תוכנית גלווסטון

תוכנית גלווסטון (הידועה גם כתנועת גלווסטון), הייתה תוכנית סיוע למהגרים שהופעלה על ידי מהגרים יהודים בין 1907 ל-1914 במערב ארצות הברית.

התוכנית פעלה להטות מהגרים יהודים מרוסיה ומזרח אירופה, הרחק מערי החוף המזרחי של ארצות הברית, ובמיוחד מניו יורק שהייתה עמוסה לעייפה ממהגרים, אל עבר החלקים הפנימיים של צפון אמריקה. במהלך תקופה זו, קרוב לעשרת אלפים מהגרים יהודים עברו דרך עיר הנמל גלווסטון (אנ') שבטקסס^[1], כשליש מסך המהגרים לארץ ישראל במהלך אותה תקופה. מאחורי היוזמה עמדו אנשי התנועה הטריטוריאליסטית באירופה, בראשם ישראל זנגוויל ושותפים אחרים כמו יוסף קרוק ומקס מנדלשטם,^[2] שבזכות הצטרפותו ליוזמה של איל הכספים והפילנתרופ היהודי הניו יורקי, יעקב שיף, שתמך בתוכנית בכחצי מיליון דולר אמריקאי מהונו העצמי, הצליחה התכנית לצאת לפועל ולהגיע להצלחות יחסיות. בארצות הברית שיתף שיף פעולה עם אוסקר שטראוס, שר המסחר והעבודה, והרעיון זכה גם לעידודו של הנשיא תאודור רוזוולט. יוזמי הרעיון האמינו וקיוו, כי לו יעברו היהודים דרך חופי טקסס ויתיישבו באזור, היחס להגירת יהודים יהיה חיובי יותר, זאת על רקע הסלידה מריכוזי היהודים הגדולים במזרח ארצות הברית בכלל ובניו יורק בפרט. הרב הנרי כהן, מקהילת בני ישראל בגלווסטון, היה "פניה האנושיות" של התנועה, ונהג בעקביות לפגוש את המהגרים שנחתו אל רציפי הנמל, וסייע להם בתהליך הגעתם ליעדם, שהיה לרוב מחוץ לעיר^[3].

ארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה עוצבה רבות על ידי ההגירה הגדולה מאירופה. מסוף המאה התשע עשרה ועד תחילת המאה העשרים פלטה אירופה מתוכה החוצה כשלושים וחמישה מיליון איש. ארצות הברית קלטה כ-22 מיליון מתוכם. מהגרים יהודים רבים היו בהגירה זו. ארצות הברית נבחרה ליעד המועדף, על אף שחלקם הגיע למדינות כארגנטינה, דרום אפריקה, ארץ ישראל וקנדה. שיאה של ההגירה היהודית היה בשנים 1881–1914. סך הכל היגרו לארצות הברית בתקופה זו כשני מיליון יהודים. מהגרים אלה הגיעו אל חיקה של קהילה יהודית קיימת, אשר הייתה אמנם פזורה ברחבי היבשת אבל ריכוזים גדולים היו בשער הכניסה העיקרי, היא העיר ניו יורק^[1].

מניעים אלה באו לידי ביטוי באופן שונה בקרב ההגירה היהודית^[4].

