שכונת אחווה

ערך זה עוסק בשכונה בירושלים. אם התכוונתם לשכונה שקדמה לתל אביב, ראו שכונת אחווה (תל אביב).

שכונת אחווה היא שכונה חרדית בירושלים, בין רחוב מלכי ישראל לשכונת זיכרון משה. חלק מגוש השכונות של גאולה.

השכונה נוסדה בשנת 1908 על ידי אגודת אחווה. בשנת ה'תרס"ו (1906) נרכש על שם שני חברי האגודה בעלי נתינות עות'מאנית, מגרש לצורך בניית שכונה מאדמות מחנה שנלר. עבודת בניית השכונה הוטלה על חברי האגודה הקבלנים אברהם המבורגר וחותנו יעקב מן, וכעבור שנתיים הוקמה השכונה.

בספר התקנות לייסוד השכונה נכתב:

ובאנו בברית לכונן לנו מקום מושב משניים ועשרים בתים, בית וחצר לכל אחד, עם בית כנסת הבנוי כמו רמים לתורה ולתפילה... וקראנו שם המושבה שערי אחוה, למען יהיה השם הזה לנו אות לטובה, כי מפעל זה יהיה לנו כמו שער גדול פתוח לרווחה

— זאב וילנאי, ירושלים החדשה ג' עמוד 180

לשכונה שני חלקים. ביניהם מפריד רחוב רבי יעקב מאיר. חלקה המערבי, שרחובותיו נושאים את שמות של חכמים שהיו ידועים כבעלי מלאכה כרבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא ורבנו תם נקרא "יגיע כפיים"^[1] (שרכישת המגרש עליה היא יושבת מומן על ידי אגודת בעלי המלאכה בירושלים, "אומנים המפרנסים את עצמם ללא כל נדבות"^[2]) וחלקה שממזרח לרחוב יעקב מאיר נקרא "אחווה", אולם הן נכללות תחת אותה הנהגה ואותו ועד ונבנו באותה שנה ובאותה תבנית. רוב תושבי "יגיע כפיים" היו ספרדים, בעוד שתושבי "אחווה" היו ברובם אשכנזים. באופן יוצא דופן שמות הרחובות ניתנו כבר אז, עם הקמת השכונה, דבר שלא היה מקובל^[3], עם זאת חלק מהשמות המקוריים שונו ברבות הימים.

בבתים הראשונים התיישבו חברי האגודה, אך עקב מוראות מלחמת העולם הראשונה הופסקה הבנייה המתוכננת, חלק מחברי האגודה נפטרו וחלק עזבו את המקום. כתוצאה מכך נכנסו לשכונה תושבים שאינם חברי האגודות המייסדות ואף נבנו בה מספר בתים פרטיים, שאינם לפי הדפוס האפייני.

השכונה בנויה רחובות רחבים יחסית היוצאים מהרחובות המרכזיים (יעקב מאיר ואשתורי הפרחי), בין כל שני רחובות רחבים נמשכת סמטה צרה מקבילה להם. מבני המגורים, טור ארוך של בתים דו-קומתיים המכילים כל אחד שתי דירות בעלות שני חדרים (חדר קדמי וחדר אחורי) דירה בקומה התחתונה ודירה בקומה העליונה, נמשכים לאורך הרחובות כך שפתחי הבתים והחדר הקדמי שבהם פונים אל הסמטא ואילו החדר האחורי וחלונותיו פונים אל הרחוב. אל הקומה השנייה מובילות מדרגות חיצוניות ולאורך הקומה נמשכת מרפסת ארוכה, ממנה נפתחות דלתות הדירות שבקומה השנייה. כך מהוות הסמטאות כעין "חצרות" ארוכות. ברבות הימים התווספו למבנה זה תוספות בנייה ומתקנים שונים המטשטשים את התבנית בשטח.

השכונות אחוה ויגיע כפיים נחשבו למודרניות ונאות בשל בתיהן המסודרים, רחובותיהם הישרים והסלולים והגינות הקטנות שלפני הבתים^[4].

הישיבה נוסדה במקורה בתרמ"ו בעיר העתיקה (ברחוב הגיא (רחוב חברון דאז) ברובע המוסלמי), בעקבות שורת אירועים ובניהם רעידת האדמה של 1927 שהזיקה קשות למבנה ומאורעות תרפ"ט (1929) נרכש עבור הישיבה מגרש בשולי שכונה אחווה ("כיכר השבת" של ימינו), בשנת 1933 עברה הישיבה הגדולה למשכנה החדש.

הישיבה מספקת לשכונה צורכי דת וצדקה קהילתיים כגון מקווה, שירות הגעלת כלים, איסוף גניזה ובית תמחוי.

