שטפן לוקס

שטפן לוקס
Štefan Lux

לידה	4 בנובמבר 1888 מלצקי, סלובקיה
התאבד	3 ביולי 1936 (בגיל 47) ז'נבה, שווייץ
מדינה	צ'כוסלובקיה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום קבורה	Jewish cemetery of Veyrier
השקפה דתית	יהדות

שטפן לוקס (בצ'כית: Štefan Lux;‏ 4 בנובמבר 1888 – 3 ביולי 1936) היה עיתונאי יהודי ממוצא צ'כי שפעל בשנות עלייתם של הנאצים לשלטון באוסטריה ובגרמניה, שחקן תיאטרון, משורר ובמאי. הוא התאבד בפומבי ביריית אקדח במהלך ישיבה של חבר הלאומים במחאה על משטר הנאצים.

לוקס נולד במלצקי (בסלובקית: Malacky) שבהונגריה (כיום סלובקיה) בקיץ 1888 לדוקטור אלברט ולמלווינה לבית לנדסברגר, יהודים ממוצא צ'כי. אביו היה אינטלקטואל ונוטריון מכובד בעירו. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בברטיסלאבה למד משפטים באוניברסיטת בודפשט, אך לא מצא סיפוק במקצוע זה. בווינה למד דרמה בשנת 1911, והתפרנס מקריירת משחק בתיאטרון עד שנקטעה ב-1914 – כאשר נקרא להילחם במלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה שירת בחזית ואושפז פעמיים במצב קשה. הוא חלה בטיפוס הבהרות ונפגע משני כדורים – האחד בזרועו והשני בריאתו, שנותר בתוכו עד יום מותו. בשנת 1919, לאחר סיום המלחמה, עבר לברלין, שם ביים את סרטו היחיד.

ב-1922 נולד לו ולאשתו דורה בן, אלברט. באותן שנים עבד לוקס עבור מספר אולפנים ומוציאים לאור, עד שהחל בדרכו כעיתונאי עבור העיתון "די ולטבינה" ("במת העולם") של ברלין שעבר לשווייץ עם עליית היטלר לשלטון. הפרנסה ממקצוע העט הקשתה על המשפחה, אך לפני מותו תיאר לוקס את ארבע עשרה שנותיו עם אשתו כהרמוניות.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933 ברח לוקס עם משפחתו לצ'כוסלובקיה, הואיל והייתה לו אזרחות צ'כוסלובקית מאז סופחה אדמת מולדתו בהסכמים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא המשיך בפעילותו העיתונאית בשנים הבאות עד יום מותו.

תחת שם העט פטר שְׁטוּרְמְבּוּש (Peter Sturmbusch) פרסם לוקס ארבע יצירות בגרמנית:

• Meine Lieder ("שיריי"), 1911
• Drei Lieder für hohe Singstimme mit Klavierbegleitung ("שלושה שירים לטון גבוה בליווי נגינת פסנתר"), 1916
• Liebeslieder ("שירי אהבה"), 1921
• Nur keck: Posse mit Gesang in 3 Akten ("נועז ולא יותר: בורלסקה מושרת בשלוש מערכות"), 1923

בנוסף ביים לוקס סרט בשם "צדק" (Gerechtigkeit), אשר הושלם ב-1 בפברואר 1920. לוקס נחשף לאנטישמיות משחר ילדותו. הסרט נועד לשלול את הסטריאוטיפים שהדביקה החברה ליהודים, ועסק במאבקם לשמור על הגינות על אף גירושים וגזרות. בסרט השתתפו השחקנים היהודים פריץ קורטנר, רודולף שילדקראוט וארנסט דויטש. הפרמיירה בברלין תוכננה למרץ אותה שנה, אך לאחר הפוטש של קאפ חששו המשקיעים מפני האווירה הפוליטית הכבדה ומשכו את תמיכתם; "צדק" מעולם לא הוקרן.

שטפן לוקס התאבד ביריית אקדח תופי באולם הישיבות של חבר הלאומים בז'נבה במהלך ישיבה ביום שישי, 3 ביולי 1936. בזמן נאום הפתיחה של בא הכוח הספרדי על כיבוש אתיופיה בידי איטליה תחת משטר הפשיזם של מוסוליני, עשה לוקס את דרכו מתא העיתונאים לרחבה השמורה לצלמי עיתונות, ובשולפו אקדח טעון, זעק "C'est le dernier coup" – "זוהי המכה הניצחת" – וירה בעצמו בחזה. הוא פונה לבית החולים, ומת עוד באותו היום, לאחר שעות של ייסורים. אחד ממכתבי ההתאבדות שלו הופנה לסר אנתוני אידן, שר החוץ הבריטי ובא הכוח האנגלי בחבר הלאומים, וזו לשונו:^[1]

	ערך זה מועמד להעברה לוויקיטקסט
	ערך זה נראה כתוכן חופשי חסר זכויות יוצרים. ויקיפדיה איננה מאגר טקסטים אבל ויקיטקסט כן. אם לדעתכם ערך זה הוא בעל חשיבות אנציקלופדית, אנא ציינו זאת בדף השיחה של הערך.