1. גידול דמוגרפי – ירידה דרמטית באחוזי תמותת תינוקות באירופה הביאה לריבוי אוכלוסין משמעותי. תוך מאה שנה האוכלוסייה הוכפלה. בקרב היהודים הריבוי חימש את האוכלוסייה בעיקר בשל חשיפה נמוכה של הילדים לתחלואה. בנוסף, ריבוי ידיים עובדות הביא לתחרות גדולה שהביאה להגירה^[4].
2. עיור – קשיי הפרנסה בכפר והחיפוש אחר ידיים עובדות בעיר בימים שלאחר המהפכה התעשייתית האיצו את התנועה אל עבר הערים. בתוך כך, היהודים, שלא הורגלו בעבודת כפיים, לא השתלבו היטב בתעשייה, ולכן נותרו במעמדם החברתי הנמוך כבעלי מלאכה, תחת עוני ודוחק. שמירת השבת והחגים שימשה אף היא כגורם מעכב בהשתלבות בתעשייה. מצוקות אלה גרמו להגירה^[4].
3. תחבורה המונית – אירופה הפכה למרושתת במסילות ברזל, ובנוסף אוניות הקיטור יכלו לחצות את האוקיינוס האטלנטי בעשרה ימים ובמחיר מוזל יחסית, כאשר בבטנן אלפי מהגרים. נמלי המבורג וברמן הפכו מרכזיים, ומהם יצאו קווים ישירים ועקיפים לאמריקה, כאשר אנגליה שימשה תחנת מעבר מרכזית^[4].
4. נטישה מול קליטה – לעומת אירופה שהקיאה את תושביה, ארצות הברית התפתחה מהר ותרה אחר ידיים עובדות, אשר המהגרים סיפקו לה ככל שיידרש.
5. פוגרומים – בניגוד לתפיסות רווחות, הפוגרומים בארצות אירופה לא היוו גורם מרכזי אלא זרז להגירה מאירופה. מרביתם פרצו באזורים מבוססים כלכלית וההתייחסות אליהם הייתה כצל חולף. אמנם, גורם זה הפך למשמעותי יותר בתחילת המאה ה-20 כפי שיתואר להלן. עם זאת, האזורים מהם יצאה ההגירה במספרים גבוהים לא סבלו בהכרח מפוגרומים, כגליציה בה נהנו היהודים משוויון זכויות מלא. בגליציה למשל, הסיבות היו כלכליות בעיקרן – רמת המחיה הנמוכה גרמה לרבע מיליון איש לארוז את מטלטליהם^[5].

1. כרטיס חד-כיווני – מנתוני הגירה החל משנת 1907 ועד הקפאת ההגירה, עולה כי בעוד ששני שלישים מהמהגרים הלא-יהודים לארצות הברית יצאו אותה חזרה, רק חמישה אחוזים מהיהודים עשו זאת, והיתר נותרו ביבשת לבלי שוב. היהודים ראו בהגירה זו יעד לחייהם החדשים, ואילו האחרים ראו בה יעד להישג כלכלי^[6]. חזרת היהודים לארץ מוצאם הייתה הנמוכה ביותר מקרב המהגרים מעמים אחרים, גם משום שלא היה להם לאן לחזור^[6][5].
2. מוצא - למעלה משלשת רבעי ההגירה היהודית מוצאה היה מרוסיה ומפולין; מרבית המהגרים מרומניה היו יהודים; אחוזי ההגירה מרוסיה דמו רק ליציאה מאירלנד.
3. הרכב מגדרי וגילאי – הגירה משפחתית לעומת הגירת אבי המשפחה אפיינה את ההגירה היהודית לעומת את יתר ההגירה מאירופה. זה מסביר מדוע מעט פחות ממחצית המהגרים היו נשים, כשליש יותר מבקרב ההגירה הכללית; רבע מכלל המהגרים היהודים היה בן פחות מ-14 שנה; ועל כל ארבעה ילדי מהגרים לא יהודיים היה ילד יהודי אחד^[6][5].
4. משלח יד - מטבע הדברים אחוז חסרי משלח-יד בקרב היהודים היה גדול יותר בהשוואה ליתר אוכלוסיית המהגרים בשל ריבוי ילדים בקרב היהודים. ובכל זאת, אחוז נטולי התעסוקה מקרב היהודים היה גדול מזה שבקרב עממים אחרים; אחוז הפועלים בקרב היהודים היה גדול יחסית בהשוואה ליתר אוכלוסיית המהגרים^[6]

גורמים מגוונים השפיעו על ההגירה היהודית ממזרח אירופה ומרוסיה לעבר ארצות הברית, החל משנות השמונים של המאה ה-19. פוגרום קישינב, בשנת 1903, היווה זרז מרכזי, החל משנת 1904, להטמעת ההכרה בקרב מאות אלפי יהודים ממזרח אירופה, ובעיקר בתחום המושב, כי הקרקע הקיומית נשמטה תחת רגליהם. התוצר: גל הגירה עצום לעבר מדינות דמוקרטיות, ובראשן ארצות הברית, הוא הגל הרביעי במספר. הגם שההגירה החלה באמצע שנות השבעים של אותה מאה, גל זה היה הגדול והבולט מכולם^[7].

