שטר

ערך זה עוסק במסמך המהווה פקודה או הבטחה לתשלום סכום כסף. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו שטר (פירושונים).

שטר הוא מסמך המהווה פקודה או הבטחה לתשלום סכום כסף מסוים. בדיני השטרות של ישראל, שטרות נחלקים לשלושה סוגים: שטר חליפין, שיק ושטר חוב. שיק הוא עצמו סוג של שטר חליפין, בו האדם שאליו מופנית הפקודה הוא בנק. שיקים ושטרי חוב הם שני סוגי השטרות הנפוצים ביותר, בעוד שטרי חליפין שאינם שיקים נדירים יחסית.

שטר הוא הסוג העיקרי של מסמך סחיר (negotiable instrument). ככזה, הוא כורך יחדיו יסודות של חיובים ושל קניין. השטר הוא חוזה בין הצדדים לו. בה בעת, השטר (שבהיותו פיסת נייר, מהווה מיטלטלין) הוא קניינו של בעליו. דיני השטרות מסדירים את השאלה האם בעל הזכות הקניינית על השטר זכאי לזכויות האובליגטוריות הנובעות ממנו.

ייחודו של שטר מעין זה הוא כי ניתן להעביר את הבעלות בו מבלי לקבל לשם כך את רשות המושך. הבעלות על השטר ניתנת להעברה על ידי העברת ההחזקה בו. שטר שסוּחר לצד ג' מקנה לאותו צד, בנסיבות מסוימות, מעמד של אוחז כשורה, המאפשר לו להתגבר על מגוון פגמים בעסקת הבסיס בין הצדדים הישירים לשטר. הפרת התחייבות לפי שטר מזכה את הניפר באפשרות לפתוח בהליכי הוצאה לפועל מיד עם חילול השטר, מבלי שנדרש לקבל תחילה פסק דין מבית המשפט.

ערך מורחב – שטר (פירושונים)

המלה "שטר", במובנה הרחב ביותר, מתארת מגוון רחב של מסמכים, שהמשותף להם הוא היותם בעלי תוקף "חזק" יותר מאשר חוזה "רגיל", או מסמך אחר שאינו "שטר". הווה אומר, ככלל, "שטר" הוא מסמך שאמור ליצור או להוכיח כשלעצמו או לבדו את קיומו של מצב משפטי מסוים, בעוד חוזה "רגיל" או מסמך אחר דורשים ראיות חיצוניות לשם הוכחת הדבר הנובע מהם. קיימים סוגי מסמכים רבים, המכונים "שטר" והם אינם שטר במובן הנדון במאמר זה, שהוא פקודה או הבטחה לתשלום סכום כסף. אותם מסמכים כוללים, בין היתר, את אלו:

• שטר מטען (bill of lading) – מסמך המתעד את זכותו של אדם לקבל מטען מסוים המובל באמצעי תחבורה, לרוב ימית או אווירית. חלק משטרי המטען עשויים להיות דומים לשטר מהסוג הנדון במאמר זה, שכן לעיתים שטר מטען הוא מסמך סחיר, שניתן להעבירו לאחר יחד עם הזכויות הנובעות ממנו. קיימים אף שטרי מטען למוכ"ז, המאפשרים להעביר לאחר את הזכות לקבלת המטען באמצעות מסירת השטר בלבד.
• שטר נייר ערך למוכ"ז (bearer security warrant) – מסמך סחיר המגלם נייר ערך, שהעברתו מבעלים אחד לאחר נעשית באמצעות מסירת השטר בלבד, מבלי שתדרוש פעולה נוספת, כגון רישום במרשם בעלי ניירות הערך. בכך, שטר נייר ערך למוכ"ז דומה לשטר למוכ"ז מהסוג הנדון במאמר זה, שהעברתו נעשית באמצעות מסירה בלבד, מבלי שתדרוש פעולה נוספת כגון חתימת היסב.
• שטר כסף (banknote) – כיום, שטרי כסף מודפסים מכוח חקיקה, בפרט כזו המסמיכה את הממשלה להוציאם ולכפות את השימוש בהם כהילך חוקי. שטר כסף שונה מאוד משטר במובן הנדון במאמר זה, שהרי לאדם האוחז שטר כסף אין זכות אובליגטורית לקבל ערך כלשהו בגין השטר, מאת הגורם החתום עליו. כוח הקניה הגלום בשטר הכסף אינו נובע אלא מהאכיפה הממשלתית של השימוש בו כהילך חוקי. זאת, לצד אי-מודעות פשוטה של מרבית בעלי שטרי הכסף להיעדר הזכות לקבל ערך כלשהו מידי חותם השטר. בעבר, שטרי כסף היו דומים יותר לשטרות, בכך שהם גילמו זכות לקבלת דבר ערך – לרוב, כמות מסוימת של מתכת יקרה – מידי הגורם שהוציא אותם.
• שטר קניין (deed) – מסמך המשמש יסוד לזכות קניינית (בניגוד לזכות אובליגטורית) כלפי נכס החיצוני לשטר עצמו. סוגים נפוצים של שטר קניין הם שטר מכר, שטר חכירה ושטר משכנתה. כיום, כל רישום במרשם המקרקעין בישראל נעשה על בסיס שטר; במועד הרישום, השטר מקבל מספר שטר, הנרשם על גבי השטר ואף מופיע בנסח הטאבו של המקרקעין. תחת שיטת טורנס (שיטת מרשם הזכויות) המודרנית, השטר עצמו אינו יוצר את הזכות הקניינית, אלא רק מהווה בסיס לרישומה במרשם, כאשר הרישום הוא היוצר את הזכות. לעומת זאת, בשיטת מרשם השטרות, הישנה יותר, השטר עצמו יכול ליצור זכות קניינית. מי ששטר קניין, או "קושאן", ערוך לטובתו עשוי להיות בעל הקניין, אף אם לא נרשם במרשם כלשהו.
• שטר במשפט העברי – במשפט העברי, סוגים רבים של מסמכים בעלי ערך ראייתי מיוחד כונו "שטר". קיים דמיון רב בין חלק מאותם שטרות, ששימשו כהבטחה לתשלום כסף, לבין השטרות הנדונים במאמר זה.
• שטר הון (capital note) – מספר סוגים של ניירות ערך, לרבות סוג של נייר ערך המיר וסוג של איגרת חוב. במערכת הפיננסית המודרנית, לרוב שטרי ההון אין קיום פיזי, אלא הם מתקיימים על בסיס רישום ממוחשב, בעיקר במרשם המנוהל על ידי התאגיד המנפיק. במקרה של שטר הון, השימוש בביטוי "שטר" נעשה בהשאלה, שכן ככלל אין קשר רב בין ניירות ערך לבין השטרות הנדונים במאמר זה.

השטר נוצר כתוצאה ממנהגם של הסוחרים בימי הביניים להיעזר זה בזה על מנת למנוע את הסכנות הכרוכות בנסיעה בדרכים תוך כדי נשיאה של סכומים גדולים של כסף. כך, למשל, נוח היה לסוחר פלורנטיני שהגיע לוונציה בשל עסקיו, לקבל את התשלום בעד הסחורה שהביא במסמך המורה לסוחר אחר בפירנצה לשלם לו, ולא להטלטל בדרכים שבין ונציה ופירנצה כשהוא נושא עמו מטבעות זהב. על פי ההיסטוריון שמואל אטינגר המסתמך על מוטסקייה ואחרים, את השטר המציאו היהודים כדרך להימנע מהחרמת רכושם.