משכנה של ישיבת המקובלים בית אל במערב העיר. הישיבה נוסדה בשנת תצ"ז (1737) ברובע היהודי ופעלה שם עד שנת 1948, אז נהרס בניין הישיבה עם כיבוש הרובע. בשנת תשי"ח (1958) הקים הרב עובדיה הדאיה את הישיבה מחדש ברחוב רש"י, בשולי שכונת יגיע כפיים.

גמ"ח לכל צורכי היולדת נוסד בשכונה על ידי אגודת אחווה בשנת תרס"ח (1908) וממשיך להתקיים באותו מקום עד היום, בסמטא הנושאת שם זה. בראש המוסד שנוסד על ידי נשים ולמען נשים עמדו, בין השאר, ציפורה ברדקי (כלת-נכדו של ר' ישעיה ברדקי), גיטל אמדורסקי (אשתו של חבר האגודה ירחמיאל אמדורסקי) והרבנית רבקה רייזל קוק (אשתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק). המוסד מהווה, בנוסף לקופת סיוע כספי והשאלת ציוד ומזון ליולדת ולתינוק גם "טיפת חלב" להדרכת האם בטיפול הראשוני, במעקב רפואי ליילוד ובהמלצות לגבי תזונה נכונה^[5].

עמוס עוז, שילדותו עברה בשכונת כרם אברהם הסמוכה, מזכיר את שכונת אחווה הן במיכאל שלי שם מספר על גיבורת הספר, חנה, שהיא

גרה בחדר שכור בבית אנשים אדוקים בשכונת אחוה. בשעות הבוקר אני גננת בגן הילדים של חנה זלדין בכרם אברהם

— עמוס עוז, מיכאל שלי, עמוד 10

והן בסיפור על אהבה וחושך:

היינו חוצים את רחוב גאולה, נכנסים אל סבך סמטאות העיירה החרדית המרופטת שבמעלה שכונת אחוה, חולפים תחת חבלי כביסה עמוסי שחורים צהובים ולבנים, בין מעקות ברזל מחלידים של גזוזטראות מוזנחות ושל גרמי מדרגות חיצוניים...

— עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך עמוד 51

בהבשורה על פי יהודה פרק 16 עוז מציין שבשכונת יגיע כפיים היה שמואל אש נפגש פעם עם חבריו לאוניברסיטה.

גם הספר העיר שאיננה עוד - ירושלים שלי 1920-1940 מאת אביבה גלי, (הוצאת אריאל, ירושלים 2005) מספר את סיפור השכונה.

• יצחק שפירא, ירושלים מחוץ לחומות ירושלים תש"ח, עמודים 83 - 85.
• דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים תקופות וסגנונות - שכונות ומבני ציבור יהודיים מחוץ לחומות 1860 - 1914, ירושלים 1983 עמודים 24 - 25
• שבתי זכריה, שכונות בירושלים : א. שכונת "אחוה", ב. "בתי הורנשטיין" של "כולל ווהלין", ירושלים, תשס"ד 2004

• יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, באתר "כותר", עמ' 294 - 295.
• סיור בירושלים בעקבות "מיכאל שלי" מאתר משרד החינוך

שכונות חרדיות בירושלים
תחילת היציאה מהחומות, לפני 1890	בית ישראל • בתי ויטנברג • מאה שערים
בנייה בתקופה הטורקית, מ-1890	בתי אונגרין • בתי הורנשטיין • בתי ורשה • בתי נייטין • בתי ברוידא • בתי ראנד • כנסת ישראל • זיכרון משה (התחרדה) • חצר שטרויס • שכונת אחווה (התחרדה) • גבעת שאול (התחרדה) • כרם אברהם (התחרדה) • שערי חסד • רוחמה
בנייה במנדט הבריטי	בתי מונקאטש • גאולה • מחניים • סנהדריה • שיכון פאג"י • תל ארזה (התחרדה) • בית וגן (התחרדה) • מקור ברוך (התחרדה)
בנייה ישראלית לפני מלחמת ששת הימים	קריית אונסדורף • קריית מטרסדורף • קריית צאנז • קריית שומרי אמונים • שיכון חב"ד • שמואל הנביא (התחרדה) • כרם • רוממה (התחרדה)
בנייה ישראלית אחרי מלחמת ששת הימים	גבעת משה • הר נוף • קריית איתרי • סנהדריה המורחבת • נוה יעקב מזרח • עזרת תורה • קריית בעלז • רמת אשכול (התחרדה) • רמות פולין • רמת שלמה • רמות אלון (התחרדה)
שכונות ירושלים