האליטה היהודית בארצות הברית חיפשה מזה זמן להגדיל את המעורבות הדיפלומטית של ממשלת ארצות הברית על מנת לסייע להקל על התרחשויות של פגיעות ביהודים באירופה, ועודדה במאמץ רב את המשך ההגירה החופשית לארצות הברית. ארבע פעמים במהלך השנים 1896–1906 היא העבירה את התנגדותה להגבלות הגירה כאשר אלה נדונו בקונגרס האמריקאי, בו בזמן שתועדו תנאי צפיפות ועוני חמורים בשכונות המהגרים בניו יורק. שני גורמים אלה הובילו בשנת 1901 כמה אישים באמריקה, בהם הבנקאי הניו יורקי יעקב שיף, לייסד את ארגון ה-IRO ששם לו למטרה להקטין את מספר המהגרים בניו יורק ובערים הגדולות האחרות בחוף המזרחי, ולשלחם לערים אחרות בפנים היבשת, היכן שעבודות מצויות יותר ובמגוון רחב. עד 1905 כארבעים אלף יהודים עזבו את ניו יורק בעזרת ובמימון ה-IRO. גל ההגירה הגדול של תחילת המאה העשרים הביא עמו מאות אלפי יהודים לארצות הברית, כאשר רובם התיישב בניו יורק. כשהתנאים בניו יורק הרעו, הגיע שיף למסקנה כי יש לפעול בארצות המקור של המהגרים על מנת להטותם ליעדי הגירה בפנים היבשת, טרם הגיעם לניו יורק^[8].

המניע העיקרי להקמתה של יט"א היה "מתוך מצוקתו של היהודי הנרדף ומתוך יאוש עמוק של ציבור אשר לא ראה עוד כל עתיד בארץ הולדתו"^[7]. פוגרום קישינב הביא את תאודור הרצל להכרה כי יש הכרח למציאת פתרון התיישבותי מיידי למצוקתם של יהודי אירופה. בקיץ 1903 הניח הרצל על שולחן הקונגרס הציוני השישי את תוכנית אוגנדה. הסערה שפרצה בעקבות זאת פיצלה את הקונגרס לשני מחנות – מתנגנים ומצדדים. מותו הפתאומי של הרצל שנה לאחר מכן הותיר מבוכה בקונגרס הציוני השביעי שהתקיים בבזל ב-1905; אז הוחלט כי ארץ ישראל היא הפתרון האולטימטיבי למימוש הרעיון הציוני.

החלטה זו גררה פרישה של קבוצה קטנה בהנהגת ישראל זנגוויל, אשר הכריזה על ייסוד ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית היא יט"א (Jewish Territorialism Organization - ITO). יט"א ביקשה לתת מענה למצוקה הקיומית של היהודי הנרדף ומתוך חוסר היכולת לראות כל תוחלת במקום מושבו במזרח אירופה. משך תקופה ארוכה אזרחים רבים היו פונים לנשיא התנועה זנגוויל ומתארים קושי קיומי. רשמים אלה ניטעו בליבו של האחרון אשר גדל בגטו לונדון והיה בנם של מהגרים עניים ממזרח אירופה. בנוסף לתיאורים אלה, פוגרום קישינב סימן תחילת גל של פוגרומים ויהודים חשו שחייהם במזרח אירופה נעשו כעת מסוכנים יותר. זנגוויל אף חשש מסגירת שערי ההגירה והאיץ את חיפושו אחר פתרון טריטוריאלי הולם ליהודים "שיכולים או שאינם רוצים להישאר בארצות מגוריהם"^[7].

התנועה נוהלה מאנגליה באמצעות ועד פועל מקומי, והוועדה הגאוגרפית של התנועה החלה בחיפוש אחר פתרון. התנועה לא ראתה עצמה מתנגדת לציונות והייתה נכונה לשתף עמה פעולה "אם רק אלה יוכלו להבטיח אמצעי ביטחון פוליטיים בה"; ו"ארץ קיימת ב��ביל עם ולא עם בשביל הארץ"^[7].