דיני השטרות בישראל תחילתם ב"פקודת השטרות" משנת 1929, המבוססת כשלעצמה על "חוק שטרי החליפין" (Bills of Exchange Act) משנת 1882. נוסח חדש לפקודה פורסם בשנת 1957, ובמהלך השנים השתנתה שינויים מועטים ביותר.

לפני חקיקת פקודת השטרות לא הייתה אפשרות חוקית להעביר חוב מאדם למשנהו. המג'לה כללה מוסד של "המחאה" (חואלה), בו הוחלף החייב בחייב אחר, אך לא הוחלף הנושה. מצב דברים זה תוקן במידת מה ב"פקודת החוב (העברה)" שפורסמה בשנת 1928, אך גם העברה זו הייתה שונה מאוד מן הדינים הנהוגים באשר לשטר. ראשית, היא דרשה הודעה לחייב, ושנית, כל הטענות העומדות לחייב אל מול הנושה נותרו עומדות לו גם לאחר העברת החוב. רק בשנת 1929, עם קבלת פקודת השטרות, התקבלו בארץ ישראל דיני שטרות בצורתם המודרנית.

הפקודה הבדילה בין "שטר חליפין", ו"שטר חוב" שהוא מקרה פרטי של שטר החליפין, ומבחינה היסטורית התפתח מעט אחריו. לשטר חוב שני צדדים - מושך השטר, המתחייב לשלם לנפרע. בעוד ששטר חליפין הוא פקודה לצד ג' לשלם סכום כלשהו, הרי ששטר חוב הוא התחייבות של עושה השטר לשלם.

כאמור, פקודת השטרות השתנתה מעט מאוד בעשרות שנות קיומה, והעקרונות הבסיסיים שהיו קיימים בפקודה בשנת 1929 נותרו בתוקפם. הפסיקה הישראלית העניקה לעקרונות אלו תוכן משל עצמה, אך בהשוואה לתחומים אחרים, כגון חוזים או נזיקין, שבהם נוצרו כלים פסיקתיים וחוקיים המהווים משפט ישראלי מקורי ועצמאי, נותרו דיני השטרות במידה רבה כשהיו.

תכונתו החשובה ביותר של השטר היא הסחרוּת, היכולת להסב אותו, ולוּ גם מספר פעמים, לצד ג', המקבל אותו כשהוא "טהיר" - נקי מכל פגם שדבק בעסקת הבסיס שבין הצדדים הישירים לשטר. וזאת מעבר להעברה עצמה של החיוב, הנקראת "עבירוּת". סחרות היא, אם כן, עבירות ו"טהירות".

מי שהוסב שטר לטובתו נקרא "אוחז", והוא יכול לתבוע על פי השטר בשם עצמו. "אוחז כשורה", על פי סעיף 28 (א) לפקודת השטרות, הוא מי שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, לפני שעבר זמן הפרעון הנקוב בשטר, בתום לב ובעד ערך, ללא ידיעה שזכות כלשהי בשטר פגומה. אוחז כשורה נקי מכל פגם שבזכות הקניין של הצדדים הקודמים לו, ומכל טענת הגנה בין הצדדים ובין עצמם, ויכול לאכוף את תשלום השטר על כל צד החב על פי השטר.

כך, למשל, אם העִסקה שבין א' וב' נגועה במרמה, אך ב' הסב את השטר לג', באופן הממלא את תנאי האחיזה כשורה, יכול ג' לתבוע את תשלום השטר הן מב' והן מא', כאשר א' מושתק מכל טענה באשר לעסקה בגינה ניתן השטר לב'.