סר אידן,
כאשר אדם דובר לפני מוות שבחר על דעת עצמו, לאחר שיקול זהיר, יש לו זכות להישמע. גם כאשר הנמען הוא נציגה של מעצמה אדירה עלי אדמות.
הרשה לי, אם כן, להניח לפרטים השוליים על עצמי, שגם בלעדי הנסיבות יוצאות הדופן של מותי ייתכן והיית מוצא אותי ראוי לפנות לאדם שכמותך בגללם. אם כן אגיע ישירות לליבו של העניין. מה שיש לי לומר חשוב כמו החיים ורציני כמו המוות.
לאמיתות דעתי אני נמצא במעמד המאפשר לי לבטא את ההרשעה הנחרצת לא רק של האישים המצויים פה, אלא מעל הכול, של מרב העמים אותם הם מייצגים. אני מבקש אותך, סר אידן, חסל מהר ככל האפשר את הבעיה האיטלקית-אתיופית. הסר את כל המכשולים הפרוצדורליים, בטל סנקציות אחרות כנגד איטליה ובסס שלום מוחלט עם איטליה ובכך תזכה בשיתוף פעולה מלא בנושאים הבוערים של אירופה.
כי ישנה בעיה חשובה ודחופה- שום דבר אין בחשיבותו כדי להפריע לפתרון בעיה זו, ואיננו רשאים לבזבז זמן – לא שבועות ולא ימים. בעיה ייחודית זו היא גרמניה.

סר אידן, כאשר מילותיו האחרונות של אדם שחרץ את מותו מתוך אמונה ודאגתו לאנושות מושמעות, אדם המתוודה על סודותיו הכמוסים ביותר כי אינו רואה דרך אחרת להישמע על ידי הרשויות, מילים אלו, קול נואש זה, ראויים שיאמינו בם. האמן לי, סר אידן. בעוד שנה, בעוד שישה חודשים אולי, תעמוד אתה בין חורבות. חורבות במובן המובהק ביותר, האמיתי שבמילים – חורבות עשנות אף בארצך שלך.

זוהי האחרונה, אחרונת הדקות, סר אידן. ההתפרצות הנוראה ביותר שידע העולם היא בלתי נמנעת אם לא נפעל כעת, בישיבה זו [הכוונה לישיבה שבה נכחו השניים ב-3 ביולי, כאשר שם לוקס קץ לחייו].
אינני מתיימר, סר אידן, לייעץ לך, מדינאי דגול של בריטניה האדירה. אך ישנן נסיבות שהן פחות מובנות במונחים פוליטיים מאשר במניעים אנושיים, ומכיוון שאני רואה במומנטום האנושי הזה את הנסיבות למגפה המכה את אירופה כיום עלי להפנות את תשומת לבך לכך:

שגרמניה התחמשה בהתרסה להסכמים בינלאומיים כפי שלא התחמשה אף מדינה מעולם – כל שגרירויות אירופה יודעות זאת; ואתה לבטח, סר אידן, יודע זאת טוב מכולם. אך אינך רוצה להכיר בעובדה האיומה הזאת, סר אידן. אינך רוצה להאמין. אתה ממשיך לקוות למניעת הפורענויות כי אתה מאמין לקריאות הממשלה הגרמנית לשלום. ואם אתה חווה תחושה מבשרת רעות אתה מפריח אותה ואינך נותן לה לחדור למודעות שלך, כשם שאינה חודרת למודעות עמך. זהו הדבר:
הממשלה הגרמנית, קבוצת האישים שכעת מניעה את גורלם של העם הגרמני בחוסר רחמים, בלי יוצאים מן הכלל, מורכבת מפושעים.
כשאדם נותן בייאושו את הקורבן האולטימטיבי על מנת למנוע אסון, אל לו להתיירא מפני אמירת אופיים הכן של דברים אותם אין לוחשים ברשויות אירופה. אני אינני לוחש, סר אידן, אני זועק בגרון ניחר – אתה מתעסק בגרמניה בפושעים! חבר מרעייך עימם אתה מתמקח, מתדיין, מחליף פתקים – הם פושעים ... פגומים מבחינה מוסרית ופסיכולוגית עם כל מאפייניו של המושחת שבליסטים. התיק הפלילי הטעון של פשעיהם מוכר לכול.
כיצד קבוצת פושעים זו יש ביכולתה להתבסס בדרכי מרמה באופן כה נרחב וחסר תקדים תפרש היסטוריית העתיד בקלות. מה שיתקשו היסטוריוני העתיד לפרש הוא כיצד העולם ישב באדישות מוחלטת מנגד להתרחשויות הלא אנושיות הללו, אדישות אותה לא שברה זעקת השבר והסבל של מאות אלפים.
אך אין בכוונתי להישמע סנטימנטאלי, סלח לי על הפרעה זו, סר אידן.
היה בכוונתי לומר שמאוד ברור האופן בו אתה, סר אידן, ומדינתך המשחקים תמיד בהגינות לא יכולתם לתפוס זאת, לא רציתם להאמין, שעם כה אדיר יובל על ידי אנשים שפלים שכאלה.
ומשום שאנגליה נסחפה בתמרונים הגרמניים, כי תמיד הייתה נותנת אמון, היסס העולם והמתין. והפשע הלך והתעצם עד שכעת הוא מאיים על העולם כולו.
סר אידן, אני מבקש אותך, בשארית כוחותיי, בחן את העובדות, התנער מאותה אדישות, אל תיתפס לאותה רשמיות ... קח יוזמה, הגב, פעל. ואם הקבינט שלך מסתבך בשיקוליו ולא תופס פוליטיקה אנושית אז שכח ממנו. איני דובר כחובבן, איום יוצא דופן מצדיק פעולות יוצאות דופן. הצג עצמך בפני מלכך הצעיר, בפני עמך, פקח את עיניהם. גם המלך וגם העם ילכו בעקבותיך. ומשמעו, סר אידן, הוא שעדיין יש סיכוי לגאולה...
אקווה שנס זה יתממש ומותו של סופר קטן ולא מאוד מוכר, "חייל בשורות החיים", ישפוך מעט אור על האמת, ובזאת אני נפרד ממך, סר אידן, בברכות האמיתיות ביותר שאי פעם ייחל לך איש.