ערך מורחב – ישראל זנגוויל

ישראל זנגוויל היה האיש שעמד מאחורי יסודה של יט"א ולאורך כל פעילותה. הוא נולד בלונדון בשנת 1864 למהגרים יהודים ממזרח אירופה, גדל ברובע המהגרים היהודיים, והתחנך בבי"ס יהודי. הוא הרחיב את השכלתו היהודית והעמיק בה, ובנה עצמו כסופר, עיתונאי והומוריסטן. המחזה 'ילדי הגטו" אשר הוציא לאור בצעירותו הפכו לאישיות ספרותית הן באנגליה והן בארצות הברית. הגם שכתב באנגלית והיה פטריוט אנגלי והגם שנשא אשה לא יהודיה, עולמו הפנימי היה יהודי, גם אם בחלקו, דבר שניכר בספרותו. אמנם, זנגוויל היה רחוק מעשית מהמסורת היהודית, דבר שהשפיע על הבנתו את בעיית היהודים לה נדרש, ואת יחסו לציונות^[9].

לזנגוויל ניתן לייחס תמורות ביחסו לציונות במהלך חייו הציבוריים. בתחילה גויס על ידי הרצל, הפך לתומכו וכן לחבר בהסתדרות הציונית מראשיתה, על אף שהיו ברי פלוגתא בנוגע למימוש הרעיון הציוני. פרישת זנגוויל מההסתדרות לאחר מותו של הרצל לטובת ייסוד יט"א סימנה תמורה שנייה. תמורה שלישית חלה בראותו כי אין ביכולת התנועה ליישם את תוכניתה; אז נואש ותמך במהלכים הציוניים לזמן מה. בעקבות ועידת השלום בפריז ב-1919 הוא נואש מכל פתרון, גם זה הארץ-ישראלי, וכאן חלה התמורה האחרונה. זנגוויל הושפע מהאוטואמנציפציה, כזו שמגדירה את אמות המידה לטריטוריה המתאימה ליהודים: ארץ גדולה, עשירה במשאבים וריקה מאדם. מכיוון שא"י לא ענתה על אלה היא נחשבה בעיניו הפתרון הגרוע. בכתביו, הקפיד להגדיר את הטריטוריה אליה שאף "ארץ מקלט"^[9].

תוכנית גלווסטון הייתה למעשה התוצר היחיד של יט"א בתחום ההגירה היהודית של אותה תקופה. היא באה כתולדה של החיבור בין שתי התנועות. שיף הבין, שעל מנת להשפיע על המהגרים עליו לפעול בארץ המקור שלהם. לעומתו, זנגוויל חרד לגורלם הכלכלי והפיזי של אחיו בתחום המושב. שיתוף הפעולה ביניהם ארך עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עדיין, חיבור זה לא גרם לסינתזה רעיונית ביניהם – זנגוויל כציוני לשעבר ואחד השותפים הקרובים להרצל, הבין את הפוטנציאל הכרוך כאן כהזדמנות ליצור במערב ארצות הברית בית ליהודים. הוא ראה בכל מתיישב יהודי בתוכנית זו עושה מצווה של ממש בכך שהוא גם מונע את סגירת ארץ המפלט הנוכחית ליהודים, ובנוסף סולל את הדרך לאחיו שיבואו אחריו. שיף לעומתו לא תמך בשאיפות יט"א לרכוש אוטונומיה יהודית, וראה בתוכנית זו סיוע פילנתרופי של הקהילה בארצות הברית ליהודי מזרח אירופה בארצות הברית^[8].