מעמד ביניים בין "אוחז" סתם ובין "אוחז כשורה" יצרה הפסיקה ב"הלכת גויסקי".^[1] אחד הפגמים הקנייניים היכולים לפגוע בשטר הוא "כישלון תמורה". על פי החוק, אם לא ניתנה כלל תמורה בעד השטר, הרי שלעושה השטר קמה הזכות לבטלו. על פי הפסיקה, אוחז בשטר, גם אם הוא אינו אוחז כשורה, מתגבר על כישלון תמורה מאוחר להסבת השטר, אם נתן ערך בעד השטר בטרם אירע כישלון התמורה. פסיקה זו שנויה במחלוקת, ופסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון הותירו אותה ב"צריך עיון", וקבעו כי יש מקום לשנותה.^[2]

בסוף נובמבר 2015 ביטל בג"ץ, בפסק דין טל טריידינג קורפ נגד בנק לאומי לישראל, את הלכת גויסקי, וקבע שהגיע זמנה לעבור מהעולם, מעתה כל מושך שיק אף אם אחז כשורה, יוכל המושך להתגונן על העדר תמורה ויחשב האוחז רק כמחזיק בעל ערך^{[דרושה הבהרה]}.

שטר המוסב סתמית, מבלי לנקוב בשם של האדם לטובתו מוסב השטר, נקרא "מוסב על החלק". שטר המוסב על החלק הופך ל"שטר למוכ"ז" (מוסר כתב זה). וכל האוחז בו יכול להעמידו לפרעון. היסב על החלק נעשה לרוב באמצעות חתימת המסב על צדו האחורי של השטר.

על אף שסחירות היא תכונתו החשובה של השטר, מכיר המשפט הישראלי בכך שניתן להגביל את הסחירות, וזאת באמצעות כתיבת המילים "למוטב בלבד" על גבי השטר, ומחיקת המילה "לפקודת" לצד שמו של הנפרע.^[3]

החוק והפסיקה מבחינים בין "פגמים קנייניים" ו"פגמים חפציים". סעיף 28 (ב) לפקודת השטרות קובע כי זכות קניינו של מסחר שטר פגומה אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפייה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון או בנסיבות העולות כדי רמאות. פגמים אלו קרויים "פגמים קנייניים", והם פוגעים בזכותו של מסב השטר, אך לא של האוחז כשורה לו הוסב השטר. טיבם של פגמים אלו שהם מצויים במישור של "עסקת הבסיס" שבין מושך השטר לנפרע, ואילו הנסב, אם הוא אוחז כשורה, מקבל את השטר כשהוא נקי מפגמים אלו. הפסיקה הוסיפה לפגמים אלו פגמים נוספים כגון כישלון תמורה מלא, וכן כישלון תמורה חלקי קצוב בתנאים מסוימים.

פגמים חפציים, בניגוד לפגמים קנייניים, הם פגמים היורדים לשורשו של השטר, ופוגעים בו באופן שאינו יכול להיחשב כלל לשטר, ואף טענה של אחיזה כשורה לא תעמוד למחזיק בו. כך, למשל, הזיוף הוא פגם חפצי מוכר. גם מי שקיבל במועד, בתום לב ובעל ערך, שטר שהחתימה עליו זויפה, אינו יכול לטעון לאחיזה כשורה. פגם חפצי נוסף הוא העדר כשרות משפטית של עושה השטר. טענה דומה היא טענת "לא נעשה דבר" - Non Est Factum - טענה העומדת למי שחתם על מסמך כאשר מהותו של המסמך שונה באופן מהותי ממה שחשב (כך, למשל, אדם שחתם על שטר, בעודו חושב כי הוא חותם על קבלה וכיוצא בזה).

• דיני חוזים
• דיני קניין

• ד"ר יואל זוסמן, דיני שטרות (ירושלים, תשמ"ג);
• פרופסור אהרן ברק, מהותו של שטר, הוצאת הדפוס האקדמי (1973);
• עו"ד דורון תמיר, עו"ד יצחק יערי, דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, הוצאת רותם, תשנ"ז.
• סמדר אוטולנגי "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כ"ג 189 (2000).

• מילון מונחים לדיני שטרות (1957), באתר האקדמיה ללשון העברית
• שטר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שטרות, דף שער בספרייה הלאומית

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שטר