שבעל פה מארץ בבל - מדוע?', בתוך: "ממגד גבעות עולם", קובץ ד', הוצאת ישיבת ברכת יוסף, אלון מורה, ה'תשס"א, 2001, עמ' 146–170

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תלמוד בבלי
ציטוטים בוויקיציטוט: תלמוד בבלי
טקסט בוויקיטקסט: תלמוד בבלי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תלמוד בבלי

• "תַּלְמוּד: תלמוד בבלי", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 265–267, באתר היברובוקס
• תלמוד בבלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• אוצר כתבי-יד תלמודיים, בית הספרים הלאומי
• תלמוד בבלי, כולל אפשרות חיפוש, במאגר ספרות הקודש של סנונית
• שישה סדרי תלמוד בבלי, כולל אפשרות להורדה למחשב האישי, באתר מכון ממרא
• תלמוד בבלי עם רש"י ותוספות, באתר "תורת אמת"
• תלמוד בבלי בפורמט ש"ס וילנא, אתר היברובוקס
• הכי גרסינן, אתר עדי נוסח לתלמוד הבבלי
• תלמוד בבלי המבואר "חברותא", באתר "תורת אמת"
• תלמוד בבלי, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי

• פשיטא - פשוט ללמוד תלמוד, באתר מט"ח
• יובל בלנקובסקי, מאמר על פרשנות התלמוד, באתר "דעת", תשע"ג
• ציר זמן של תקופת התלמוד, באתר מט"ח
• בנימין דה-פריז, ‏עריכת התלמוד, באתר "דעת"
• יהודה (אודי) פרומן, ‏התלמוד כהוויתו (מהדורה מקוונת), באתר "דעת"
• בן ציון רוזנפלד, ההבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• מודלים של סוגיות תלמודיות הרב עדין אבן ישראל באתר 'שפע'
• דור סער-מן, תחת מי חיו היהודים שכתבו את התלמוד הבבלי?, באתר הארץ, 22 בינואר 2018
• התלמוד: ספרים, כתבי יד, מאמרים ועוד, באתר הספרייה הלאומית

ארון הספרים היהודי
כתבי יסוד	תורה • נביאים • כתובים • ספר יצירה • משנה • תוספתא • תלמוד (בבלי וירושלמי) • מסכתות קטנות • סידור ומחזור • הגדה של פסח
מדרשי הלכה (חז"ל)	מכילתא דרבי ישמעאל • מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי • ספרא • ספרי במדבר • ספרי זוטא במדבר • ספרי דברים • מכילתא דברים • ספרי זוטא דברים
מדרשי אגדה (חז"ל)	מדרש רבה • מדרש תנחומא • פרקי דרבי אליעזר • סדר עולם • ילקוט שמעוני • אבות דרבי נתן • תנא דבי אליהו • פסיקתא דרב כהנא • פסיקתא זוטרתא • מדרש שוחר טוב
ראשונים ואחרונים	פירוש רש"י לתורה • פירוש רש"י לתלמוד • חובות הלבבות • משנה תורה (והשגות הראב"ד) • תוספות • ספר הזוהר • שולחן ערוך (והגהות הרמ"א) • שולחן ערוך הרב • קיצור שולחן ערוך • משנה ברורה
סוגות	מדרש • ספרות האגדה • ספרות ההיכלות והמרכבה • פרשנות למקרא • פרשנות למשנה • פרשנות לתלמוד • פרשנות השולחן ערוך • שו"ת • ספרי חסידות • סיפורי חסידים

מסכתות ששה סדרי משנה
זרעים	ברכות (ב י) • פאה (י) • דמאי (י) • כלאיים (י) • שביעית (י) • תרומות (י) • מעשרות (י) • מעשר שני (י) • חלה (י) • ערלה (י) • ביכורים (י)
מועד	שבת (ב י) • עירובין (ב י) • פסחים (ב י) • שקלים (י) • יומא (ב י) • סוכה (ב י) • ביצה (ב י) • ראש השנה (ב י) • תענית (ב י) • מגילה (ב י) • מועד קטן (ב י) • חגיגה (ב י)
נשים	יבמות (ב י) • כתובות (ב י) • נדרים (ב י) • נזיר (ב י) • סוטה (ב י) • גיטין (ב י) • קידושין (ב י)
נזיקין	מסכת נזיקין: בבא קמא (ב י) • בבא מציעא (ב י) • בבא בתרא (ב י) • סנהדרין (ב י) • מכות (ב י) • שבועות (ב י) • עדיות • עבודה זרה (ב י) • אבות • הוריות (ב י)
קדשים	זבחים (ב) • מנחות (ב) • חולין (ב) • בכורות (ב) • ערכין (ב) • תמורה (ב) • כריתות (ב) • מעילה (ב) • תמיד (ב) • מידות • קינים
טהרות	כלים • אהלות • נגעים • פרה • טהרות • מקואות • נידה (ב י) • מכשירין • זבים • טבול יום • ידיים • עוקצים
ב – מסכת שיש עליה תלמוד בבלי     י – מסכת שיש עליה תלמוד ירושלמי

ספרות חז"ל
מדרש	מדרשי הלכה • מדרשי אגדה
ספרות המשנה	מגילת תענית • משנה • תוספתא
תלמוד	תלמוד בבלי • תלמוד ירושלמי