לבחירת עיר הנמל המתאימה בארצות הברית קדם תהליך בו הוצעו כמה ערים. מבין הערים שנבחנו כחלופות היו צ'ארלסטון בדרום קרולינה, ניו אורלינס בלואיזיאנה וגלווסטון בטקסס. צ'ארלסטון ביכרה מהגרים אנגלוסקסים על פני אחרים, ועל ניו אורלינס איימה מגפת קדחת צהובה. מהיתרונות של גלווסטון ניתן היה למנות את גודלה הקטן - על אף שהייתה מהערים הגדולות בטקסס - שעשוי היה לעודד אך מעט יהודים להשתקע בה, ולחלופין למצוא דרכם בפנים הארץ, מערבה למיסיסיפי. כמו כן, מיקומה אפשר גישה מהירה להזדמנויות הכלכליות הצומחות במערב אמריקה, באמצעות רשת קווי רכבת ישירים למגוון יעדים. בנוסף, גלווסטון הייתה יעד של חברת הספנות הגרמנית נורד-דויטשר לויד, אשר הפעילה קו ישיר אליה מעיר הנמל הגרמנית ברמן, נקודת מוצא אירופאית עיקרית לעבר ארצות הברית, ומיקומה של אחת מלשכות המודיעין^[10]. בנוסף סייעה לבחירת עיר זו היא עובדת קיומה בעת ההיא של קהילה יהודית בהנהגתו של הרב הנרי כהן^[11].

שלש לשכות מודיעין נוסדו על מנת ליישם את התוכנית: בקייב שבקיסרות הרוסית – הייתה אמונה על מיון וגיוס המהגרים; בעיר ברמן, גרמניה – נמל היציאה לגלווסטון, הופעלה על ידי ארגון "העזרה"; והשלישית – בנמל גלווסטון, שילחה את המהגרים ליעדם הסופי. תפקידם של שיף וזנגוויל היה לפקח על הנעשה ממקום מושבם בניו יורק ובלונדון. מספר כללים נקבעו להגירה על ידי ונאכפו על ידי הלשכה בקייב: הגבלת גיל המהגר ל-40 שנה והדרישה שיהיה פועל חזק; ההבנה כי שמירת השבת במציאות של ארצות הברית היא קשה עד בלתי אפשרית; אם היה נשוי, על משפחתו היה להיות חזקה ובריאה, ותואמת את חוקי ההגירה של ארצות הברית; נשים לא נשואות וילדים מתחת לגיל שש עשרה שלא היו מלווים על ידי הורה או קרוב משפחה נשוי, לא יכלו להגר; על נשים נשואות שרצו להגר בגפן היה להוכיח שבעליהן כבר התיישבו בארצות הברית והם חיים שם; ובסופו של דבר על המהגר היה לשלם מכיסו את הנסיעה מברמן לגלווסטון^[7][8].

לפי כתביו של יעקב שיף, יט"א נאלצה לעבוד לפי חוקי ארצות הברית אשר אסרו על סיוע כלכלי למהגרים, אבל למעשה היא ע��תה ככל שביכולתה להקל עליהם באמצעות מערכת של ייעוץ ופיקוח, מרגע עזיבתם את ביתם ועד להגעתם לגלווסטון. עם הגעתם, המהגרים חסו תחת צילה של לשכת המודיעין. לשכה זו שנוהלה על ידי הנרי ברמן ובהמשך על ידי מוריס אפשטיין, ייסדה בהדרגה מערכת של סוכנויות ברחבי היבשת, מהמיסיסיפי ועד לחוף הפסיפי. היא עמדה בקשר עם סניפי ארגון בני ברית ודומיהם, אשר מהם קיבלה סיוע ושיתוף פעולה, וכך ניתן היה לספק תעסוקה מיידית למהגרים אשר הגיעו מפעם לפעם לגלווסטון. הוצאות הניהול של תנועת גלווסטון, הטיפול במהגרים עד למציאת תעסוקה עבורם, ועלות התחבורה מגלווסטון ליעדים השונים, כולם הובלו ומומנו על ידי ועדת גלווסטון^[12].

ערך מורחב – הנרי כהן (רב)

הרב הנרי כהן (1863–1952) השפיע על ההיסטוריה באמצעות מעשיו, ומאידך ההיסטוריה היא זו שהגדירה את תפקידו בתוכו פעל. הרב הנרי כהן היה שותף מלא לתוכנית גלווסטון ובעל תפקיד מכריע בה, בהיותו "הכוח הרוחני והמנהיג מאחורי ביצוע התוכנית". כפי שצוין לעיל, הנהגתו ועצם קיומה של הקהילה בעיר, היוו אחת מהסיבות לבחירת עיר זו כקולטת ההגירה למערב. הרב כהן הוערך מאוד כמנהיג רוחני, למדן, מתורגמן וסופר. הוא אף תואר על ידי נשיא ארצות הברית וילסון כ"תושב הראשון במעלה של טקסס", ובשנת 1930 היה הרב היחיד ברשימת המנהיגים הרוחניים הגדולים של אמריקה.