באהדה כנה ונאמנות
שטפן לוקס

לוקס מת בבית החולים בסב��בות השעה תשע באותו ערב בייסורים. לפני מותו דיבר עם הרב הראשי של ז'נבה וביקש להיקבר בין יהודים. כבקשתו נקבר לוקס בבית העלמין היהודי בז'נבה (צר'). במימון הקהילה^[2]. לוקס העביר גם מספר מכתבים לאשתו, ובהם הביע את רצונו שיטפלו בה ובבנו לאחר מותו. על קברו נחקקה הכתובת "Martyr D'Israël" (מרטיר ישראל)^[3]. בהלווייתו נכחו אישים רבים. רוברט דל, עורך עיתון "המנצ'סטר גוארדיאן", נשא דברים אלו: ”שטפן לוקס, מה ביכולתנו לומר על מעשיך? מחווה חסרת תועלת אולי, אך מחווה הרואית של קורבן עצמי עליון. לכל הפחות נבטיח בפני קברך שלעולם לא ננטוש את הסולידריות האנושית עבורה הקרבת את חייך, ולעולם לא נקל ראש בפני פשע”.

מיד עם פינויו של לוקס לבית החולים חיפשה התקשורת מניע להתאבדותו. לדברי בכיר בחבר הלאומים נמצאו במזוודה שהשאיר מאחור מכתב למזכיר הראשי של חבר הלאומים, ז'וזף אבנול, ועוד חמישה מכתבים חתומים ממוענים לסר אנתוני אידן, למלך אדוארד השמיני (שוויתר על המלכות מאוחר יותר באותה שנה), לעיתון "מנצ'סטר גארדיאן" (לימים "הגארדיאן"), לעיתון "הטיימס של לונדון" ולעיתונאי פאול בושט מז'נבה, וכולם הועברו הלאה אל יעדיהם.

ראש הממשלה הבלגי הוסיף ואמר כי "למקרה ההתאבדות לא היה כל קשר לדיון שנערך בחבר הלאומים". בפרסומים הראשונים, אפוא, הוצגה התאבדותו של לוקס באופן לוקה. בגין חוסר הוודאות כינתה אותו התקשורת "פליט מופרע". בתקשורת הגרמנית אף תוארה התאבדותו כאקט של "אידיוט". חבר הלאומים פטר את התאבדותו של לוקס כשם שפטר את מכתבו. האבטחה במבנה הוגברה עקב הצלחתו של עיתונאי לשאת נשק טעון לתוך האולם, אך מעבר לכך לא נעשה דבר. בדיעבד נכשל לוקס, אם כי השקפתו על המשטר הנאצי הוכחה כמדויקת.

כחודש לאחר מותו נשאו חברי הקונגרס היהודי העולמי הראשון נאום באולם שבו התאבד לוקס. נחום גולדמן אמר באותה אספה: "יום אחד נבנה אנדרטאות לזכר שטפן לוקס בגרמניה".

התאבדותו של שטפן לוקס מופיעה בתחילת הסרט הגרמני "אָמִן" (2002) בבימוי קוסטה גברס.

מדיה וקבצים בנושא שטפן לוקס בוויקישיתוף

• שטפן לוקס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• שטפן לוקס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• יעקב שביט, למה התאבד העיתונאי שטפן לוקס, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2023