כהן נולד בשנת 1863 באנגליה, ובא להנהיג את קהילת "בני ישראל" בגלווסטון בשנת 1888, לאחר ששימש בתפקידים דומים בקהילות אחרות. באותה עת הקהילה הייתה קטנה והוא נותר בה על אף הצעות מפתות ממקומות נחשבים יותר, מה שמצביע, יחד עם סימנים נוספים, על מידת מחויבותו לקהילה זו. החל מהגל הראשון של המהגרים שנחתו לחופי הנמל, היה הרב כהן זה שקיבל פעם אחר פעם את פניהם, וכך עשה למשך שבע שנים. הוא וצוותו עמדו שם מהגעת הנוסע הראשון ועד שאחרון הנוסעים נסע ליעדו בפנים היבשת. פעמים אף עלה לסיפון הספינה לשוחח עמם על מנת לתת להם הרגשה טובה בארצם החדשה. נקודת העצירה הראשונה של הנוסעים הייתה מטה התנועה. כאן יכלו לפוג קמעה לאחר המסע המפרך, שארך משמעותית יותר מהמסע לניו יורק, וכן ליהנות ממקלחת מרעננת וארוחה נדיבה. כאן גם קיבלו, כל אחד בשפתו, מידע שנסך בהם מעט ביטחון וסדר בנוגע ליעד מגוריהם. לאחר מכן נשאלו בנוגע לתעסוקה והיעד העדיפים עליהם, מה שעזר לשדך להם את היעד המתאים על פי צרכיו. לאחר שנבחר היעד נרכש כרטיס רכבת, אליה עלה הנוסע, לא לפני שסעד את ליבו לקראת המסע הלילי^[11].

עורכו של עיתון הג'ואיש הראלד ווייס ב-1937 תיאר את פועלו של הרב כהן באומרו כך: ”תרומתו הגדולה ביותר של האחרון במהלך הקריירה ארוכת השנים שלו, היא סיועו למהגרים להגיע לביתם החדש. הוא היה עמוד האור של לשכת המודיעין, והיה לו עניין אישי לתת את האמצעים הראשוניים למשפחות הנזקקות על מנת להקים את ביתם. הוא עבד לילות כימים למצוא תעסוקה לגברים ולנשים, ותפקד כיועץ, כבנקאי וכחבר שלהם.” לבסוף הוא תואר כ"אגדת טקסס"^[11].

מרבית הקהילות הקולטות הראו נכונות מצדן לסייע בקליטת המהגרים, ואף שיתפו פעולה עם לשכת המודיעין בהצפתן את הצורך בידיים עובדות ללשכה. אמנם, ישנן עדויות כי סוחרים החלו לדאוג מתחרות בקרב המהגרים, ומספר גדל של מהגרים יהודים מפולין שסירב לעבוד בשבת הפחית את ההתלהבות של קהילות יהודיות מהמהגרים. מספר קהילות אכן סירב לקבל מהגרים נוספים. נציג קהילת קלבורן, טקסס, לדוגמה, התלונן על מציאות של סחטנות ומציאת פגמים על ידי המהגרים, וכן סירוב לציית לתנאי העבודה שלשמה באו^[13]. ככלל, טבעם של המהגרים לגלווסטון היה חלוצי יותר מזה של אחיהם שנחתו בניו יורק. המהגר לכאן לא ציפה למצוא את הנוחות של קהילה תומכת. בחינת המקרה של הקהילה הקולטת בקנזס סיטי מראה כי תוך זמן קצר המשכורות של המהגרים השתוו לאלה של המקומיים, וארגוני סיוע לא הזדקקו לעשות את מלאכתם אלא עבור אחוז נמוך בלבד מקרב המהגרים^[11].

הנתונים שלהלן מתבססים ברובם על המידע שנאסף מלשכות המודיעין של יט"א וממחלקת יט"א בארכיון הציוני בישראל, וכן ממידע נוסף של הדמוגרף יעקב לשצ'ינסקי. כל אלה מציגים תמונה מהימנה על ההגירה לגלווסטון בשנים 1907–1914, ומצביעים על מספר של מעט למעלה מ-7,000 מהגרים יהודים. יחס גברים – נשים מבין המהגרים היה 77% גברים ו-23% נשים בממוצע. יחס זה מורה על מספר מועט של משפחות מקרב המהגרים, זאת לעומת ההגירות המקבילות בזמן לארץ ישראל ולאליס איילנד, שהיו מאופיינות כהגירות של משפחות.

מספר המהגרים לארץ ישראל באותה תקופה היה גדול פי שלושה ממספר המהגרים לגלווסטון. פילוח גילאי של המהגרים מצביע על כך שהמהגר הממוצע הוא אדם צעיר בשיא יכולתו הפיזית. בהיבט של משלוח יד – למעלה משמונים אחוזים מקרב המהגרים הזכרים היו בעלי מלאכה. מרביתם: סנדלרים, חייטים, נגרים ומסגרים. בקרב הנשים התמונה שונה: מחציתן היו ללא תעסוקה, והגיעו לארצות הברית עם בן זוגן. כ-40% מהן תופרות, והיתר עסקו במלאכות שונות^[8].

תוכנית גלווסטון לא הצליחה לענות לציפיות של הוגיה ולהסיט את ההגירה לארצות הברית לפנים הארץ, בהבאת מספר רב יותר של מהגרים לרחבי ארצות הברית. בכך נכשלה. ועל אף שתוכנית גלווסטון לא משכה מספרים גדולים מאוד של מהגרים בזמן פעולתה, בהשפעתה מהגרים יהודים התיישבו בכל רחבי ארצות הברית, מנסים את מזלם מכל הבא ליד, החל מעסקים קטנים בדרום ועד להתיישבות חקלאית במערב התיכון. תוכנית זו מצביעה על כך שהחוויה של ההגירה היהודית הייתה מגוונת יותר מכפי שהיא נתפשת לרוב, וכללה חיים בעיירות קטנות לצד הלואר איסט סייד של ניו יורק^[10].

חשוב מכך, יש להתייחס להגירה לגלווסטון כחלק מגל ההגירה היהודית שהחל ב-1870 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. בתום תקופה זו מפת ההתיישבות היהודית בעולם השתנתה דרמטית – קהילות חדשות קמו במקומות בהם לא היו יהודים כלל קודם לכן תחת מרכזי יהדות אחרים שנחלשו במספר ובחשיבות. המרכזים החשובים ביותר שנוצרו – ואשר נושאים כתר זה עד היום – הם אלה באמריקה ובישראל. עניין נוסף המייחד את ההגירה היהודית על פני ההגירות המקבילות – היהודים נדדו לבלתי חזור ליישוב ממנו יצאו, בשונה מהמהגרים הלא יהודים שתכננו לחזור לכור מחצבתם לאחר שצברו הון^[8].

ישראל זנגוויל, הוגה יט"א, לא ראה בתוכנית גלווסטון תחליף לטריטוריה האוטונומית אותה חיפש. אמנם, בראותו את הקשיים הדיפלומטיים ואת רדיפת היהודים, הוא ראה בהתיישבות במערב אמריקה פתרון, ולו זמני ואף חלקי לבעיית היהודים במזרח אירופה. תוכנית גלווסטון היוותה עבור יט"א מה שהיוותה אוגנדה עבור חוזה המדינה והתנועה הציונית בראשותו – מקלט חירום זמני. עבור הטריטוריאליסטים הייתה זו תוכנית עם מטרות לאומיות מוגבלות שהשתלבו עם תוכניות יט"א. על מנת לממש זאת תר זנגוויל אחר אוכלוסיית מהגרים אשר יכלה לפתח ולבנות את מערב אמריקה^[8].

• גור אלרואי, "באיי הזהב מעבר לים- חיי המהגרים היהודים ב"לואר איסט סייד". עת־מול - עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל. 244 שבט תשע"ו, פברואר 2016. עמ' 15–18.

• Galveston Movement - Texas state historical association
• Henry Cohen - Texas state historical association
• Galveston, Texas History & Heritage